ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מיהו האדם - הרהורים על בריאת האדם

ע"י: הרב שי פירון

במאמר זה ישנו נסיון לבחון מיהו האדם, מה מגדיר את האדם ועוד.

 


בפרשת בראשית, אנו קוראים על בריאת האדם. לא פעם, בשעה שאנו הולכים לתומנו ברחוב, אנו פוגשים בשני אנשים, הדומים אחד לשני. אלא, שהאחד, מגיש סיוע לאדם זקן המתקשה בהליכה, מושיט לו יד, ובעדינות, מסייע לו להגיע ליעדו. לידו, האחר, הפונה בגסות לחברו, מכהו, נוהג באלימות נוראה ומעורר אימה ופחד על כל הסובב. מיהו "האדם"? האם האדם הוא יצור ביולוגי? ובניסוחו של אהוד מנור:


בן אדם, הוא רק בשר ודם
אבק פורח במדבר
בן אדם כדרך העולם
כצל עובר כחרס הנשבר


מיהו ה'אדם'?! מה יעודו ומטרתו? במה "מותר האדם מן הבהמה"?


שמא האדם הוא שכלו? תבונתו?! כבר העיר הפילוסוף היווני איסוקרטס[1]:


לגבי כוחות רבים שבהם ניחנו בני אדם , אין לנו כל יתרון על פני חיות אחרות. נהפוך הוא: בהשוואה לחיות אחרות אנו נחותים ממש, כמו למשל בתחום הזריזות, החוזק הגופני, יכולת השחיה וכיוצא באלה. אבל בתחום אחר מכריע, זה שנובע מכושרנו המולד להסביר לזולת בבהירות את רצונותינו ולשכנע את החולקים עלינו בצדקת עמדותינו, בכך יתרוננו היחודי וכאן נעוצה הסגולה האנושית.


הזהו 'אדם'?


שמא, יחודו של האדם הוא בהיותו בעל 'רצון', כפי שביאר הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו[2]:


בבעל החיים אינני רואה כי אם מכונה מחוכמת שהטבע חנן בחושים, למען תחזק ותבטיח  את עצמה, עד לנקודה מסויימת. מפני כל מה שינסה להחריבה או להטרידה. במכונה האנושית אני מבחין אותם דברים בדיוק, אלא שיש הבדל בין  השתיים: הטבע לבדו הוא מקור כל פעולותיה של החיה בעוד האדם שותף בפעולותיו שלו כבעל רצון חופשי.


חזרה אל סיפור הבריאה תסייע לנו להתחקות אחר מהותו ויעודו של האדם.


בסיפור בריאת האדם ניתן להבחין בשתי מגמות שונות. המגמה הראשונה מתוארת בפרק הראשון שבספר בראשית[3]:


ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ:


הכתוב מדגיש את עליונותו של האדם. "בצלם אלוהים". הדגש זה מעמיק את תודעת יחודו של האדם. תורת אמת מדגישה כי  האדם המאמין צריך לפתח את חשיבותו של האדם בבריאה. מחיקת הזהות והאישיות של האדם והפיכתו לגורם שולי וצדדי, לא תקדם את היחס שבין האדם לבורא.


הביטוי היחודי של האדם בסיפור הבריאה  בא לידי ביטוי בדברי המשנה במסכת סנהדרין[4]:


לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.


לעומת זאת, בפרק ב' סיפור בריאת האדם  מביא לידי ביטוי הדגשים אחרים[5]:


וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.


כאן  מוגשת "החומריות" שבמעשה הבריאה. כאן האדם הוא מן האדמה. כאן, יסודו של האדם בתוככי העולם הזה.


עקרון מופלא זה, המביא לידי מפגש עליונים ותחתונים, עומד בבסיסה של ברכת "אשר יצר":


אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלוים גלוי וידוע לפני כיסא כבודך…רופא כל בשר ומפליא לעשות.


מהו הפלא הגדול שאליו מתייחסת הברכה? מפרש הרמ"א[6]:


ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא ע"י שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו.


לא תמיד אנו מודעים לעוצמת הפלא הטמונה במעשה הבריאה אליו אנו שותפים!


המאבק בין שתי התפיסות, בין התפיסה הרואה את מקורו של האדם בעולמות עליונים לבין התפיסה הרואה את האדם כמי שנוצר "עפר מן האדמה" מלווה את האנושות לאורך כל ההיסטוריה. שאלות היסוד של הקיום האנושי תלויות במידה רבה בשאלות משמעותיות אלה. מהו מהות השיח שבין אדם לאלוהיו? מהי שאיפתו של האדם? עד להיכן הוא מסוגל להגיע? ועוד.


רש"י מדגיש את האחדות והמיוחדות שבאדם[7]:


ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק הששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד.


על פי הסברו של הרב סולובייצ'יק יש בכך משום הסבר לקרע הפנימי  החודר את אישיותו של האדם. יחד עם זאת, קרע זה, המושך את האדם לכיוונים שונים, מסוגל להוביל את האדם לחיים של יצירה. הרב סולובייציק  מעמיק את הדיון מתוך עיון בדברי רש"י על הפס' הנ"ל[8]:


עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד:


רש"י מביא שני מדרשים שונים המדגישים שני פנים לאדם. האחד מדגיש את ההיבט האוניברסאלי של האדם: "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות", ואילו השני מדגיש את העובדה שמקורו של האדם ממקום אחד: "נטל עפרו ממקום".


המדרש הראשון מדגיש את המימד הקוסמי שבבריאת האדם. איך קשור האדם לכל? איך יתכן שהאדם המתגורר ביישוב קטנטן הוא גם ייצור גלובאלי?


מסביר הגרי"ד שיחודיות זו באה לידי ביטוי בשלשה מישורים:


הראשון - חפץ הדעת. רצונו של האדם להבין ולהשכיל מוביל את האדם לרצון ולתשוקה לדעת את כל מרחבי הדעת. במידה מסויימת הפקיד יוצר הכל את העולם בידינו ואנו, בעזרת הדעת והאינטלקט מדגישים את בעלותו של האדם על היצירה.


השני - החוויה היא זו המקשרת את האדם אל היקום. לא רק בדרך עיונית פונה האדם אל העולם. האדם חפץ להיות בכל מקום. יצר ההרפתקנות הדוחף אותנו להיות ולא רק להבין.


השלישי - התנועה. הצורך הפנימי של הדם לנוע ממקום למקם. יש ביכולתו להתנתק ממקום בו גדל וצמח ולהתחיל בחיים חדשים במקום חדש. למרות שהדם הוא יצור עם סוף, הרי שיש לו אין סוף של אפשרויות. זהו האדם בעל תודעת היקום.


המדרש השני מעמיק את שייכותו של האדם אל מקור אחד. את האוטנטיות של היחס אל מקום מסויים, אל פינה מסויימת. בהרבה מובנים, האדם הוא יצור פרובנציאלי.


סיכום הדגמים השונים של האדם בא לידי ביטוי בדבריו של הרב סולובייצ'יק:


"הן האדם בעל תודעת היקום והן האדם והן האדם בעל תודעת המקור, שניהם מבקשים את ה', אף שלא תמיד ביודעין. הן בחפזונו הקדחתני ללכת הרחק ממקומו עורג האדם לאלוקים והן בגעגועיו הביתה בהלכו שבי אחר קסמי ביתו".


פרשנותה של המילה: "אדם" יכולה להתבאר בשני אופנים. יש בכוחו של האדם להיות בבחינת "דומה", להדמות לבוראו, להיות יוצר ובונה בחומר וברוח. להמשיך את פעולתו של הבורא בהולדת צאצאים, בהולדת רעיונות ומעשים טובים. אומנם, "מי ידמה לך ומי ישווה לך", אבל, המשימה המרכזית שלנו היא להדמות לאל יתברך. בכך אנו מדגישים את המימד השמיימי, הרוחני שבאופיינו.


אולם, בה בעת, אנו יכולים לחזור אל האדמה ולהיצמד לעולם החומר. להיות "אנושיים". יתכן ויהיו לנו יתרונות על פני שאר היצורים: שכלנו, רצוננו. אבל המימד האלוהי נעלם מחיינו.


האדם הוא הביטוי לאלוקות בעולם. האדם, שואב כוחו מלמעלה וממשיכה על פני המציאות הקיימת, לטוב ולרע.




[1] איסוקרטס, "מותר האדם מן הבהמה", תרגום: נ. אלוני, בתוך: "כל שצריך להיות אדם" עמוד 171


[2] "המקור והיסודות לאי שיוויון בין בני אדם", בתוך מאמרים, ירושלים, עמוד 132.


[3] בראשית פרק א', פסוק  כ"ו.


[4] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ל"ז עמוד א'.


[5] בראשית פרק ב' פסוק ז'


[6] שולחן ערוך אורח חיים סימן ו סעיף א, רמ"א


[7] רש"י, בראשית, פרק ב' פסוק ז'


[8] רש"י, שם, שם. הרב יוסף דב הלוי סולובייציק, דברי הגות והערכה עמ' 212 ואילך.

 

 

בית המדרש