ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איסורי מסחר עם גויים

ע"י: הרב יצחק הרשקוביץ

במאמר זה נבקש לבחון מספר הסתכלויות על המשניות הראשונות של מסכת עבודה זרה, לפי הפירוש העולה מניתוחן כשלעצמן, וכן לפי פירושי הבבלי והירושלמי. מטרת בחינה זו היא להבין לאשורה את המחלוקת המרובעת[1] של התנאים אודות הימים האסורים בקשרי מסחר עם הגויים, סביב ליום אידם.המאמר נלקח מתוך קובץ פיתוחי חותם א´ בהוצאת הישיבה.

 


 


 


 


איסורי מסחר עם גויים


בימים הקודמים ליום אידם


עיון במחלוקת תנא קמא, ר' יהודה, ר' ישמעאל ורבנן בתראי


 


  • א. פירוש ראשון

  • ב. פירוש שני

  • ג. סוגיית התלמוד

  • ד. סיכום


במאמר זה נבקש לבחון מספר הסתכלויות על המשניות הראשונות של מסכת עבודה זרה, לפי הפירוש העולה מניתוחן כשלעצמן, וכן לפי פירושי הבבלי והירושלמי. מטרת בחינה זו היא להבין לאשורה את המחלוקת המרובעת[1] של התנאים אודות הימים האסורים בקשרי מסחר עם הגויים, סביב ליום אידם.


כך פותחת המשנה:


לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן.


רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שהוא מיצר לו.


אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו - שמח הוא לאחר זמן.


רבי ישמעאל אומר: שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים לאחריהם אסור.


וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר.


           עבודה זרה א, א-ב


 


הרואה יראה כי ארבעה שלבים במשנה, כאשר במבט ראשון השלב הראשון והרביעי נראים זהים. המשנה פותחת בקביעה של תנא קמא כי כל היחסים המסחריים בין יהודי לגוי אסורים בשלושת הימים הקודמים ליום אידם של הגויים. גם מסוף המשנה, בדברי חכמים המשיבים לר' ישמעאל, משתקף תוכן דומה: האיסור אינו אלא לפני יום אידם, אך לא לאחריו.


במרכזה של המשנה מופיעות דעותיהם של ר' יהודה ור' ישמעאל, ובתווך הערת חכמים על דבריו של ר' יהודה.


בטעמו של ר' ישמעאל נחלקו רבותינו בתלמוד הירושלמי, סוף הלכה א מפ"א דע"ז. כך לשון התלמוד שם:


 


חברייא אמרי: טעמא דר' ישמעאל משו' בריה דמועדא.


אמר רבי בא: כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו, הוא ממעט בשמחת אידו.


מה מפקה מביניהון? למכור לו דברים שאינן מתקיימין. על דעת חבריא אסור, על דעת רבי בא מותר.


אמר רבי יודן: קרייא מסייע למה דאמרי חברייא: "וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם" (נחמיה ט, א), ולמה לא אמר בעשרים ושלשה? משום בריה דמועדא.


נבאר את שני ההסברים לטעמו של ר' ישמעאל כך: טעמם של החברייא הוא שיש לאידם של גויים גם ימי ספח, שגם בהם נאסרה גרימת השמחה על ידינו. חששו של ר' ישמעאל הוא מימים נוספים בהם הגוי ילך ויודה לאלוהיו בעקבות קשרי מסחר מוצלחים עם ישראל. לעומתם, ר' בא מעניק לנו פירוש שונה לגמרי. לדעתו, האיסור לסחור בימים שלאחר יום האיד אינו אלא כלי לגרימת מורת רוח אצל הגוי ביום אידו. העובדה שהוא מושבת מיחסי מסחר עם הישראל במשך שישה ימים, בנוסף לימי אידו, ובמיוחד בשלושת הימים שלאחר יום זה, גורמת לגוי לשקוע בהרהורי עצבות ביום אידו עצמו, וזה המבוקש. שני טעמים אלו מפרנסים מבנים שונים לגמרי של המשנה, לטעמי, כפי שאבקש להדגים לקמן.


 


מהלך פרשני זה יושתת על הבנה שונה מהמקובל בדברי ר' יהודה במשנה. על פניו, השיח בין ר' יהודה לחכמים הוא כשיח של חירשים. הלא ר' יהודה טוען שמותר, בניגוד לדברי חכמים, לפרוע חובות מן הגוי ביום אידו, בשל הצער שנגרם לו מכך. חכמים, המכירים בצער זה, טוענים כנגדו שהגוי עתיד לשמוח לאחר מכן[2], ומה התועלת בצער הזמני שנגרם לו? אולם, המתבונן בתשובת חכמים נותר נפעם לנוכח הקביעה שהוא שמח לאחר זמן. וכי ר' יהודה אינו סובר שהגוי עתיד לשמוח? אולם, נראה מדבריו שאינו חושש לשמחה זו, שכן מבחינתו המבוקש יושג דווקא בעת צערו של הגוי, ביום אידו.


לולא דמסתפינא הייתי אומר כדברים הבאים: מלשונו של ר' יהודה משמע שלא בא לחלוק על האיסור שהטילו חכמים בתחילת המשנה, שקבעו כי אסור לסחור וכו' עם הגוי, כי אז היה נוקט בלשון "מותר להפרע מהן מפני שהוא מיצר". אולם, בשימת לב לדברי ר' יהודה נלמד שנקט דווקא בלשון פעילה ביותר: "נפרעין מהם מפני שהוא מיצר". כלומר, כוונת ר' יהודה היא שלא שמותר להיפרע מהגוי ביום אידו בשל הצער שייגרם לו, אלא צריך להיפרע מהגוי בעיקר ביום אידו, מתוך רצון שלנו לגרום לגוי ביום אידו ושמחתו - צער! צער זה דוחה אפילו את השמחה לאחר זמן, שמפניה חוששים חכמים. וראה שכבר למעלה בקודש, מפיו הטהור של הראב"ד יצאו דברים דומים (מהד' סופר עמ' 2):


 


ר' יהודה אומ' נפרעין ומיצור - ולמ"ד דליפרע גזירה הוא (אביי שם בשקו"ט בגמרא, בניגוד לדעת רבא), ס"ל לר' יהודה דלא גזרי' ליה, כדי לצעורי לגוי. למ"ד משום דמודה, ס"ל לר' יהודה דלא מודה כלל, אלא שמקללו.


 


עולה מדברי הראב"ד שלשיטתו הסיבה בגללה סובר ר' יהודה שמותר, ואולי אף צריך להיפרע מהגוי ביום אידו היא בשל העובדה שפירעון זה גורם לו צער ביום אידו. וכן בהסבר בדעת רבא בסוגיה, שאזיל ומודה הגוי, טוען ר' יהודה שביום אידו עצמו לא יודה, כי אם יקלל אלוהיו, ואף אם לאחר מכן יחווה פעולת הודאה, זה יהיה רק אחרי זמן אידו, ור' יהודה מוכן לקבל הודאה לאל זר, אם היא באה אחרי קללה שלו ביום אידו.


 


אחר השגה זו, נבוא להבין את שיטת ר' ישמעאל לפי שני ביאוריה המופיעים בירושלמי סוף הלכה א. כאמור, לטעמם של החבריא, האיסור בימים שלאחר יום האיד נובע משום שיש להם קישור כלשהו למועד, בריה דמועדא. ומאחר שכך, גם בימים אלה יש מימד של הודאה לאל זר. הפירוש השני, של ר' בא, דומה להפליא לביאור הראב"ד בדעת ר' יהודה, ולשיטתו מחפש ר' ישמעאל דרך להציק לגוי ביום אידו, והאמצעי לכך הוא איסור על מסחר עם הגוי בימים העוקבים את יום אידו. איסור זה ישרה אווירת נכאים ודאגה על הגוי, שכן עסקיו יושבתו בימים הבאים.


לפי זה, עלו לנו שני פירושים שונים למהלך המשנה, שניהם בנויים בצורה כיאסטית.


לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן.


רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שהוא מיצר לו.


אמרו לו אף על פי שמיצר הוא עכשיו - שמח הוא לאחר זמן.


רבי ישמעאל אומר: שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור.


וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר.


 


א. פירוש ראשון


לפי פירושם של החבריא יעלה לנו כך במשנה:


ר' יהודה אינו חש לימים שבאים אחרי יום האיד, ומבחינתו עדיף לגרום לגוי צער ביום האיד, אף במחיר של שמחה לאחר מכן. דעה הפכית ומנוגדת בתכלית לדעה זו היא דעתו של ר' ישמעאל. לדידו, יש לחוש אף לימים שאחרי יום האיד, בשל מטען השמחה שיוליך להודאה לע"ז בימים אלו. לפיכך, קובע ר' ישמעאל שאף הימים שלאחר האיד אסורים בקשרי מסחר עם הגויים. על פניו, המקור הטבעי לדעתו של ר' ישמעאל הוא תשובתם של חכמים לר' יהודה. חכמים ענו לר' יהודה שאע"פ שהגוי מיצר ביום אידו, מכל מקום הוא שמח לאחר זמן. שיקול זה הובא אצל חכמים כנימוק לאסור פירעון מגוי ביום אידו. אולם, ר' ישמעאל נוטל פירוש זה ומרחיב אותו, וקובע שאף הימים שלאחר יום האיד אסורים במסחר. עולה שדעת חכמים היא בריח מרכזי במשנה, ומסביבה בנויות שתי דעות הפוכות. מחד גיסא דעת ר' יהודה, המתעלם מהשיקול של חכמים, וקובע ששמחת הגוי לאחר אידו אינה רלוונטית, ומאידך גיסא דעת ר' ישמעאל, שפוסק באופן קיצוני יותר את דברי חכמים עצמם, ומפרש את השמחה שלאחר האיד כשמחה אסורה מצד עצמה, ומכאן כוחה לאסור גם לאחר האיד על קשרי מסחר.


עולה שהמשנה פתחה וחתמה[3] בדעת חכמים, האוסרת רק קשרי מסחר בימים הקודמים ליום האיד וביום האיד עצמו. כנגדם מוצגות שתי דעות, דעת ר' יהודה המתעלם לחלוטין מהשמחה שלאחר יום האיד, מתוך רצון לפגוע בגוי ביום אידו, ודעת ר' ישמעאל המאדיר את חשיבות השמחה של הגוי לאחר יום אידו, ומתוך כך מכריע לאסור כל קשרי מסחר גם לאחר האיד. באמצע מופיעה תשובת חכמים לר' יהודה המתפרשת בשני אופנים. אופן אחד הוא קביעה שבניגוד לדברי ר' יהודה, אין להתעלם מהשמחה הנגרמת כתוצאה מהפירעון ביום האיד, ובעקבות כך יש לאסור פירעון זה. אופן שני הוא קביעה הממתנת את דעתו של ר' ישמעאל, ואומרת שאמנם יש שמחה בימים שלאחר יום האיד, אך אין להיגרר ולקבוע איסור בימים אלו. די לנו שבעקבות שמחה זו נאסור לחלוטין כל קשר עם הגוי ביום האיד עצמו. בסופה של המשנה מופיעה תשובת חכמים לר' ישמעאל, והיא שאין להרחיב את האיסור מעבר לגבולות המקוריים שהוצבו, ומכאן שחכמים אינם חוששים כל כך גם לימים שאחרי האיד.


 


ב. פירוש שני


פירוש זה ייסוב לפי דעת ר' בא בירושלמי, הסובר שמטרת פסיקתו של ר' ישמעאל היא לגרום צער לגוי ביום אידו ע"י החלת איסור מסחר על הימים הקרובים, שיעכיר את רוחו. לפירוש זה, שכבר ציינו את קירבתו לדעת ר' יהודה, מבנה המשנה הוא כזה:


דעת חכמים, לפיה אין צורך לגרום צער אקטיבי לגוי ביום אידו, אלא על היהודי מוטלת החובה למנוע ממנו שמחה בעטיו של עסק מסחרי, היא הפותחת והחותמת את המשנה. באמצע המשנה מובאות שתי דעות החולקות על גישה זו, וסוברות שהיהודי צריך לגרום באופן אקטיבי צער לגוי ביום אידו. שתי אפשרויות לגרימת צער זו. האחת, באמצעות קשר כלכלי של פריעת חוב, המצערת ביותר את מי שזקוק לשלם את חובו. ר' יהודה דוגל, לפיכך, בתזמון הפירעון של החובות מהגוי דווקא ליום אידו. ר' ישמעאל, כנגדו, מציב מודל אחר של גרימת צער לגוי ביום אידו. מודל זה הוא ע"י תוספת של הימנעות מקשר מסחרי, לא רק ביום אידו ובימים הקודמים לו, כי אם גם לאחר יום אידו של הגוי. בכך תיגרם לגוי עגמת נפש ביום האיד. אופן הפעולה של ר' יהודה ושל חכמים הפוך ביסודו, שכן ר' יהודה דוגל בקיום קשר מסחרי מצער, כחריגה מהכלל שקבעו חכמים בתחילת המשנה, ולעומתו ר' ישמעאל דוגל בהרחבת איסורי המסחר גם לימים בהם לא ביקשו חכמים לסייג קשר זה. דעת חכמים, המובאת באמצע המשנה כתגובה לדברי ר' יהודה, מלמדת על הבעייתיות במודל שהציב ר' יהודה, שכן הצער הזמני ילווה בשמחה ארוכת טווח, וסיבה זו היא המוליכה את חכמים להסתייג מעצתו של ר' יהודה. לעומת זאת, תגובתם לר' ישמעאל מובאת בסוף המשנה - חוסר רצון להרחיב את האיסור מעבר לגבולותיו המקוריים. רצון להימנע מגזירות נוספות.


 


ג. סוגיית התלמוד


כעת נבוא לדון בסוגיית הגמרא, שהציבה מערכת אחרת לגמרי של הסתכלות על המשנה. הנחת המוצא של סוגיית הגמרא היא שיש מחלוקת בין דברי תנא קמא, הפותחים את המשנה, לדעת חכמים, רבנן בתראי, החותמים אותה. כה דברי הגמרא :


 


אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: יום א' לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור.


וחכ"א: "לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר כו'". חכמים היינו ת"ק!


1. הן בלא אידיהן איכא בינייהו, תנא קמא סבר: הן בלא אידיהן, ורבנן בתראי סברי: הן ואידיהן.


2. איבעית אימא: נשא ונתן איכא בינייהו, תנא קמא סבר: נשא ונתן - מותר, ורבנן בתראי סברי: נשא ונתן - אסור.


3. ואיבעית אימא: דשמואל איכא בינייהו, דאמר שמואל: בגולה אין אסור אלא יום אידם, תנא קמא אית ליה דשמואל, רבנן בתראי לית להו דשמואל.


4. איבעית אימא: דנחום המדי איכא בינייהו, דתניא, נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן, תנא קמא לית ליה דנחום המדי, ורבנן בתראי אית להו דנחום המדי.  
                                                                                בבלי, עבודה זרה ז, ב


 


הגמרא מתארת מחלוקת בין חכמים לת"ק, שאם לא כן לא ברור לגמרא מדוע חוזרת המשנה על דעת תנא קמא פעמיים. הנחת מוצא זו הוליכה את הגמרא להציב ארבעה מודלים אפשריים למחלוקת בין דעת תנא קמא לרבנן בתראי.


 


בהתחשב בדברי רש"י על אתר, נראה כי נוכל למפות את ארבע האיבעיות הללו באמצעות שני מדדים חשובים:


א. מי הולך לחומרא - תנא קמא או רבנן בתראי?


ב. כאיזו דעה סובר ר' ישמעאל (לא בכללות הדיון, כי אם בשאלות הפרטיות של כל איבעיא כשלעצמה)?


המעיין יראה שכך הוא פירוש האיבעיות:


 




































 



תנא קמא



ר' ישמעאל



רבנן בתראי



איבעיא ראשונה (הן ואידיהן)



לחומרא


(הן ולא אידיהן)



לחומרא


(הן ולא אידיהן)[4]



לקולא


 (הן ואידיהן)



איבעיא שניה (נשא ונתן)



לקולא


(נשא ונתן מותר)



לחומרא


(נשא ונתן אסור)[5]



לחומרא


(נשא ונתן אסור)



איבעיא שלישית (הלכה כשמואל)



לקולא


(בגולה רק יום אחד אסור)



לחומרא (גם בגולה היו אסורים הימים שלפני האיד)[6]



לחומרא (גם בגולה היו אסורים הימים שלפני האיד)



איבעיא רביעית (הלכה כנחום המדי)



לחומרא (דלא כנחום המדי, ושלשה ימים לפני האיד חל איסור)



לחומרא (דלא כנחום המדי, ושלשה ימים לפני האיד חל איסור)



לקולא


(כנחום המדי, שאין אסור אלא יום אחד לפני האיד)


 


מסקנת הדברים: באיבעיא הראשונה והרביעית הולכים רבנן בתראי לקולא, ובאיבעיא השנייה והשלישית פסיקתם לחומרא. גם דעת ר' ישמעאל נדה בין תמיכה בעיקרון של ת"ק לתמיכה בזה של רבנן בתראי. קשה להבין מה השיטה אותה הגמרא מבקשת להסביר לנו, שכן לא ניכרת עקביות בהסברה של המחלוקת.


 


יתר על כן, המתבונן בספרות ההלכה שלאחר התלמוד, ובעיקר בפסיקת ההלכה ברמב"ם, מגלה שדעת ת"ק נפסקה להלכה, על כל האפשרויות שלה.


כך לשון הר"מ:


שלשה ימים לפני חגם (הן בלא אידיהן) של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים ללוות מהן ולהלוותם ליפרע מהן ולפרוע להם מלוה בשטר או על המשכון אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם. ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים כגון ירקות ותבשיל עד יום חגם. במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד (כשמואל) עבר ונשא ונתן עמהן באותן השלשה ימים הרי זה מותר בהנאה (נשא ונתן מותר) והנושא ונותן ביום חגם עמהן הרי זה אסור בהנאה.  (הלכות עבודה זרה ט, הלכה א )


 


כמו כן, ניכר בעליל שת"ק אינו פוסק כנחום המדי, והרי לנו כל ארבע האפשרויות שהוצגו בגמרא. לפיכך, מן הראוי למצוא עקביות דומה בפסיקתם של רבנן בתראי. כלומר, כשם שדעת ת"ק נארגת מכוחן של ארבע איבעיות, כך צריכה דעת רבנן בתראי להתפתח מכל האפשרויות השונות של פרשנות המחלוקת. אולם, אפשרות כזו נגוזה בעיון קצר בדעת רבנן בתראי. שכן, האיבעיא הראשונה והרביעית בדעת רבנן בתראי סותרות זו את זו. בשתי הזדמנויות אלו, שבשתיהן פנו רבנן בתראי לקולא, הם הפחיתו את מספר הימים האסורים בקשרי המסחר לפני האיד. הפעם הראשונה הייתה כאשר נקטו הן ואידיהן, כלומר רק שני ימים אסורים במסחר עם הגוי לפני האיד. אולם, בסוף השקו"ט פסקו רבנן בתראי כנחום המדי, קרי רק יום אחד לפני יום האיד אסור במסחר. הסתירה ברורה וניכרת לעין כל!


נלענ"ד להסביר שהדרך היחידה לפתור סתירה זו היא על בסיס ציטטות נוספות מדבריו של נחום המדי משני מקורות נוספים: התוספתא בתחילת מסכת עבודה זרה וסוגיית הירושלמי על אתר. מובא בתוספתא בתחילת המסכת כך:


 


נחום המדי אומר: יום אחד בגליות לפני אידיהן אסור.


במה דברים אמורים? באידיהן הקבועים, אבל באידיהן שאינן קבועין אינואסור אלא אותו היום בלבד.


ואף על פי שאמרו שלשה ימים אסור לישא ולתת עמהן, במה דבר' אמורים? בדבר המתקיים, אבל בדבר שאין מתקיים מותר. ואף בדבר המתקיים לקח או שמכר הרי זה מותר.


 


גם בתוספתא ניכרת מחלוקת נחום המדי וחכמים, והם נחלקים באידים קבועים ובדבר המתקיים. אולם, תוספת חשובה מצויה בדברי התוספתא, והיא העמדת דברי נחום המדי אך ורק בגלות. כדברים האלה מצוי גם בירושלמי (א, א):


 


לפני אידיהן של גוים כו'. ר' חמא בר עוקבה שמע כולהון מכא: והביאו לבוקר זבחיכ' לשלשת ימי' מעשרותיכ'. א"ל רבי יוסי: אין כיני, אפילו בגליות, דתני נחום המדי אומר: יום אחד בגליות אסור. מאי כדון? תמן בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד, ואסרו יום אחד. ברם הכא בדקו ומצאו שעושין צרכיהן לשלשה ימים, ואסרו להן שלשה ימים.


 


אם נרשה לעצמנו להשליך משני המקורות המובהקים הללו, בהם דעת נחום המדי מוצגת באופן חד משמעי כמשקפת את פסיקת ההלכה בגלויות בלבד, נדמה שהמבנה של כל סוגיית הגמרא יתבהר.


שתי האיבעיות האחרונות מציגות את מחלוקתם של ת"ק ורבנן בתראי בגולה, ולעומתן שתי האיבעיות הראשונות מצביעות על פסיקת ההלכה בארץ ישראל, כפי שנחלקו בה ת"ק ורבנן בתראי.


מסקנת הסוגיה היא שבארץ ישראל לת"ק: שלושה ימים לפני יום האיד אסורין במסחר עם הגוי, אך אם עבר ונשא ונתן עימו באותם ימים - מותר. משא"כ אם נשא ונתן עם הגוי ביום אידו עצמו, שאסור, כמפורש בגמרא (ו,ב):


 


איבעיא להו: נשא ונתן, מאי? ר' יוחנן אמר: נשא ונתן - אסור, ר"ל אמר: נשא ונתן - מותר. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן - אסורין; מאי לאו לפני אידיהן! לא, אידיהן דוקא. א"ד, איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן: אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן - אסור! אידיהן אין, לפני אידיהן לא! תנא, אידי ואידי אידיהן קרי ליה. תניא כוותיה דר"ל: כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם - לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים לא, ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן - מותר.


 


לעומת זאת, בחוץ לארץ יהיה הדין שונה: מאחר שפוסק תנא קמא כשמואל (האיבעיא השלישית), לא עולה כלל לדיון האיבעיא האחרונה, דינו של נחום המדי, המבקש לצמצם את האיסור בימים שלפני יום האיד, שכן בגולה, כאמור, אינו אסור אלא יום האיד עצמו.


כנגדו, דעת רבנן בתראי היא כזו: בארץ ישראל אסור המסחר עם הגוי ביומיים שלפני האיד, אך איסור זה כולל גם הנאה למפרע מתוצאות המשא ומתן. בחוץ לארץ מצטמצם האיסור אך ורק ליום אחד לפני יום האיד.


המעניין הוא שבארץ ישראל עולה מגמת החמרה בדין משיטתו של תנא קמא, שכן הוא אוסר שלושה ימים לפני יום האיד, אך בכל הנוגע לתוצאות המשא ומתן - מחמירים רבנן בתראי יותר.


בחוץ לארץ שבים רבנן בתראי להחמיר, בתביעתם שגם יום אחד לפני יום האיד יהיה אסור במסחר.


 


ד. סיכום


על אף שהפרשנות של סוגיית הבבלי שהצגנו אינה תואמת את מבנה המשנה שניתחנו, מכל מקום אין בדברים סתירה לפרשנויות השונות בדעת ר' יהודה ור' ישמעאל. במאמר ביקשנו לתת מספר אפיקי פרשנות לדעת חכמים המופיעה במשנה, על שלל צדדיה:


שני מודלים של מסגרת, הכורכת בתוכה את דעותיהם של ר' ישמעאל ור' יהודה, על שני אופני ההסבר של היחס ביניהם. ומנגד, דעת תנא קמא מול דעת רבנן, הנחלקים ביחס למהות איסור המסחר לפני יום אידם ובמהלכו, בין ארץ הקודש לחוץ לארץ.




1.                    בהמשך נסתייג ממספר זה.


2.      לא זה המקום להיכנס למחלוקת הראשונים הגדולה בשאלה מתי הוא "לאחר זמן" עלום זה. על פניו, משמע שמדובר בזמן שאינו מופלג מדי, מחד גיסא, אך גם אינו מיידי, מאידך גיסא. הנטייה הטבעית היא לנקוב בזמן של כמה ימים, כפי שאבקש להראות לקמן, אולם, כאמור, נחלקו בזה גדולי עולם, וראה בכל הראשונים על אתר.


3.     כאמור, פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם פירוש הגמרא למשנה, שיתבאר לקמן. זאת מתוך רצון לברר את המבנה הספרותי של המשנה, ולהסיק ממנו את המודל הרעיוני של המשנה כפי שעמדה לפני חכמי התלמוד. למודל זה אין נפקא מינות הלכתיות, ובקשתו אינה אלא להבין דברי התנאים בסדר הגיוני, ומתוך קשר מהותי בין דעה לדעה.


4.     ר' ישמעאל אומר במשנה: "שלשה ימים לפניהם וכו' ", ומכאן שלדעתו, בניגוד לרבנן בתראי שלא נקבו מספר ימים, יש חשיבות לעובדה שדווקא שלושה ימים לפני יום האיד אסורים, וללא מניית יום האיד עצמו כאחד מהם.


5.     שהרי, כהערת רש"י, לא השתמש ר' ישמעאל בלשון ת"ק במשנה: "אסורין מלשאת ומלתת וכו' ", כי אם אסורים בסתמא, כלשון רבנן בתראי. מכאן, שבפשטות סובר כרבנן בתראי, דהיינו להחמיר, שהאיסור חל גם על ההנאה ממעשה המסחר.


6.      קשה להכריע בנקודה זו, אולם מהדמיון בין לשון רבנן בתראי ללשונו של ר' ישמעאל כך נראה, בניגוד ללשון המפורטת של תנא קמא. אולם, להערת רש"י, לפיה המניע להכריע שרבנן בתראי פוסקים כאן לחומרא הוא בגלל שהאחרון תמיד בא לרבות, ומשמע להחמיר, הרי ר' ישמעאל אינו חוזר על לשון ת"ק, כי אם חולק עליו בסוגיה אחרת, הימים שאחרי האיד, ומכאן משמע שדווקא יפסוק ר' ישמעאל כת"ק, וצ"ע.

 

 

בית המדרש