ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ולשמחה מה זו עושה - עיון הלכתי בשאלת היזק בשמחת פורים

ע"י: איתי שי

מה מלמדת אותנו ההלכה על שמחת פורים?מה כלול תחת השמחה?במאמר זה ישנו נסיון לברר את השאלה דרך סוגיית פטור מזיק בשמחת פורים

 


ולשמחה מה זֹה עושה


עיון הלכתי בשאלת היזק בשמחת פורים*


 


פתיחה


פטוֹר המזיק בשמחת פורים


יסוד לפטור וטעמו


דין שיכור בנזיקין


שמחת פורים ושיכור המזיק


החיוב להשתכר והאיסור להזיק


 


א. פתיחה


מצוות שמחת פורים יקרה היא עד מאוד בישראל, לא רק אצל שומרי תורה ומצוות, אלא אף אצל הרחוקים מכך. אך מהי אותה שמחה? כיצד יידע האדם מהם גבולות השמחה, ומתי יידע שעבר גבולות אלו?


שאלה זו עולה כאשר באים לידינו מקרים של היזק גוף וממון שנעשים על ידי בחורים שרצו לקיים את מצוות פורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ובכל זאת בשעת שכרותם מגיע היזק על ידם. האם הם חייבים בנזק זה?  מה יעשה אדם היודע כי בשעת שכרותו רב הסיכוי שיגרום לנזק מסוים, האם מותר לו להשתכר? ושמא בכל זאת מצווה עליו להשתכר? במאמר זה, שאינו בא לפסוק הלכה, ננסה להעלות כיוונים ולהביא מקורות בעניין.


 


ב. פטוֹר המזיק בשמחת פורים


בסוף המשנה במסכת סוכה (ד, ז) מסופר על סיום מעמד "מצוות ערבה":


 מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן.


מי הוא השומט את הלולבים ומי הוא האוכל את האתרוגים? רש"י במקום מסביר במה מדובר:


מיד תינוקות שומטין את לולביהן - הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי. ואוכלין אתרוגיהן - של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה. (שם מה, א)


יוצא, אם כן, שהמשנה התירה גזילת אתרוגים מתוך שמחת מצוות ערבה. אך בהמשך הגמרא כותב רש"י הסבר אחר שממנו לא ניתן ללמוד על היתר "גזל" שכזה:


ויש מפרשים "מיד תינוקות" כלומר, מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהן. כלומר, מניחים אותם כמו "שומטו ומניחו בקרן זוית" והולכין ואוכלין אתרוגיהן (שם מו, ב)


התוספות הביאו את שני פירושי רש"י (בלי לציין שגם רש"י הביא הסבר זה), ונראה שהם מבכרים את הפירוש השני על פני הפירוש הראשון.[1] גם מהרא"ש נראה שהוא מעדיף את הפירוש השני שהובא ברש"י.


לאחר שהביאו את דברי רש"י, מוסיפים התוספות שיש ללמוד מכאן דין נוסף לגבי היזק בשעת שמחה:


ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן, ונלחמים זה עם זה, וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו - שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן. (שם, ד"ה "מיד")


בדברי התוספות יש הרחבה של הפטור גם לשמחה אחרת, שמחת חתן וכלה, שבשל הריקוד והשמחה של המצווה מתבטלים דיני המזיק (אמנם רק במצב של בדיעבד), והמזיק בזמן זה יהיה פטור. המרדכי,[2] כתב את פירושו הראשון של רש"י בלבד, והוסיף את ההיתר המובא בדברי התוספות.


דין זה, של פטור בנזיקין במצב של בדיעבד ובמקום של מצווה מורחב גם לדיני שמחת פורים. ר' ישראל איסרלין בספר "תרומת הדשן", הביא בשם ר' טוביה בשם ריב"א את ההיתר:


שמעתי... שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים משעת קריאת המגילה עד לילה סעודת פורים שהם שני לילות ויום אחד, אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר.[3]  (שאלות ותשובות, שאלה קי)


שוב אנו מגלים היתר מרחיק לכת, המתיר לגנוב מאכלים בפורים רק משום שמחת פורים, היתר שתופס לא רק לזמן השכרות, אלא לכל ימי הפורים: "שני לילות ויום אחד". דבר שמוכיח שאין המדובר על היזק שלא מדעת, אלא על אווירה הגורמת להיזק שכזה (שהרי, לא מדובר פה על שכרות שאורכת שני לילות ויום אחד).


הבית יוסף[4] הביא את דברי תרומת הדשן אך סייג אותם לזמנו של תרומת הדשן בלבד, שאז מנהג שמחה זה היה נוהג, אך "בזמננו" (זמנו של הב"י) אין היתר מיוחד לפורים אלא דינו כשאר ימות השנה.


הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ה), העיר על סייג זה של הבית יוסף וכתב: "וכן נוהגין". ובהערותיו על השולחן ערוך הביא את דברי התרומת הדשן ב"יש אומרים".[5]


האם בכל היזק יהיה פטור?


הרמ"א בדרכי משה (או"ח תרצו, ה) הביא בשם המהר"י ברי"ן, שהסביר את ההיתר שהובא בתרומת הדשן בממון בלבד, אבל לא באיסור. וכך גם פסק ב"כנסת הגדולה" ש"אולי במזיק בממון קאמר אבל במזיק בגופו לא דבשלמא בממון ניתן למחילה אבל צערא דגופא לא מחיל איניש".[6]


לעומתם, דייק המגן אברהם מדברי האגודה, שכל היזק פטור עליו, אפילו בהיזק הגוף.


אף על פי שדין זה נראה כמוסכם אצל הראשונים והאחרונים, אין הדבר כך. הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ה, סי' נ) מביא את שו"ת בית דוד (חלק או"ח, סי' תצד) שכתב בשם הרא"ש (כלל קא, סי' ה), הטור (סי' שעח) והרמב"ם שחולקים על דעת התוספות ומחייבים אותו על היזק בשמחה זו, ואפילו על היזק ממון.


 


ג. יסוד הפטור וטעמו


מדוע ראו הראשונים לפטור את המזיק מתשלומים בזמנים אלו? מהם יסודו וטעמו של היתר זה?


אפשרות ראשונה שניתן להציע היא שהפטור ניתן בשל העובדה שההיזק אירע מתוך שמחה של מצווה, ובשל החיוב והמצווה לשמוח בזמנים אלו, מתעלמת ההלכה מן ההיזק שיכול לקרות בגינם. מעין כלל הקובע שהלכות שמחת מצווה קודמות להלכות נזיקין. כך פטרנו בשמחת חתן וכלה, העלמנו את עינינו מההיזק של שמחת הפורים, ואף התרנו לגדולים לחטוף את לולבי הקטנים משום שמחת מצוות ערבה. כשם שיכולים בית דין להפקיר ממונם של אחרים ו"הפקר בית דין הפקר", כך יכולים בית דין לקבוע שכל המזיק את חברו בשמחת מצווה יהיה פטור מתשלומים שכן "ממון ניתן למחילה".


אפשרות שנייה להבין את סיבת הפטור היא שההיתר הניתן כאן אינו ניתן בגלל המצווה, ואם היה מקרה שכזה גם בשמחה שאינה של מצווה הפטור היה קיים ועומד. ראיה חזקה לכך היא מדברי האגודה (מובאים בדרכ"מ חו"מ שעח, ה), שכותב:


 בחורים ששוחקין זה עם זה היכו זה את זה אם אינם מכוונים פטורין.


האגודה לא משייך שמחה זו לאירוע מסויים, הוא אינו מדביק אותה למצווה דווקא, אלא לשמחה גרידא, לכאורה אפילו בלי משמעות.


אז מהו, אם כן, יסוד הפטור? אם נעיין בדברי הראשונים, נגלה שהם מסבירים, לפעמים במילים בודדות, את סיבת ההיתר כנוהג וקבלה של ציבור מסוים ושל כל יחיד ויחיד בפני עצמו, להיכנס ל"סכנה" זו של היזק. בשל כך, מי שהכניס עצמו לחבורה הנוהגת מנהג זה מקבל על עצמו כל היזק שיבוא לו מכך ובלבד שלא יהיה היזק מכוון.[7] לכן מצריך תרומת הדשן בתשובתו הנ"ל שלא יחרגו מהוראת שבעה טובי העיר שרק על פיהם מקבל המעשה הזה דין של "מנהג" מוסכם.[8]


כך, למשל, בהיתר המובא במרדכי ובתוספות לגבי שמחת חתן וכלה מובא הלשון: "שכך נהגו מחמת שמחת חתן". הדגש אינו על שמחת החתן אלא על המנהג: "וכך נהגו". מאחר ומנהג ידוע הוא לרקוד ולהשתולל לפני החתן והכלה[9], הנמצא בשמחה זו מקבל עליו ממילא את חוקי השמחה, ויודע שאם הוא יינזק בשוגג על ידי הרוקדים אין הוא יכול לחייבם בכך. כן הוא בדברי רש"י בהסברו הראשון למשנה בסוכה הנ"ל, שם הוא מציין שההיתר הוא משום ש"כך נהגו מחמת השמחה".


בפורים נראה שהדבר נכון שבעתיים. עצם מצוות שמחת פורים, שמגיעה לכדי שתיית יין ולהשתכרות, מורה על מנהג כללי שנהגו ישראל. על כן, בגדרי מנהג זה נכנסים כל ישראל וכל אחד מחויב במצוה זו, וממילא כל נזק שיבוא לאחד מהם בעקבות שמחה זו ייחשב כאילו היה "ידוע מראש" ולכן המזיק ייפטר מנזק זה.


ישנן, לדעתי, ראיות נוספות המחזקות הסבר זה.


הבית יוסף שהזכרנו לעיל מעיר על דברי תרומת הדשן שאותם הביא, ש"היינו לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך, אבל אנו שלא נהגנו כן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לעניין זה". הבית יוסף מתייחס אל סיבת הפטור משום שכך היה המנהג, כך נוהגים העולם וכל המשתתף במשחקים אלו.[10] על כן, עצם קבלת המנהג על עצמו מכניסה אותו לחיוב זה. וממילא, כאשר העולם אינו מחזיק עוד במנהגים אלו, אין עוד סיבה לפטור אותו מהיזק זה, והוא עובר למישור של דיני נזיקין כבכל זמן אחר.


כאמור לעיל, חלק מהאחרונים חילקו בין היזק בגופו להיזק בממונו. סיבת החלוקה יכולה אף היא להצביע על הכיוון בו הלכנו. בעל ה"כנסת הגדולה"[11] הסביר, שמאחר וממון ניתן למחילה, המזיק בו יהיה פטור, אך על פגיעה בגוף "לא מחיל איניש" ועל כן יהיה חייב עליה. האגודה סובר שאף על צער הגוף פטור, שכן גם עליו מחיל איניש. על כל פנים, מבואר שסיבת הפטור היא המחילה של האדם הנפגע, ואם ננסה להחיל את הסיבה הזו גם על העניין בכללותו, יוצא שמאחר וניתן למחול על הפגיעה באדם, בין אם מחילה זו נעשית על ידי האדם עצמו ובין אם על ידי מנהג או בית דין, כאשר האדם נכנס למסגרת זו, הוא מוחל על הנזק שיקרה לו.[12]


הדבר דומה מעט למנהג גניבת האפיקומן הנוהג בקהילות רבות. אף על פי שגניבה אסורה אפילו לשחוק[13] נהגו קהילות רבות להתיר זאת, כי היא ממש בהסכמת בעל הבית, על פי המנהג.


 


ד. דין שיכור בנזיקין


כל האמור לעיל, אפילו לדעת הפוטרים, הוא באדם רגיל שמתוך שמחת מצווה או שמחת הפורים הזיק את חבירו. אך מה יהיה הדין בשיכור שאין לו דעת ואינו מודע למעשיו? האם במקרה של אדם שאינו מודע למעשיו יפטור גם הרא"ש את המזיק? אנו דנים בכך ללא הקישור והשיוך למצוות שכרות פורים, אלא לשיכור סתם. המשנה בבבא קמא כותבת:


אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם. (כו, א)


נקודת המוצא של המשנה היא שהאדם עשוי להזיק בקלות רבה, ופעמים רבות הוא עושה צעדים שיכולים לגרום נזק. מתוך אחריותו של אדם למעשיו, צריך הוא להיזהר שלא להזיק, ולהיות מודע למעשה ולעונשו כבר בשעת המעשה ואולי אף קודם לכך. על כל צעד לא זהיר שהאדם עושה, הוא בלבד ייתן את הדין, ולכן אינו פטור מנזק שנגרם בגינו.


ברמב"ם מופיע ניסוח דומה למשנה, אלא שהוא מוסיף גם את השיכור לדין זה:


אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שיכור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. (הלכות חובל ומזיק א, יא)


אולם, הגמרא בעירובין (סה, א) מחלקת[14] בין שיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט[15] שהוא "כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה", לבין שיכור שהגיע לשכרותו של לוט שהוא "פטור מכולם". אם כן, שיכור בסעודת פורים או שמחת חתן וכלה, אף על פי שהזיק יהיה פטור, שהרי נזקו לא בא לו מדעתו כלל.


המהרש"ל פסק, ששיכור, אפילו שהגיע בשכרותו ליותר משכרותו של לוט, חייב בכל ההיזקים. וכיצד יעמיד המהרש"ל את הגמרא בעירובין הנ"ל? ובאמת, הוא מזכיר את הגמרא וכותב:


ומה שמסקינן בפ' הדר (עירובין סה, א) דשיכור כלוט פטור ממיתת ב"ד. ולא מלקין אותו. היינו דפטור מדיני שמים על אותו העון. ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו. פשיטא שחייב. דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד. בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. דאל"כ לא שבקת חיי. דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור. (ים של שלמה, בבא קמא פרק ג, סי' ג )


וכך גם פסק הב"ח בתשובות ישנות (סי' סב), וכן הביא במשנה הלכות (חלק יב, סי' שס).


 


ה. שמחת פורים ושיכור המזיק


ראינו, אם כן, שגם שיכור, למרות שאיבד את דעתו לחלוטין, יהיה חייב לשלם על ההיזק שגרם. האם כך הדין גם בשכרות של שמחת מצוות פורים?


לכאורה, לפי התוספות והפוסקים שפסקו את דינו של ריב"א ותרומת הדשן להלכה, כאשר מדובר בשמחת פורים, אף על פי ששיכור חייב בנזיקין, מכל מקום יהיה פטור שהרי מדובר על היתר מיוחד של מנהג שמחת מצוות פורים. ואילו הרא"ש והפוסקים שלא קיבלו את הפטור הנ"ל יחייבו גם מבושם ואפילו שיכור כלוט.


המהרש"ל הוסיף והתייחס ספציפית אל שמחת פורים וכתב: "ואפילו בפורים דמחויב להשתכר. מ"מ אין כוונת רבותינו כדי שישתגע. רק כמו שכתב הרמב"ם (הלכות מגילה, ב, טו): 'צריך להשתכר להיות נרדם בשכרתו' ".[16]


 


ו. החיוב להשתכר והאיסור להזיק


אלא, שבשכרות של מצוות פורים מתוסף שיקול נוסף, והוא שכאשר אדם יודע שייתכן ויזיק בשכרותו, יהיה הדין שונה אף לשיטת התוספות. הרי כבר הזכרנו שגם לפי התוספות שכאשר המזיק עושה זאת במתכוון הוא חייב על היזק זה.[17]


כך כתב גם הב"ח (שם), שמאחר ויש כאן ידיעה מתחילה והאדם היה צריך להיזהר, הוא חייב בנזיקין על מעלליו:


אבל לגבי נזיקין אין ספק דחייב דה"ל להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים דמי אנסו להשתכר כ"כ עד דלא ידע מה קעביד וכיון דאונס דמחמתיה הוא דאיהו הוא דגרים לנפשיה חייב בניזקין. גם אם נאמר שאין לו ברירה אלא להשתכר שהרי זו מצווה בפורים, עדיין אין זה פוטר אותו מתשלום נזיקין שהרי "אפילו ישן דאי אפשר בלא שינה אפילו הכי חייב בנזקין כ"ש בשיכור דהוה פושע גמור". בכל מקרה, היה לו לכלכל את מעשיו כדי שלא יגיע למצב של היזק: "מאחר שאונס זה לא אתא אלא מחמתיה מדעתיה דנפשיה וכיון דהוה ליה לעיונא שלא להשתכר ולהזיק ה"ל פושע גמור" (ב"ח, שם).


אמת, מצוות ההשתכרות בפורים לפי ראשונים ואחרונים שונים, היא ממש "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי",[18] אך גם פוסקים אלו לא יעצמו עיניהם מהנזק שיכול להיגרם משכרות זו. במקרה רגיל של שכרות שאין חשש להיזק אכן תהיה מצווה להשתכר, אך כאשר ידוע לאדם[19] שהוא עלול להזיק בשכרות זו, צריך הוא לכלכל את מעשיו ולחשוב שנית האם מותר לו להשתכר, שהלא כמעט ודאי הוא שיגרום נזק. ואם ודאי לו שיגרום נזק בשכרותו, וקל וחומר אם מדובר בהיזק במזיד ממש (גם אם מתוך שכרות), יהיה אסור לו להשתכר בעתיד, ויקיים את המצווה כשיטת הרמב"ם או כראשונים שאוסרים שתייה אפילו בשמחת פורים.


 


סימוכין לדברים אלו מצאתי בדבריו של הרב א' זלמנוביץ.[20] הרב זלמנוביץ דן כמעט באותה שאלה שאנו דנים בה, ושואל "היש חובה לאדם להיזהר מלהיכנס למצב של שכרות, בידעו שיעבור מעשה עברה בעת שכרותו?".


כדי לענות על כך, מביא הרב זלמנוביץ את הגמרא בנזיר (כג, א) שרואה את לוט לא כאנוס על ידי בנותיו אלא כ"נתכוון לשם עבירה" שהרי לאחר שבאה עליו בתו הראשונה ידע על המעשה, ובכל זאת לא נזהר בלילה השני ושתה, ועל כך נאמר עליו "ופושעים יכשלו בם".


ועוד הוא מביא בשם הפרי חדש (אורח חיים צט, ו) שפוסק שאם יודע שכשישתכר לא יוכל להפיג יינו מעליו עד שיעבור זמן תפילה, פשיטא דאין לך מזיד גדול מזה. וכך גם הוא מעלה למסקנה:


אין להשתכר אם יודע שיעשה עברה... שיכור כלוט אינו אחראי למעשיו אולם אם במודע ישתכר האדם כלוט במטרה לבצע עבירה וליפטר מעונשה,[21] יש לומר כי נחייבו בכך ופושע ייקרא.


גם בשכרות בפורים, שהיא מצווה לפי חלק מהדעות, אם נצרף את דעת האוסרים את השכרות או את אלו שאינם מחייבים אותה, לאיסור להשתכר כאשר ההיזק הוא ודאי, נראה שיהיה אסור.


נסיים בדברי השל"ה על השתייה והשמחה בפורים, שאף אם נבכר את דעת הפוסקים המחייבים להשתכר בפורים, דבריו עדיין ילמדונו כיצד יש להתנהג בשמחה זו:


מצווה לשמוח בפורים, אבל יהיה של מצוה לא הוללות וסכלות... ואף אותן המשתכרין יהיה כוונתם לשם שמים, כדי לזכור הנס שבא במשתה היין. ולא כאותם המשתכרין כדי למלאות גרונם... מרימים קולות בשעת התפלה וקריאת מגילה ומערבבים החזן עד כי קולו לא ישמע... ואי אפשר לכל אשר בשם ישראל יכונה לפרוק מעליו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת... ויש אומרים שאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם... אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא, ושומר נפשו ירחק מזה ללבוש כלאים אפילו דרבנן או לחטוף מחבירו שלא ברשות, כי זה הוא שמחת הוללות, וכבר כתבנו לשמוח בשמחה של מצוה. (של"ה מגילה, עמוד הצדקה, טו-טז)


 


 


ז. סיכום


 


רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.


מגילה ז, ב


 


השמחה והשתייה בפורים הן מצווה ומנהג גדול, ועל כך תעיד העובדה שהמזיק את חברו בשל שמחת פורים פטור מתשלומים על ממונו, וכפי שראינו בחלק מהפוסקים, גם על גופו. האם פטור זה מתיר להזיק במזיד? ודאי שלא! דבר זה מופיע מפורש בפוסקים. אך ניסינו להוכיח דבר נוסף, והוא שאדם היודע (ובגדר הידיעה לא דנו ואדם קרוב אצל עצמו להכיר מתי מגיע גבול זה) שבשעת שכרותו ושמחתו עתיד הוא להזיק את חברו בממון או בגוף, יהיה אסור לו לשתות בשנה הבאה. הוכחנו זאת מדברי הראשונים הדנים בשאלות המשיקות לנושא זה ומהם אפשר ללמוד גם לנושאנו אנו. בסוף הדברים הבאנו גם מדבריו של הרב זלמנוביץ וראינו שכדבריו העלינו גם אנחנו.


"לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה" (קהלת ב, ב)




* תודתי נתונה ליוסף לונדון, שהקשיב, למד וליבן איתי את הדברים.


1."והשתא ניחא הא דפריך בגמרא...". כלומר, מאחר ועל פי התירוץ השני של רש"י מסבירים התוספות קושיה אחרת בגמרא, ניתן להסיק שלדעתם פירוש זה הוא טוב יותר, אך אין הדבר מחייב לחלוטין. וכך ניתן להסיק גם מדברי הרא"ש, פרק ד' סי' ד.


2.למסכת סוכה, סימן תשמב-תשמג, ודבריו הובאו בדרכי משה, חושן משפט שעח, ה.


3.באנציקלופדיה תלמודית כרך יז, נספח לערך חדר"ג, מובאות תקנות שונות משו"ת מהר"ם מרוטנברג, ובאחד מכתבי היד מובאת תקנה נוספת הדומה לדברי התרומת הדשן, אלא שנוסף שם: "ובלבד שיגיד לו אחר פורים".


4.אורח חיים תרצה.


5.לפסק זה היו מתנגדים. ר' שמואל משער אריה, מגדולי חכמי איטליה, כתב על פסק זה: "מנהגים הללו בורות הם ויש להימנע מהם". ספרו מובא בתוך ספרו של מ' בניהו, יוסף בחירי: מרן רבי יוסף קארו, ירושלים תשנ"א, עמ' תפג, סי' 95. על ר' שמואל משער אריה, חייו ותורותיו עיין בספרו הנ"ל של בניהו עמ' תטו-תסו.


6.אך ב"שיירי כנסת הגדולה" הזכיר את דבריו ב"כנסת הגדולה" וציין את המרדכי הפוטר בחורים הפוגעים זה בזה, שייתכן ועל פיו יהיה מותר גם בהיזק גוף.


7.כך כל האחרונים הסכימו שאם ההיזק נעשה במכוון כדי לפגוע, המזיק חייב לשלם לניזק על היזקו, למשל, המגן אברהם (או"ח תרצה, ח): "פירוש שעשה מכח שמחה, אבל אם כוון להזיק חייב". וכן בלבושי שרד על המג"א הנ"ל מסיק שלכו"ע אם כיוון להזיק, חייב אפילו בהיזק ממון.


8.אמנם, אחרונים המדברים על דין זה מעירים שההיתר בשמחת פורים הוא שזו שמחה של מצווה, וכאשר זו שמחה של מצווה אפשר לצרף אליו את ההיתרים האחרים. למשל ביביע אומר חלק ב, יורה דעה, סי' יד.


9.מצאנו כבר אמוראים שהיו רוקדים לפני חתן וכלה, עיין כתובות יז, א.


10.בשמחת חתן וכלה או בשאר משחקים הדבר מותנה בהשתתפות של האדם בשמחה, ובכך הוא מכניס את עצמו אל החבורה ומקבל את זכויותיה וחובותיה. ובפורים, מעצם היותו מישראל ומחויב במצוות שמחת פורים, הרי הוא מכניס עצמו לסכנות המצויות בכך.


11.או"ח סי' תרצה, שיטה נ"ב.


12.ולכן המחילה היא רק על נזק הנעשה שלא במתכוון, אך על נזק הנעשה במתכוון לא מוחל האדם ולכן עליו יהיה חייב המזיק.


13.רמב"ם, הלכות גניבה א, ב: "ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך". אמנם, אין הנידון דומה לראיה לחלוטין, שכן גניבת האפיקומן בעצם לא מוגדרת כגניבה כלל, שהלא בעל הבית מסכים לכך ויודע שהוא עתיד לאבד את האפיקומן וזהו אפילו לא דרך שחוק, מכל מקום נראה שהדברים דומים.


14.החלוקה שם לא מופיעה לגבי דיני נזיקין. מעמדו זה של השיכור מופיע במקומות נוספים, לדוגמא בהלכות אישות ד, יח פוסק הרמב"ם ששיכור, קידושיו קידושין אף על פי שנשתכר הרבה, אך אם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין.


15.בשאלת הגדרתו של השיכור כלוט נחלקו הפוסקים. המהריט"ץ כתב ש"כל שזוכר אחר כך מה שעשה בעת שכרותו, עדין לא מקרי שכור כלוט", ואילו בשו"ת תעלומות לב כתב שאף על פי שאחר כך יודע מה שעשה, אם בשעת שכרותו לא ידע מה עושה דינו כשיכור כלוט. עיין: אברהם שיינפלד, חוק לישראל: נזיקין, (עורך: נחום רקובר), ירושלים תשנ"ב, עמ' 43 הערה 36, ועל דין שיכור בכלל: עמ' 44-43.


[16].לכאורה, אפשר לומר שמאחר והמהרש"ל מביא את הרמב"ם שאינו מחייב שכרות ממש אלא "הירדמות בשכרות", אם כן, זו ראיה שהרי זוהי לא מצווה של שכרות בפורים, אלא רק שתייה מעטה. אך נראה שאין זה מוכרח שהרי הוא כותב שאין המצווה להשתגע, וזה ודאי נכון גם למחייבים שכרות בפורים ולא רק לרמב"ם, וצ"ע.


17.כך בפשטות במג"א תרצה, ח, כף החיים שם, ל, ובאחרונים נוספים.


18.על מצוות השכרות בפורים עיין בסקירתו של: דניאל שפרבר, מנהגי ישראל ו, עמ' רז-רכו.


19.מתי "יודע" אדם שהוא מוחזק כמזיק בפורים איננו יודעים, וכן קשה להבחין בדיוק בנקודה שבה כמעט ודאי לאדם שהוא יגרום לנזק, אך "אדם קרוב אצל עצמו" ויודע הוא לבדוק בשנים עברו כיצד הייתה התנהגותו ומה הסבירות שמקרה כזה יישנה גם בפורים הקרוב.


20.הרב אפרים זלמנוביץ, אלכוהליזם וסמים ביהדות, מזכרת בתיה תשמ"א, עמ' עג-עד.


21.בסיכום כתב הרב זלמנוביץ שאם משתכר בשביל לעשות עבירה נחייב אותו, ולכאורה הוא לא מדבר בסיכום על שיכור שהשתכר סתם ובעקבות שכרותו הזיק או עבר עבירה, ואין הדבר דומה לשאלתנו. אלא, שבתשובתו עצמה לא הזכיר הרב זלמנוביץ חיוב דווקא במשתכר בשביל להזיק, אלא אפילו שיכור סתם יודע שיכול להיגרם היזק או עבירה ממעשהו ובכל זאת לא נמנע מלהיכנס למצב שכרות זה, יהיה חייב בנזיקין ובעונשין.

 

 

בית המדרש