ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חנויות מעוטרות

ע"י: הרב צבי יניר

במאמר זה דן בדוגמה אחת מני רבות לכך שדברי האמוראים בתלמוד הבבלי קיבלו משמעות אחרת מכוונתם המקורית של האמוראים. המשמעות החדשה שנוצרה מעוררת לעיתים תמיהות ותהיות רבות אצל הלומדים. אני מקווה שמאמר זה יתרום לעידוד העיון בתלמוד הירושלמי, ולהבנה שכל התמיהות יוסרו אם יילמדו הדברים במקורם, כפי שנמסרו לנו בתלמודה של א"י.

 


חנויות המעוטרות


 


מטרת המאמר


הקדמה


הסוגיה בתלמוד הירושלמי


הסוגיה בתלמוד הבבלי


 


א. מטרת המאמר


במאמר זה נביא דוגמה אחת מני רבות לכך שדברי האמוראים בתלמוד הבבלי קיבלו משמעות אחרת מכוונתם המקורית של האמוראים. המשמעות החדשה שנוצרה מעוררת לעיתים תמיהות ותהיות רבות אצל הלומדים. אני מקווה שמאמר זה יתרום לעידוד העיון בתלמוד הירושלמי, ולהבנה שכל התמיהות יוסרו אם יילמדו הדברים במקורם, כפי שנמסרו לנו בתלמודה של א"י.


 


ב. הקדמה


עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות. (משנה, עבודה זרה א, ד)


סוגיתנו, העוסקת במשנה של חנויות מעוטרות, היא המשך המשנה שקדמה לה ("עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר... " להלן: "המשנה הראשונה"), ושתיהן עוסקות, לפי הירושלמי והתוספתא, במציאות של "יריד".[1] היריד היה תופעה כלכלית חשובה ביותר בכל רחבי האימפריה הרומאית ולא רק בארץ ישראל. היריד באימפריה הרומאית התאפיין (ע"פ מקורות חוץ תלמודיים) בכמה נקודות אותן מסכם ספראי במאמרו "הירידים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד"[2]. נזכיר חלק מהן:


* פעילות 'עתית', פעם או מספר פעמים בשנה.


* הענקת פטור או הנחה ממס על ידי הקיסר לסוחרי היריד.


* סחר בהיקף רחב.


* היריד הוקדש בדרך כלל לאל, היינו לעבודה זרה. מהתלמוד הירושלמי מוכח שהיו ירידים בא"י שלא הוקדשו לע"ז, והאמוראים שלחו שליחים ביחס לכל יריד לבדוק את הדבר.


* היריד התקיים לעתים בתוך העיר או בקרבתה, ולעיתים התקיים במתחם פתוח בשטח הכפרי.


* הרשות לייסד יריד הייתה בסמכותו הבלעדית של הקיסר, ולעתים ביוזמת הקיסר בעצמו.


הבנת הריאליה של היריד היא קריטית להבנת הסוגיה. הירושלמי מפרש את המשנה הראשונה כעוסקת ביריד, ומזכיר שהטעם הוא משום ש"נהנה מן
המכס"[3]. ניתן היה לפרש את הירושלמי בשני אופנים: או שהחנות השייכת ליריד משלמת מס לע"ז ובכך ע"ז נהנה מן המכס, כפי שהבין הבבלי[4], וניתן לפרשו לאידך גיסא שמדובר על הנחה ממס. לאור כל המקורות ההיסטוריים האחרים ברור שכוונת הירושלמי היא להנחה ממס, כפי שמפורש הדבר בברייתא המובאת בבבלי בשם ר' נתן.


בבל לא הייתה תחת שלטון הרומאים בתקופה זו והדבר ניכר היטב בתלמוד הבבלי שללא ספק לא הבין נכון את המציאות של היריד, וחשב שהבעיה היא בתשלום מס לע"ז, ההפך מהמציאות שהייתה קבלת פטור ממס בזכות היריד ששימש לע"ז[5].


בהקשר ליריד, יש לעמוד על תהליך נוסף, שגם עליו עומד ספראי[6]. מי שלומד את המשנה הראשונה מתרשם באופן די ברור שאין דרך להיות שותף ביריד, ואדרבה, אסור בכלל ללכת לכיוון העיר בה מתקיים היריד, אם הדרך שהולכים בה מיוחדת רק להגעה לעיר בה הוא מתקיים.


והנה, במשנה שלאחריה יש כבר חילוק בין חנויות המעוטרות, לכאלו שאינן מעוטרות, כיצד? הרי בכלל אסור להיכנס לעיר הזאת!


הבבלי והראשונים לא הקשו כיוון שכאמור בהערה בראשונה הם כלל לא העמידו את המשנה הראשונה ביריד אלא ביום אידם, אך תמוה שהירושלמי לא הקשה כלום. למרות שהוא מקשה מברייתות אחרות שמקלות בעניין היריד, היה ראוי שיקשה גם ממשנה על משנה שאחריה.


למרות שהירושלמי מתרץ את כל הקושיות מברייתות אחרות ומחלק חילוקים שונים, קשה להשתחרר מהתחושה שחלה התפתחות הדרגתית במשך השנים.[7] נראה שבתחילה היה היריד אסור באיסור חמור, אך לאט לאט צומצם האיסור, כיוון שהיהודים לא יכלו לעמוד ולא להשתתף כלל בפעילות הכלכלית החשובה ביותר במשך השנה. יתכן שבשלב זה, של המוזכר במשנה "חנויות המעוטרות", צומצם האיסור רק לחנויות המעוטרות, שמציגות סימן מובהק לכך שהן חלק מהיריד. לצמצומים נוספים של היקף האיסור יש דוגמאות נוספות בשני התלמודים ביחס ללקיחת בהמות ועבדים, אוכל ועוד.


כאמור, לדעת הירושלמי האיסור להשתתף ביריד הוא משום הפטור או ההנחה שניתנה לסוחרי היריד ממס. כלומר, מדובר כאן, ללא ספק, רק על איסור דרבנן, כנראה, להרחיק את הציבור מע"ז שלא יגיע האדם להלל ולשבח את הע"ז שבזכותה קיבל הנחה. רק כדי להמחיש עד כמה מדובר באיסור רחוק וקלוש ניתן לעיין בדברי התוס'[8] ששולל בברייתא המובאת בבבלי בשם ר' נתן איסור מסוג כזה, וכותב :


...ואע"פ שמניחין לו את המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מעבודת כוכבים כיוון שהמעות שלו.


 


ג. הסוגיה בתלמוד הירושלמי


במה מעוטרות?


רבי יוחנן אמר בהדס


רבי שמעון בן לקיש אמר בשאר כל המינין.


על דעתיה דר' יוחנן הכל אסור על דעתיה דר"ל אינו אסור אלא התוספת.


היך עביד היה למוד להוציא ה' קופות והוציא עשר: אין תימר משם עיתור אסור, אין תימר משם פרקסים[9] מותר. (עבודה זרה א, ה"ד)


א. בבואנו להבין את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, השאלה הראשונה המתבקשת היא האם הם חלקו במציאות או בסברה.


בתקופתם של האמוראים האלו שלטה עדיין האימפריה הרומאית ושניהם מכירים את תופעת היריד מקרוב, כך שקשה לומר שחלקו במציאות במה נהגו לקשט את החנויות ששייכו עצמן ליריד.


ב. הנקודה השניה שיש לברר היא מדוע לדעת הסתמא בירושלמי נובעת הנפקא-מינה ביחס לתוספת ישירות ממחלוקתם, שלדעת ריש לקיש אסור לקנות רק מהתוספת (היינו, הסחורה בה עיטר את החנות לכבוד היריד) ולר' יוחנן נאסרה הקניה מכל הסחורה בחנות.


ג. זאת ועוד, כל הויכוח בין האמוראים נראה תלוש מהטעם של ההלכה שנזכר בה"ג בירושלמי (ההלכה הקודמת), והובא לעיל שהאיסור לקנות ביריד הוא כיוון שיש הנחה מהמכס, ומסתבר שההנחה היא על כל החנות, וכיצד יתכן בכלל לחלק (לדעת ריש לקיש) ולומר שרק התוספת נאסרה?!


נראה להסביר על ידי הבנת המציאות. המציאות בתקופה שנוסחה המשנה של "חנויות המעוטרות" הייתה שכדי לקבל פטור ממכס יש לעטר את החנות בהדס[10]. מדובר, כנראה, על החנויות הקבועות בעיר כל השנה, שכדי שיהיה ברור לכל שלמרות שהן קיימות כל השנה הן גם חלק מהיריד, השלטון דרש שיקשטו את החנות. לדעת ר' יוחנן, עצם זה שאדם מזדהה עם היריד כדי לקבל הנחה ממכס גורמת לכך שכל חנותו נאסרת.[11] לעומת זאת, לדעת ריש לקיש, חשבו חכמים באותה תקופה של משנה זו, שזו לא סיבה מספקת לאסור, שהרי לא ניתן לצפות מסוחר יהודי הגר בעיר, שדווקא בזמן הפעילות המסחרית החשובה ביותר במשך השנה, יוותר על ההנחה, ולא יקשט בהדס. וכי עושה הוא איזה איסור פורמלי? דרישה לקנוס כל סוחר יהודי שיקשט בהדס היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לכן המדד לאסור חנות המעוטרת צריך להיות הזדהות אמיתית עם עבודה זרה. הזדהות כזו מתרחשת כאשר באופן וולונטרי, כלומר מיוזמתו, הסוחר מכבד את היריד, וכגון שמעטר את החנות בסחורות נוספות לכבוד היריד, ולא מתוך כפייה. זו כבר הזדהות עם עבודה זרה, ויש לקנוס שלא לקנות ממנו את הסחורה שכל כולה הובאה לכבוד העבודה הזרה שהוקדש לה היריד.


אמנם, גם תוספת סחורה היא לא בהכרח כבוד ליריד. היא יכולה להיות גם מסיבות מסחריות גרידא, שהרי היריד הוא זמן בו כמות הקונים היא רבה יותר מכל השנה. לכן הסתמא בירושלמי (בסוף הקטע שצוטט לעיל) אכן מסייג את דברי ריש לקיש וקובע שהמדד הוא פשוט. אם הוציא משום לעטר אז אכן התוספת אסורה, אך אם הוציא משום סיבות מסחריות (פרקסיס) - מותר לקנות אף מהתוספת לדעת ריש לקיש.


 


ד. הסוגיה בתלמוד הבבלי


אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות - מותרות;


מאי טעמא? דאמר קרא: לא ידבק בידך מאומה מן החרם, נהנה הוא דאסור, אבל מהנה שרי. ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק"ו: נהנה אסור, מהנה לא כ"ש. (עבודה זרה יב, ב)


מהבבלי ניתן לראות בברור שהוחלפו הדעות, ריש לקיש הוא זה שמדבר על עיטור בהדס ור' יוחנן מדבר על עיטור בדברים אחרים. תופעה זו של חילוף הדעות ידועה ושכיחה, והיא כורח המציאות של מסירה בעל פה שגם עוברת מארץ לארץ, ויוצרת מציאות של אי ודאות או בלבול[12]. אך מה שמעניין יותר הוא שכפי שהבבלי ערוך לפנינו אין קשר בין מחלוקת האמוראים בבבלי למחלוקת אותה מצאנו בירושלמי. לפי הבבלי מי שאוסר בורד והדס הוא דווקא המקל וסובר שאסור להנות מהדסים שהוצגו לכבוד ע"ז, וזה שאוסר בשאר מינים הוא המחמיר וסובר שאסור גם ליהנות ע"ז.


שני דברים התחדשו לפי הבבלי. האיסור ליהנות מהריח של ההדסים המוצבים בחנויות המעוטרות, דבר שבירושלמי לא נזכר ובאופן פשוט אינו בכלל האיסור[13]. החידוש השני שנמצא בבבלי הוא אליבא דהמחמיר, והוא שאסור להנות ע"ז והכוונה היא שמכל מה שקונים ביריד מופרש מס לעבודה זרה. גם יסוד זה לא נמצא בירושלמי, וכבר הערנו לעיל שכוונת הירושלמי היא להפך, כלומר, מקבלים פטור ממס, ולא ש'העבודה זרה' גובה מס.


כאן יש לשאול כיצד תוכן המחלוקת עבר שינוי כה גדול, וכיצד השתלשלה המחלוקת להסברה הסופי בבבלי.


אין ספק ששורש הבלבול הוא בכך שבבבל לא הכירו מקרוב את המציאות של היריד, כפי שהוזכר לעיל, ולכן הוא נתפס באופן שונה בבבלי. אם העניין של ההנחה לא ידוע, לא ניתן להבין את מחלוקת האמוראים כפי שהוצגה לעיל בירושלמי, שהרי כל המחלוקת מבוססת על עניין ההנחה ממכס, ולכן הבבלי הוכרח לספק הסברים חדשים.


השתלשלות הדברים לענ"ד הייתה כדלקמן. מעבר לחילוף השמות, המחלוקת הגיעה לבבל ללא שינויים משמעותיים. לעיל ציינתי באותיות יותר גדולות את הנוסח של המחלוקת שהגיע לענ"ד לבבל[14].


אמר רשב"ל: מעוטרות בורד והדס,


ורבי יוחנן אמר: מעוטרות בפירות .


 


לפי נוסח זה יש שני הבדלים לא משמעותיים[15]. למ"ד שמעוטרת בהדס, נוסף גם ורד כתוספת להדס, ולמ"ד השני, נזכר פירות, בניגוד לירושלמי שכתוב "כל המינים", ללא פירוט ספציפי.


כעת היה מוטל על חכמי בבל לנסות לפענח במה חלקו ר' יוחנן וריש לקיש. כאמור, כיוון שחשבו שמדובר על ניכוי מס מכל חפץ שנקנה לא הצליחו להבין כיצד זה קשור ל"במה מעטרים".כמו כן, לא היה להם ברור מה סובר ר' יוחנן בוורד והדס, ומה סובר ר"ל בפירות. ההצעה שלהם הייתה שריש לקיש סובר רק ורד והדס וחלק על כל הענין של האיסור של מהנה, ו'חידשו' את האיסור להנות מבשמים שהם לכבוד ע"ז אליבא דר"ל, ור' יוחנן סובר אפילו מעוטרות בפירות, היינו שאסור להנות את הע"ז באמצעות הפרשת מס מרווחי המסחר.הנוסח שנקבע למימרא בשלב הראשוני בבבל היה לענ"ד כך (כולו בעברית, כדרך רוב המימרות שנוסחו בבבל):


אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, אבל מעוטרות בפירות - מותרות; ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות אסור, ק"ו: נהנה אסור, מהנה לא כ"ש?


רק בשלב מאוחר נוספו ע"י בעלי התלמוד שאר המילים שרובן בארמית, שלא שינו את ההבנה ורק מהוות תוספת הסבר ומקלות גם על ההבנה של דברי האמוראים. כלומר, ההבנה הבבלית של המחלוקת לא שונתה ע"י בעלי התלמוד והיא ההבנה שנעשתה כבר בדור השני-שלישי כשהגיעו דברי ר' יוחנן וריש לקיש לבבל.


מתוך הסוגיה שלפנינו לא ניתן להוכיח את דברי, שהבנה הבבלית היא קדומה, כיוון שאין התייחסות אמוראית למחלוקת זו בבבל בדורות השני-רביעי. אך מה שכן ברור הוא שבדור החמישי בבבל זו כבר ההבנה, מתוך כך שרב משרשיא בריה דרב אידי, שהוא אמורא מהדור החמישי, מיישב קושיה על ריש לקיש מהברייתא של ר' נתן[16] בה מוכח שיש איסור מהנה ודלא כריש לקיש, כלומר ברור שההבנה שריש לקיש חולק על הענין של 'מהנה' קיימת בדור החמישי.


חשוב לחדד את הדברים כדי לשלול את התפיסה שרווחת אצל חלק מהחוקרים שבעלי התלמוד (שחלק מהחוקרים טוענים שהם דווקא הסבוראים) הם היחידים שערכו את מימרות האמוראים. לא היא. לאור ההשוואה בין החלק העברי של המימרא בבבלי למימרא בירושלמי, נראה בבירור שמימרות האמוראים הארצישראליים נערכו כבר קודם לכן, ולעתים, כמו שנוכחנו בסוגיה זו, למרות שהמימרות הגיעו לבבל בצורתן המקורית, פחות או יותר, הן עברו עריכה ושינויים בהתאם להבנתם של חכמי בבל.


ומכאן נחזור לתחילת דברינו. הלומד מימרא או כל סוגיה בבבלי לפני שבדק את הופעתה המקורית בירושלמי, הרי הוא דומה למי שמתחיל ללמוד את הסוגיה מהראשונים, בלא להסתכל בתלמוד עצמו.




[1].הסבר המשנה הראשונה (כפי שעולה לאור ההשוואה מהתוספתא וכן מבואר בירושלמי) הוא "עיר שיש בה יריד לכבוד ע"ז", דהיינו, המשנה נקטה לשון קצרה, ואין כלל קשר ליום אידם שהוא יום קבוע לע"ז בכל האימפריה הרומאית, אלא מדובר כאן בפעילות כלכלית מקומית שכמבואר לקמן הושקה לכבוד ע"ז. הסבר זה של המשנה הראשונה אינו כבבלי (והראשונים שבעקבותיו), אשר פירש את המשנה הראשונה ביום אידם (ע"ז יב, א עי"ש בתרוצי רבא ועולא). גם את המשנה השניה עליה נסוב מאמרנו לא פרש הבבלי במפורש שעוסקת ביריד, אך כך פרשו הראשונים. נחלקו הראשונים האם היריד היה דווקא ביום אידם: רש"י על המשנה פירש שכן, אך תוד"ה "עיר שיש בה" חולק עליו וסובר שהיריד לא היה ביום אידם, כפי שאכן ידוע מהמקורות החיצוניים שהביא ספראי לקמן.


[2].ציון מט, ב תשמ"ד עמ' 134-158


[3].ירושלמי, עבודה-זרה א, ריש הלכה ד


4.דף יג, א 'מהנה', ועי"ש ברש"י שפירש "נותן מכס".


[5].ואף שהיו נחותי ימא שמעבירים חומר מא"י לבבל, כנראה שהעבירו רק את המימרות ולא את הריאליה. כמו כן יתכן שהפרשנות שלא הכירה את הריאליה היא מאוחרת יותר, ואמוראי בבל שקיבלו את החומר מהנחותי כן הכירו את הריאליה. כמו כן יש לעיין האם הנחותי בכלל היו מעורים בריאליה של א"י או שכל הזמן היו עסוקים בהעברת החומר מהכא להתם ומהתם להכא.


[6].שם עמ' 150


[7].ואין להקשות מדוע חז"ל לא אמרו במפורש שצמצום הגזירה הוא לאור זאת שאין הציבור יכול לעמוד בה, כיוון שלא רצו להקהות את הרושם הכללי שנקבע בדורות הקודמים, שעקרונית אין להתקרב ליריד, כי כל הרקע והאווירה בו היא של ע"ז.


[8].יג, א ד"ה "יניח"


[9].צ"ל פרקסיס או פרכסין, וזו מילה יוונית שפרושה מסחר. (הערוך ערך פרכסין)


[10].מציאות זו באה לידי ביטוי גם בברייתא של ר' נתן המתוארת בבבלי דף יג ע"א.


[11].כאן יש מקום לציין, בהלכה הקודמת בירושלמי, שר' יוחנן מביא חילוק נוסף בין החנויות האסורות והמותרות. 'אם היה פונדק מותר'. ומסביר הירושלמי שמדובר בפרקמטיא [שנכנסה קודם ליריד],(עי"ש בירושלמי שהמילים שבסוגריים מרובעות הושמטו ע"י המעתיק והבאו בהמשך ההלכה). כלומר, חנות קבועה שקיימת בעיר לפני היריד מותר לקנות בה. לכאורה זו סתירה לחילוק של המשנה שחנות המעוטרת אסורה אף שהיא קודם ליריד, ונראה שמדובר על תקופות שונות. מימרת ר' יוחנן ביחס לפונדק התייחסה לתקופת ביניים בה צומצם איסור היריד, לאו דווקא בגלל שהציבור לא היה יכול לעמוד בכך, אלא כיוון שבאותה תקופה כל חנות שהייתה קבועה וקיימת לפני היריד, הפסיקה לקבל הנחה ממכס, כיוון שלא היה ניכר שהיא חלק מהיריד. בשלב מאוחר יותר המתואר במשנה של 'חנוית המעוטרות' קָבְלו, מן הסתם, סוחרי העיר הקבועים על האפליה, ואז נקבע שגם חנות קבועה שעטרה את עצמה בהדס זכאית להנחה ממכס.


[12].לעיתים הבלבול ידוע, במקומות רבים בש"ס כתוב בכגון דא "פלוני ואלמוני חד אמר וחד אמר... ולא ידענא" כלומר, המוסר עצמו היה מודע לכך שיתכן שהחליף את הדעות והוא לא בטוח מי אמר מה. יש להעיר שחוסר הוודאות יכול להיות גם במסירה פנים בבלית או פנים ארץ ישראליים, ולאן דווקא במסירה שחוצה גבולות גיאוגרפים.


[13].גם היסוד לאסור הוא קלוש, הרי לא מדובר בתקרובת ע"ז וכדו' וכבר הרגישו בזה התוס' ושאר הראשונים על אתר.


[14].כאן ראוי להעיר כי ההצעה שאני מציע כאן אינה תואמת לחלוטין את השיטה המכונה "רבדים", שמציעה להפריד בדרך כלל בין המילים העבריות של המימרא שהן, לדעתה, המימרא המקורית לבין המילים הארמיות שהן תוספת של בעלי התלמוד. ודאי שיש אמת בטענה והמילים הארמיות הן בדרך כלל מאוחרות יותר וכפי שיבואר בהמשך, אך החיסרון של האוחזים בשיטת "רבדים" הוא שמתחילים מהבבלי ומתעלמים מהירושלמי, ונוסח המימרא בבבלי היא כבר אחרי עריכה ולעיתים אולי כמה עריכות וכפי שאנו מציעים כאן.


[15].הבדלים אלו נובעים כנראה מכך שלעתים המימרות נמסרו באופן חופשי, ללא נוסח מחייב.


.[16]בבלי ע"ז יג, א

 

 

בית המדרש