ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ - פרקי מנהיגות

ע"י: הרב שי פירון

המאמר בוחן דרך יהודה וראובן את מודל המנהיג הראוי

 


בני יעקב חזרו ממסעם הראשון למצרים והאוכל שהביאו משם - אזל. שמעון, אסור בבית האסורים של השליט המצרי, יוסף. ויעקב - מסרב להניח לבנימין ללכת עימם למצרים. הוא לא נענה לפנייתו של ראובן, הבכור[1]:


"את שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ".


יעקב דוחה את הדברים באומרו:


" וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה".


הרעב הכבד מחייב את יעקב לשקול את החלטתו מחדש. מי שמשכנע אותו לשנות את דעתו הוא יהודה הנושא נאום מרגש שבשיאו הוא מכריז:


"אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים".


יעקב משתכנע ושולח את בנימין יחד עם יהודה.


מה גרם ליעקב לשנות את דעתו? האם רק הרעב  שהלך וגדל או שמא יש בתוכן דבריו של יהודה מה שגרם ליעקב לשלוח את בנימין למצרים?!


ההבחנה בין דברי ראובן לדברי יהודה מצביעה על  שני דגמים של מנהיגות. המדרש יורד לשורש כוונתו של ראובן, וכך אומר המדרש[2]:


"אמר ראובן אני הבכור ואין הסרחון תלוי אלא בי".


ראובן, כבכור, הוטרד מהשאלה מה יאמרו עליו?! כיצד הוא יצטייר בעיני הציבור?! רק בשל כך הוא מקבל על עצמו אחריות. לא הדאגה לבנימין ולשמעון ואפילו לא הדאגה ליעקב, האב הנערץ, הובילו אותו. אם לא די בכך,  ראובן הטיל את האחריות לכישלון אפשרי של שליחותו על ילדיו: " את שְׁנֵי בָנַי תָּמִית". בראש דבריו של ראובן מופיעים הבנים. הוא לא מדבר על מחיר אישי שהוא ישלם אלא מטיל את התוצאה על ילדיו.


יהודה נוקט בגישה הפוכה: ראשית, הוא לוקח את כל האחריות על עצמו: " אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". שנית, יהודה לא מציין בדבריו עונש כזה או אחר. הוא בונה את כל דבריו על הערבות שאותה הוא מוכן לקבל על עצמו. ומעל הכל: הוא לא קוצב את אחריותו בזמן. הוא מחויב למשימה "כל הימים".


לקוראי הפרשה, נראה שיהודה לא היה צריך להעמיד את דבריו במבחן המעשה. הציניקנים שבינינו הורגלו לנאומים חוצבי להבות ועטורי משלים ודימויים. לפיכך, מותר היה להם להסתפק בכנותם של דברי יהודה אלמלא המדרש היה מעמיד אותנו על היום בו פרע יהודה את הבטחתו ליעקב: במדרש תנחומא לפרשת ויגש מעלה המדרש את השאלה: "אימתי פרע יהודה ערבותו?" פירעונה של הערבות מקנה לדברי יהודה  רובד מוסרי יותר, עמוק יותר, מחייב לדורות. היא מוכיחה שיש כאן תפיסת עולם מושרשת ולא נאום כובש  בשעה של מצוקה וכאב. משיב המדרש[3]:


"בימי גלית. כיון שהיו ישראל באותה שעה בצרה. מה כתיב (מה כתוב?):" ויגש הפלשתי השכם והערב מחרף ומגדף". התחיל שאול מוציא כרוז: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך...".


הבה נזכר: שאול, מלך ישראל, נמצא במצוקה גדולה. ממלכתו מאוימת על ידי פלשתים, והוא זקוק לעזרה[4]. מאיזה שבט מגיע שאול? משבט בנימין! שאול הוא מבני בניו של בנימין. הוא מחפש מי שיערוב לו. על פי המדרש, אלו הדברים שאומר ישי, אביו של דוד, מבני בניו של יהודה:


"אמר ישי לדוד בנו, הרי השעה לקים אותו הערבות של זקנך שערב את בנימין מיד אביו. שנאמר: "אנכי אערבנו". אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר: "ואת אחיך תפקד לשלום".  


ערבותו של יהודה לא הסתיימה עד שדוד הציל את שאול מיד גלית. כאילו, לא יכול היה דוד להגיע למלכות, עד שיוכיח את מנהיגותו באמצעות הערבות, האחריות על שאול.  בדרך כלל, אנו סבורים שסיפור גבורתו של דוד קשור בנכונותו להלחם  בגלית. אבל, מסתבר שגיבורים רבים יש בארץ. לוחמים בעלי כישורים קרביים פלאיים. אבל מנהיגים המוכנים לקחת אחריות על עצמם ברגעי משבר, מנהיגים שלא מטילים אחריות על אחרים ולא מוכנים לעמוד מן הצד בשעת משבר גם אם התוצאה תשרת את  האינטרסים האישיים שלהם, אינם בנמצא. גבורתו העילאית של דוד באה לידי ביטוי בנכונותו להגן על שאול בשעת מצוקה, על אף העובדה ששאול רדף אחרי דוד.


בראש המדינה, הצבא או החברה יכולים לעמוד שני דגמים של מנהיגים. שניהם לוקחים על עצמם אחריות אך מניעיהם שונים: האחד, לוקח אחריות כי זה משרת את המטרה שלו, מטיל את האחריות בדרך פתלתלה על האחרים, משתמש בשפה שיש בה ענישה וקוצב זמן לאחריותו. השני, מקבל עליו אחריות כי כך מחייבת אותו מידת האמת הפנימית שלו, הוא לא מטיל אחריות על אחרים, לא משתמש בענישה ומוכן לשלם את המחיר לאורך ימים ושנים.


הראי"ה זצ"ל סיכם את שני אב-הטיפוס של המנהיגים בדברים הבאים:


מי שלוקח את השררה לאיזה מטרה צריך להתבונן אם מטרתו הפרטית תתקיים בידו כמו רדיפת הכבוד, אם יעבירוהו כבודו בקלון יומר. אבל מי שלב נדבה לו, הוא מכיר את עטרת הנשיאות מצד עצמה לדבר יקר הערך מפני היתרון הגדול של הנהגת כלל עם ד' ולעמוד בראשם, שהוא שלימות גדול ותפארת נצחי, לא מצד הכבוד המדומה כ"א מצד גודל הערך והפעולה היקרה של המצוה הגדולה הזאת של הנהגת גוי קדוש. וכיון שהדבר הוא תכלית לעצמו אין לחוש אם יהי' לזמן ארוך או קצר, כי מעט יתרון הוא שוה הרבה.


לא בכדי נבחר שבט יהודה למלכות. אלה המנהיגים אותם אנו מבקשים. אלה המנהיגים שיובילו את החברה לחוף מבטחים מוסרי, כלכלי ובטחוני.




[1] בראשית, פרק מ"ב, פסוק ל"ז. כל המובאות ללא ציון, מקורן בפרק מ"ב שבספר בראשית.


[2] בראשית רבה, פרשה פ"ד, ט"ו


[3] מדרש תנחומא, פרשת ויגש, ח'


[4] עיין בשמואל א', פרק י"ז ואילך.

 

 

בית המדרש