ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הערב, המועיל ומה שבניהם - עיון במזמור לא´ שבספר משלי.

ע"י: הרב שי פירון

המאמר מנסה לנתח את המזמור ´אשת חיל´ המופיע במשלי ודרך הניתוח מנסה לבחון את היחס למצוות

 


א. מדוע שרים את מזמור "אשת חיל" בכל ערב שבת?


בכל ערב שבת, בשעה שחוזרים מבית הכנסת מקבלת השבת, מתאספים כל בני הבית ופותחים את סעודת השבת שלהם בפיוט: "אשת חיל"[1]. על מה ולמה זכה המזמור למקום כה מרכזי בסדר קבלת השבת שלנו?! מה מיוחד במזמור זה, עד שזכה להיות מקובל אצל עדות רבות? על מה  ולמה זכה ללחנים רבים?!


רבים חושבים שהפיוט אשת חיל מעטר את תחילת הסעודה משום שבאמצעותו אנו מודים לאם הבית על טרחתה המרובה למענם של בני הבית. אולם, החוקר ר' אברהם ברלינר הדגיש: "אחר "שלום עליכם" השיר "אשת חיל" - ציור אישה למופת מספר משלי. אולם, אותו שיר לא נתקבל כמו שחושבים היום בטעות כדי לקיים  בברכה בשבת את האישה כמושלת בבית, אלא מטעם אחר לגמרי.[2]"


 אומנם, בילקוט שמעוני, בפתיחה לפירוש המזמור אנו מוצאים שיש במזמור זה משום שיר הלל לציבור הנשים: "אמר ר' יצחק בר נחמיה: כשם שנתן הקב"ה תורה לישראל בעשרים ושתיים אותיות, כך הוא משבח את הנשים הכשרות  בעשרים ושתיים אותיות[3]". מכאן, שלדעת בעל המדרש אנו פותחים את סעודת השבת  בהבעת תודה לאם הבית על מסירותה בכל ימות השבוע. כנראה שהטרחה המרובה לקראת שבת  מהווה בסיס להבעת התודה. נראה שכיוון דומה ניתן לראות בתוך פירושו של הרב המאירי. לפי פירושו נועד השיר להעלות ולהחשיב את מעמדה של האישה במשפחה בפרט ובקהילה בכלל: "וידוע לפי הנגלה היות קיום הבית והעמדתו בסיבת אשת החיל, ומה שהאריכו חכמי המוסר בתועלת היא בסיבתה והוא אמרם ז"ל אל תבזה נשי החיל כי יש נקבות טובות מן האנשים[4]".


 אולם, פירושים רבים רואים בפרק  "אשת חיל" משל ונמשל. ביטוי בולט לכיוון האליגורי בפרשנות הפרק ניתן לראות בדברי הפתיחה של המלבי"ם[5]: "כבר הסכימו המפרשים שיש  במאמר זה משל ומליצה, ורובם פירשוה על הנפש, וכן דעתי בזה". גם לכיון זה ביטוי ברור במדרשים שונים[6]: "אשת חיל"  - זו היא התורה, "ורחוק מפנינים מכרה - שהיתה לפני ולפנים, זכה משה והורידה לישראל". לפי פירושים אלה, יש להסביר על מה ולמה אנו פותחים את סעודת השבת בפיוט זה. לפי המקובלים, אמירת המזמור "אשת חיל" בערב שבת באה משום שליל שבת הוא זמן התגלות ספירת המלכות,  המכונה "אישה" ומטרוניתא".


ברצוני להציע כיוון חדש בהבנת הפיוט ומקומו. כל המפרשים שהבאנו לעיל, מתייחסים למזמור המתחיל בפס' י'. לדעתי,  התבוננות על הפרק כולו, תסייע לנו בהבנת הפרק כמו גם בסיבה לאמירתו בליל שבת.


 


ב. מזמור אשת חיל - מבנה ותוכן


(א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ:


(ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי:


(ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין:


(ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר:


(ה) פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי:


(ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ:


(ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד:


(ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף:


(ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן:


(י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:


(יא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר:


(יב) גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ:


(יג) דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ:


(יד) הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ:


(טו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ:


(טז) זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם:


(יז) חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ:


(יח) טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה  בַלַּיְלָה נֵרָהּ:


(יט) יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:


(כ) כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן:


(כא) לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים:


(כב) מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ:


(כג) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ:


(כד) סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי:


(כה) עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן:


(כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ:


(כז) צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא  תֹאכֵל:


(כח) קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ:


(כט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה:


(ל) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל:


(לא) תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:


ראשית, נעיין בתשעת הפסוקים הראשונים של הפרק. הקריאה מלמדת על מלך, למואל, שאמו מוכיחה אותו על מעשה רע שעשה: "משא אשר יסרתו אמו". מסתבר שמעשיו של המלך קשורים בנשים, "אל תתן לנשים חילך"  ובשתיית יין, "אל למלכים שתו יין" , בהקפדה יתירה על תענוגות החיים ומנעמיהם. כל אלה  עלולים להוביל לעיוות הדין ולהתרחקות מן הצדק. מסתבר, שתוכחת האם באה על רקע צפיות מיוחדות שהיו לאמא מילדה: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי". עיון במדרש, מגלה שלפרק סיפור רקע, המבהיר את הרקע לדברי האם:


א"ר ישמעאל באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש[7]


אין ספק שחנוכת המקדש על ידי שלמה המלך מהווה אירוע משמעותי. דוד, אביו של שלמה לא זכה לבנות את בית המקדש. שלמה, שזכה להיות מקים בית המקדש, אורו של עולם, בוחר לקיים את שמחת נישואיו עם בת פרעה  בדיוק באותו לילה בו נסתיימה עבודת המקדש. שמחת החתונה, עולה בעוצמתה על שמחת חנוכת המקדש. כיצד תתכן מציאות בה  חתונתו  של המלך עולה בעוצמתה על חנוכת המשכן? אנו, יודעים שאין מדובר בחתונתו הראשונה של המלך שלמה, כך שאלמנט הראשוניות, זה שעלול להוביל להתפרצות ספונטאנית של שמחה, לא הולם את  אירועי החתונה.


מסתבר, שהיחס הקלוקל את המקדש וחנוכתו לא מסתיימים בהשוואה שבין רמת השמחה בחנוכת המקדש לעומת חתונת שלמה ובתיה בת פרעה. המדרש מתאר את  "הבוקר שאחרי". הגיע העת להקריב קורבן תמיד של שחר, כל העם נאסף וממתין בדריכות לחוויה  היחודית: הקרבת הקורבן הראשון. אין ספק שמעשה זה מבטא את עוצמת הקרבה שבין העם לאלוהיו, את הצד המעשי שבעבודת המקדש.  עבודת הקורבנות מהווה  את לוז המקדש. כראוי למעמדים מסוג זה, ממתין העם לבואו של המלך, ושלמה - לא בא. מדוע?


 עשתה בת פרעה כמין פרוכת, וקבעה בה כמין כוכבים ומזלות, כל זמן שהיה רוצה שלמה לעמוד היה רואה את הכוכבים ואת המזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות[8].


כאן, מביא המדרש פן נוסף בנישואין שבין שלמה לבת פרעה. בתיה מביאה עמה תרבות קלוקלת אותה קבלה בבית אביה. היא מונעת משלמה להגיע לחנוכת המשכן. היא יוצרת מצב בו שלמה חושב שטרם עלה האור. חושך שולט בחדר השינה של המלך ורעייתו. האין בכך ביטוי למצב בו האדם לא רואה את המציאות נכוחה? האין בכך ביטוי למצב בו האדם מעלים עיניו מהמציאות ומונע מהאור להראות? האין בכך ביטוי למצב בו אנו מכסים את חלונות לבנו ומונעים מהאור להופיע? מה תפקידם של הכוכבים והמזלות? האם המדרש מתאר את  הציורים ושאר חפצי האומנות שנתלו על חלונות החדר או שמא רומז המדרש לכוכבים ומזלות אחרים? כיצד חש העם? כיצד יש  לנהוג בשעה זו?


אמר ר' לוי באותו היום נתקרב התמיד בארבע שעות. והיו ישראל עצבים שהי' יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה, והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות, הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו, הה"ד משא אשר יסרתו אמו[9].


כדאי לשים לב לדמיון שבין המילה: "אימת" מלכות לבין המילה  "אמא". כולם מתייראים מלהעיר את המלך. כולם חשים במבוכה כולם חשים באימה. רק אמו של המלך מסוגלת לגשת ולהעירו.  הקשר המיוחד שבין בת שבע לבין שלמה לא צריך ראיה. בת שבע רואה במעשה זה  סתירה לכל צפיותיה משלמה, בנה, שזכה למלכות:


דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו. אמר ר' יוחנן מלמד שכפפתו אמו על העמוד ואמרה לו  מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. אתה בן שנדרתי אותך להקב"ה  אל תתן לנשים חילך.[10].


במקור מדרשי מקביל, מפרטת בת שבע את צפיותיה וחלומותיה:


אמר רבי יוחנן משום רשב"י מלמד שכפתו אמו על העמוד אמרה ליה: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי".


מה ברי - הכל יודעים שאביך ירא שמים הוא, עכשו יאמרו אמו גרמה לו.


ומה בר בטני - כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות.


ומה בר נדרי  - כל נשים של בית אביך היו נודרות ואומרות יהא לי בן הגון וראוי למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן מלובן ומזוקק והגון לנביאות[11].


בת שבע מוחה כנגד מה שאירע. היא רואה בכל האירועים החמורים ביטוי, תוצאה, של המפגש התרבותי הקלוקל עם אומות העולם ומנהגיהם.  המפגש של שלמה עם מלכים ורוזנים, נישואיו עם בת פרעה, הם אלה שעומדים במוקד הדיון. להקשר החברתי, להשתייכות, לחברה עמה נפגשים, השלכות רבות על דפוסי ההתנהגות של היחיד והיחד:


 אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר, אמרה לו בני מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרין ואומרין למה לנו אל, ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלויים לו לא ישתה יין וישתכר, איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר[12]


מכאן, מצומת  ההכרעה של היחיד, מהמקום בו נפגשים עולם הערכים, עולם של אמונות ודעות, עם עולמות אחרים, מהמקום הזה בא השם למואל:


ולכך נקרא למואל שהשליך עול מלכות שמים מעליו כלומר למה לו אל[13].


על רקע זה, מובן חלקו השני של הפרק.  כאן מתארת בת שבע את "אשת החיל", זו  שראויה  להיות רעיית המלך. זו שלא תוביל אותו למקומות אחרים.


 


ג. מי היא "אשת חיל"?


בספרות המדרש מצאנו כיוונים שונים בדבר זיהוי "אשת החיל". חלק מהמדרשים ראו ב"אשת חיל" תיאור לדמותה של האישה האידילית, אחרים ראו במזמור ביטוי אליגורי. אולם, ישנם ביטויים רבים המנסים לזהות את אשת החיל עם דמותה של אישה ידועה ומוכרת. ואכן, במדרש מצינו מי שדרש כל אחד מהפסוקים כמתאר דמות תנ"כית אחרת, מה שהופך את המזמור לתיאור פסיפס שלם של דמויות יחודיות המתארות את פועלה הרצוי של אשת החיל. כל הדמויות הללו, באופיין, במעשיהן, בתרומתן, עונות לשאלה: "אשת חיל מי ימצא"?:


"בטח בה לב בעלה" - זו שרה אמנו, שהעשיר אברהם בשבילה...


"גמלתהו טוב ולא רע" - זו רבקה אמנו, שגמלה ליצחק בשעה שמתה שרה אמו... "דרשה צמר ופשתים" -  זו לאה אמנו, שקבלה ליעקב בסבר פנים יפות... 


"היתה כאניות סוחר" - זו רחל אמנו, שהיתה מתביישת על הבנים בכל יום, לפיכך זכתה ויצא ממנה בן, שהוא דומה לספינה, שהיא מלאה כל טוב שבעולם...


"ותקם בעוד לילה" - זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשתה יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן...


"זממה שדה ותקחהו" - זו היא יוכבד, שיצא ממנה משה, שהוא שקול כנגד כל ישראל, שנקראו כרם...


"חגרה בעז מתניה" - זו מרים שקודם שנולד משה אמרה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, כיון שנולד וכבד עליהם עול מלכות, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה היכן נבואתיך, ועמד וירק בפניה, ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק..


"טעמה כי טוב סחרה" -  זו חנה שטעמה טעם תפלה, שנאמר: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה'...


"ידיה שלחה בכישור" - זו יעל שלא הרגה את סיסרא בכלי זיין, אלא ביתד בכח ידיה, ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין, לקיים מה שנאמר: "לא יהיה כלי גבר על אישה"... "כפה פרשה לעני" - זו אשה אלמנה הצרפית, שכלכלה לאליהו בלחם ובמים.


"לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" - זו רחב הזונה, בשעה שבאו ישראל להחריב יריחו, לא נתיראה מהם, מפני שנתנו לה סימן, את תקות חוט השני .


"מרבדים עשתה לה" - זו בת שבע, שיצא ממנה שלמה, שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו. 


"נודע בשערים בעלה" - זו מיכל שהצילה דוד מן המיתה.


"סדין עשתה ותמכור" - זו אמו של שמשון שנושעו ישראל על ידו. 


"עוז והדר לבושה" - זו אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות [ביום אחד], אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה.


"פיה פתחה בחכמה" - זו אשה חכמה, שאמרה שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך.  שהצילה את העיר בחכמתה וזו היתה סרח בת אשר.


"צופיה הליכות ביתה" - זו אשתו של עובדיה, שהצילה בניה ולא עבדו ע"ז עם אחאב. "קמו בניה ויאשרוה" -  זו שונמית, שנקראת אשה גדולה, ומפני מה, מפני שהחזיקה באלישע לאכול.


"רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"  - זו רות המואביה, שנכנסה תחת כנפי השכינה.  "שקר החן והבל היופי" -  שהניחה אמה ואבותיה ועושרה ובאה עם חמותה וקיבלה כל המצות. תחום שבת, "באשר תלכי אלך" (רות א טז), איסור יחוד עם איש, "ובאשר תליני אלין" (שם, רות א'). תרי"ג מצות,  "עמך עמי" (שם, רות א'). ע"ז,  "ואלהיך אלהי" (שם רות א'), ארבע מיתות בית דין, "באשר תמותי אמות" (שם, רות א', יז'). לפיכך זכתה ויצא ממנה דוד שרוה להקב"ה בשירות ותושבחות, לפיכך נאמר: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". החזק במוסר, שמרו התורה, ותנצלו מיצר הרע[14].


מענין שהפסוק "רבות עשו חיל ואת עלית על כולנה" מוקדש לרות. אנו נלך בעקבות פרשנים קדומים שראו בכל המזמור שיר הלל לדמותה של רות. ראשית, בשל העובדה שהביטוי אשת חיל נזכר רק עוד פעמיים  בתנ"ך.


אחת  בספר משלי[15]: אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה. אולם  בפעם השניה מופיע הביטוי כמופנה אל דמות ספציפית[16]:


וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל  שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.


עיון מעמיק בפסוקי המזמור מגלה הקשרים נוספים בין דמותה של אשת החיל לבין דמותה של רות. ראשית, מכלול התכונות בה מצטיינת אשת החיל המתוארת בפרק מאפיינות את אישיותה של רות  שהרי  היא מצטיינת ביראת ה'[17]:


יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.


אשת החיל מתוארת לא רק כגומלת חסדים אלא כמי שראוי ללמוד ממנה תורת חסד:" פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ". גם רות מתייחדת במידת החסד שלה כלפי נעמי[18]:


וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר.


אשת החיל מצטיינת במידת החריצות אותה היא מגלה בכל פעולותיה.  גם רות מצטיינת במידת החריצות[19]:


וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט.


וכן[20]:


וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.


אולם, מעבר לראיות כלליות המרמזות על הקשר שבין המזמור לאמור מגילת רות, ניתן להצביע גם על קשר תכני: אנו יודעים על מידותיהם  הרעות של מחלון וכליון. למרות זאת מתאר הכתוב את אשת החיל כזו הנוהגת בבעלה בדרך אחרת: "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ". "ממרחק תביא לחמה" רומז לרות "הבאה מארץ מרחק לבית לחם והלכה ללקט שיבולים  בשדות שמחוץ לעיר"[21]. גם הביטוי "זממה שדה" מזכיר את "חלקת השדה אשר לאחינו  אלימלך". 


את הפסוק: "נודע בשערים בעלה" ניתן לבחון בזיקה ישירה ביחס לדמותו של בועז: "ובועז עלה השער[22]". זאת, בנוסף להיות של בועז דמות מפורסמת: "ולנעמי מודע איש גיבור החיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז[23]". נסיים את פרק הראיות ביחס שבין סיום המזמור: "רבות בנות עשו חיל" לבין הברכה המיוחדת החותמת את מגילת רות[24]:


וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.


מכלול הראיות הסגנוניות והתכניות מצביע על זיקה ברורה בין דמותה של אשת חיל לבין דמותה של רות. אלא, שבחינת הפרק כולו, על שני חלקיו, מצביעה  ביתר שאת על כך שלא ניתן לזהות את הפרק אלא עם דמותה של רות. לפיכך, נראה שמזמור אשת חיל הוא המשך שיחת המוסר אותה נשאה בת שבע באוזניו של שלמה באותו בוקר.


 


ד. ההשוואה בין שתי הנשים ומשמעותה.


הכתוב לא חושף בפנינו את כל מרכיבי הדו שיח שבין שלמה לבת שבע. יש להניח שבויכוחים מעין אלה נטענות טענות רבות, חלקן שקולות ומדודות וחלקן מביאות לידי ביטוי את סערת הרגשות בה נתונים כל המעורבים בפרשה. לא מן הנמנע ששלמה ראה בטענותיה של בת שבע יחס  לא הוגן כלפי רעייתו שזה עתה נשא. ברוח זו הוא פירש את דבריה של אמו: "אל תתן לנשים חילך" כביטוי כוללני אך פוגע. ברגעים מעין אלה אין דבר מפריע יותר מ"ההתעלמות המכוונת", הוא חשש שאמו לא רואה בעין יפה את ההשתדכות עם בת פרעה. שלמה חושש מיחסה של אמו בשל מוצאה של בת פרעה. שלמה חשש שעובדת היות בת פרעה גיורת, בת לעם זר, היא הרקע לביקורתה החריפה של אמו. אולם בת שבע מבהירה בצורה חדה ובהירה את יחסה לבת פרעה. הייתכן שבבית דוד תפסל דמותה של אישה בשל מוצאה?! התתכן פסילתו של אדם בשל יחוסו?! כלום שכחנו את האמור בסופה של מגילת רות[25]:


וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד


ההשוואה בינה ובין רות נועדה להבהיר שמבחנה של אשת שלמה לא בא מראיה כוללנית, מכלילה ופוגעת. הרגישות לאורח הבא מן החוץ גדולה בבית דוד. הצורך לבחון כל אחד על פי מעשיו ולא על פי מוצאו עומד ביסודה של המלוכה בישראל. אומנם, יש לבחון כל אחד ואחד על פי אישיותו ודרכי התנהגותו. לכן עורכת בת שבע השוואה בין שתי הדמויות הללו. שלילת דמותה של בת פרעה על רקע דמותה של רות זועק שבעתיים!


ההתלבטות ביחס הנכון למצטרף תחת כנפי השכינה מזכיר את קביעתו של רבי חלבו במסכת קידושין[26]:


אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר: "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", כתיב הכא: "ונספחו", וכתיב התם: "לשאת ולספחת."


מדוע יש להיזהר מקליטתם של גרים, מה רע בהרחבת גבול ישראל? רש"י מבאר[27]:


שאינם זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם.


דברי רש"י תואמים את האמור במדרש[28]:


אמר רבי יצחק: רעה תחת רעה תבוא למקבלי גרים.


החשש הוא מהשפעה שלילית של הגר על בית ישראל. התרבות הקלוקלת בה גדל, העובדה שערכי היסוד לא חקוקים על לוח ליבו משחר טל ילדותו, עלולה להשפיע על המצב הרוחני של העם. בפירוש התוספות אנו מוצאים גישה שונה לחלוטין[29]:


וה"ר אברהם גר  פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהם קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקב"ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו.


לדעתו של רבי אברהם הגר דמותו של הגר המקפיד על קיום מצוות קלות כבחמורות עלולה להעמיד את דרכי התנהגותו של  מי שנולד לעם היהודי בסימן שאלה: היתכן?! כיצד זה שהגר נוהג כהלכה ואילו אתה?


מסתבר שאין כאן מחלוקת. מסתבר שרש"י ותוספות מתארים שני סוגים של גרים עליהם למדנו מתוך דברי בת שבע.  בת שבע מלמדת אותנו לבחון את הדמויות לעומק, לבחון את מעשיהן ורק אז לגבש עמדה ברורה.   


 


ה. מה מיוחד בדמותה של רות?


המעיין במגילת רות נחשף להתלבטות הקשה עמה מתמודדת רות: החזרה לבית אביה מול ההתדבקות בנעמי. נעמי עושה כל מאמץ לשכנע את שתי כלותיה לחזור לבית אביהן[30]:


וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ  יַעַשהׂה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.


כלותיה מסרבות לילך אולם נעמי חוששת שסירובן הראשון לא בא אלא כדי לרצותה. לפיכך מפצירה בהן נעמי:


וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'.


כאן, נפרדות דרכיהן של רות וערפה:


וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ:


חזרתה של ערפה לבית אביה, חזרה הנראית הגיונית, שקולה. חזרה הנראית כפעולה המסתמכת על ההגיון הבריא מעוררת את נעמי לשוב ולהפציר ברות:


וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.


עתה, שוטחת רות את מניעיה. היא מוחה כנגד התפיסה כאילו שיקולים רגשיים מניעים אותה:


וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה  יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.


רק אז, משלימה נעמי עם דרכה של רות:


וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.


דקדוק בלשון הפסוק מאפשר הבנה אחרת בכל מהלך העניינים. "ותרא כי מתאמצת היא"- נעמי רצתה לבחון מהם המניעים האמיתיים של רות. רק משראתה שהיא מתאמצת, היינו שכוונותיה טהורות, רק משעמדה על מניעיה של רות, רק מששמעה מפורשות שבבסיס הרצון להצטרף אליה עומדת תפיסה אידיאולוגית, רק  אז היא מאפשרת לרות להצטרף אליה.


מסתבר שרות צריכה להכריע בין חיים של נוחות לחיים של ערכים. כשאדם רוצה להיות נאמן לערכיו עליו להיות ערוך לכך שיצטרך לשלם מחיר יקר. אכן, כולנו שואפים לחיים שלמים בהם הערכים וההנאה חוברים להם יחד. אולם, לא פעם עלינו לבחור בין שני קטבים אלה. כאן, ניצבת דמותה זקופת הקומה של רות.


היחס הנכון שבין הערב למועיל, מלווה אותנו מאז בריאת האדם. כבר אז ציוה ה'[31]:


וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.


כאן, הונחה האדם שלא לאכול מהפרי האסור. אכילתו תזיק לו. אבל, הפסוקים מתארים את המפגש עם העץ האסור תוך עמידה על התהליכים הפנימיים העוברים על האדם בעת המעבר ממועיל לערב[32]:


וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:


יש לשים לב לתהליך: העץ טוב למאכל, העץ תאוה לעיניים.  מתורתו של הרמב"ם[33] למדנו להבחין בין אמת לשקר, המייצגים את ההבנה האובייקטיבית לבין טוב ורע המייצגים את ההבנה הסובייקטיבית. התפיסה החושית מובילה את האדם לויתור ערכי. לטשטוש הזהות הפנימית שלו. לעיתים הנזק כה גדול עד שהרגש והדעת מתערבבים זה בזה: "נחמד העץ להשכיל". הסכנה בטשטוש שבין הערב למועיל היא שלעיתים מצייר האדם את תועלתו היצרית בכלים שכליים, הגיוניים ואף רעיוניים.


כך ניתן להבין את הדו - שיח שבין נעמי לרות. נעמי שוטחת בפני רות נימוקים "הגיוניים": וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי.... שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים... כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'".


תגובתה של רות ברורה. הליכתי עימך היא בכל תנאי: "כי המוות יפריד ביני ובינך". הליכתי עימך היא בשל תפיסתי הערכית. לכן אני דבקה בה גם במחיר חיי.


אם נחזור לראשית הדיון, נוכל לומר שבת שבע מציבה בפני שלמה את הבחירה בין הערב = בת פרעה, לבין המועיל = רות. הפרק כולו, על שני חלקיו, מפגיש את הקורא עם אחת הדילמות המרכזיות בחיינו. היחס בין העולם האישי, הרגשי, החוויתי לבין העולם הערכי, האמוני, הרוחני.  תיאורם של חכמי המדרש מדגיש שעלתה צהלת בת פרעה (=ערב) יותר מצהלת המקדש (=מועיל). יש כאן עדות לשיבוש מושגים ולערבוב מסוכן המביא בסופו של דבר לחורבן הבית. מכאן, צומח האתגר הגדול לבנין חיים נכון[34]. מסתבר, שבכוחה של הכרעה זו, להשפיע על כל מבנה החיים של האדם. יש בהכרעה זו אמירה הכוללת תכונות רבות נוספות. לכן, גם לגישות הרואות במזמור אשת חיל מזמור שכל אחד מפסוקיו מתאר דמות נשית אחרת בחרו בפסוק: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"  - זו רות המואביה



ו. אחרית דבר


שיר ילדים ידוע מציב שאלה משמעותית: "מי אוהב את השבת?". בשיר אחר המושר על ידי תלמידינו חוזר הפזמון: "איזה כיף להיות יהודי".


האומנם?! האם אנו שומרים את השבת בשל הנוחות הנגרמת לנו כתוצאה משביתת מלאכה? אולי בשל החויה הצרופה השמורה ליושבים מסביב לשולחן השבת?!


כמה מטרידה סוגיה זו את ציבור ההורים והמחנכים. על מה לשים את הדגש? מהי קומת המסד? איזה משקל יש ליתן להתחברות, להפנמה?


האם השבת שואפת את כוחה מן הערב או מהמועיל?! הערב: יחסי, משתנה, סובייקטיבי. המועיל, הערכי: מוחלט, קבוע, אובייקטיבי.


בכל ערב שבת, לפני תחילת הסעודה הדשנה, לפני  זמירות השבת, לפני עונג השבת, לפני השינה הארוכה המייחדת את יום השבת, אנו מעלים את דמותה של רות כדי לומר שבבסיסה של השבת, כמו בכל חיינו הרוחניים, עומדת בחירה ערכית, רעיונית, רוחנית. כך נבנה הבנין החינוכי שלנו: בקומת המסד - המועיל. ואם על גביו יבוא המועיל - הנה מה טוב ומה נעים.




[1]   פרק לא' שבספר משלי, החל מפס' י'. את המזמור החלו להוסיף לתפילת ליל השבת החל מהמאה  ה - י"ז.


[2]  עיין אברהם ברלינר, הערות על הסידור מעמ' 45 ואילך.  


[3]  ילקוט שמעוני רמז תתקסד'. הסבר זה מתאים לפירושי הפשטנים הרואים בפרק תיאור של האישה האידיאלית. ע' למשל בפירושם של האבן עזרא כמו גם בפירושו של בעל המצודת דוד. הרחבה בענין זה ניתן למצוא בפירושו של בעל "עקידת יצחק", ר' יצחק עראמה,  לספר בראשית בשער העשרים ושתיים. כיוונים פרשניים נוספים למזמור אשת חיל ניתן לראות בהסברו של הרמב"ם בהקדמה למורה נבוכים (מהד' ר"י קפאח עמ' יא') וכן חלק ג' פרק ח'. וע' עוד בפירו של הרב המאירי .


[4]  הקדמת פירושו של המאירי לפרקנו.


[5]  פירוש המלבי"ם לספר משלי, פרק לא', פס' י'.


[6]  מדרש משלי הוצ' בובר, פרק לא'.


[7]  ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד. ועי' גם במדרש משלי הנ"ל. ואין כאן המקום לעמוד על ההבדלים ביניהם.


[8] ילקוט שמעוני, שם.  


[9]  שם, שם.


[10]  שם, שם


[11]  שם, שם.


[12]  שם, שם.


[13]  שם, שם.


[14]  שם, שם.


[15]  משלי פרק יב',  פס' ד'.


[16]  רות פרק ג' פס' יא'.


[17] רות פרק ב' פסוק יב'.


[18] שם, פרק ג' פס' י'.


[19]  רות פרק ב פסוק ז


[20]  רות פרק ב פסוק יז


[21] פירוש דעת מקרא. משלי פרק לא' פס' יד'.


[22] רות פרק ד' פס' א'.


[23] שם, פרק ב' פס' א'. ודו"ק שהביטוי "חיל" מופיע גם ביחס לרות וגם ביחס לבועז.


[24] רות פרק ד', יא'.   


[25]  רות פרק ד' פס' יז'.


[26] בבלי, קידושין דף ע' עמוד ב'. ועיין גם בבלי, יבמות מז' ע"ב ושם, קט' ע"א. 


[27] שם, ד"ה קשים גרים.


[28] ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמז'.


[29]  קידושין ע' ע"ב תוס' ד"ה כספחת.


[30] כל המקורות הבאים לקוחים מתוך פרק א' שבמגילת רות.


[31] בראשית פרק ב' פסוק יז'.


[32]   בראשית פרק ג' פסוק ו'.


[33]  מורה נבוכים לרמב"ם חלק א' פרק ראשון.


[34]  ראוי להעיר שהמפגש הוא לא רק בין הערב למועיל אלא גם בין הצער והכאב למועיל. אשר על כן, דרשו חכמים את מזמור אשת חיל בהקשר לדמותה של ברוריה, אשת ר' מאיר. גם בסיפור המדרשי - המתרחש בערב שבת -  עומדת ברוריה בפני דילמה דומה: הבכי על בניה, בכי המייצג צורך אנושי, רגשי, מול הציווי, העולם ההלכתי הנגזר מעולם ערכי ברור וחד. ברוריה זוכה להיות אשת חיל בשל העדפת הערכים על פני הכאב האישי.

 

 

בית המדרש