ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על התפילה - עיון בתפילתו של יעקב אבינו

ע"י: הרב שי פירון

במאמר זה ישנו נסיון ללמוד על ייחודה של תפילת ערבית ועל הלקח לעבודת ה´ שניתן ללמוד מתיקונה.

 


א. יסודות התפילה האישית


אין מצווה המפגישה אותנו עם קושי גדול יותר מאשר התפילה. הקשיים הנובעים מתפילה הולכים ומתעצמים לנוכח הדרכתו החינוכית של בעל ספר החינוך: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אין מצווה שאותה אנו "עושים" פעמים רבות יותר מאשר התפילה. לפיכך, היינו מצפים שתהיה התפילה שגורה על פינו, ולא היא. מי לא זוכר את התפילה התמימה והטהורה של גן הילדים והשנים הראשונות בבית הספר היסודי. זכורני, עת בקרתי בכיתה א' בה למדה אחת מבנותי בעת תפילת שחרית. לאחר התפילה הנפלאה, הכריזה המורה: "תפילה אישית" וכל הילדים הניחו ראשיהם על השולחן, עצמו עניהם ונשאו תפילה חרישית. דמיונותי, נתגלגלו את תפילת השחרית, בבית הכנסת המקומי והפער בין תפילת הילדים לתפילת הבוגרים, זעק. האם זוהי מציאות הכרחית? מאז היינו ילדים, בגרנו, ואז השתלט היובש על שפתנו, ומעיין הדמעות פסק מעיננו. ורק בימים מיוחדים, בשעות של כאב ותקווה, נפתח מעיין התפילה וכוונת הלב, כישרון בסיסי הטבוע בתוכנו, מתגלה. בפרשה שלנו אנו לומדים על היווצרותה של תפילת ערבית. אולם, יש בלימוד זה כדי ללמד על התפילה בכללה.


"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוא"


פסוק זה, מהווה מקור ללימודם של ענייני תפילה שונים. רש"י פירש[1]:


"ורבותינו פרשו לשון תפילה: "ואל תפגע בי", ולמדנו שתקן תפילת ערבית".


כיצד נוצרה התפילה? כיצד נקבעו זמני התפילה?


"אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: "ויעמד פינחס ויפלל".


יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו".


יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"[2].


מדוע תיקן כל אב תפילה חדשה? מה היה חסר בתפילה הקודמת? מדוע לא הסתפק יצחק בתפילתו של אברהם?! מה היה חסר ליעקב בתפילות אברהם ויצחק?! יתר על כן, האם האבות הרחיבו את זמניה של אותה תפילה או כל אחד תיקן תפילה חדשה לחלוטין, בזמן ובתוכן?!


מסתבר שהאבות התמודדו עם  הקושי היסודי שבתפילה. כל אחד מהאבות חווה חיים אחרים, התמודד עם מצבים אחרים, עם מציאות מורכבת ושונה. כל אחד הביט על העולם באור שונה. החוויות השונות של כל אחד מהאבות הובילו אותו לקשר שונה עם רבש"ע.


באישיותו של אברהם, בולטת הזריחה, "ויאמר אלהים יהי אור - זה אברהם, הדא הוא דכתיב[3]: "מי העיר ממזרח צדק וגו'. אל תקרא העיר, אלא האיר[4]".  במקורות רבים מודגש "האור", "הזריחה" באישיותו של אברהם. למדנו שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו[5]. כמו כן, התמחה אברהם בענייני הארת הכוכבים[6]. חייו של אברהם מאופיינים בהליך של זריחה. מעולם חשוך שיש בו עבודה זרה, לעולם שאורו של ה' מאיר מראשית עד אחרית. אברהם, העניק משמעות חדשה לשמש, לירח ולכוכבים[7] . הוא מגייר את האנשים בשעה ששרה מגיירת את הנשים[8]. אברהם חי חיים של אור וטוב.


לעומתו, יצחק מתקן את תפילת מנחה. זמנה של התפילה הוא לעת ערב. זהו זמן שהוא לא יום ולא לילה. חי חיים מורכבים שיש בהם עליות וירידות. מחד, חייו מאופיינים בישיבה באוהל, בלימוד תורה מעמיק. חייו עם רבקה מאופיינים באושר גדול ובהשלמה הדדית[9] . הוא חווה חוויה של התעלות גדולה במעמד העקידה. אך בה בעת, התנהלותו של עשיו ונשותיו[10] מעכירים את האידיליה בבית יצחק. המאבק עם אבימלך[11] כמו גם  המאבקים מסביב לבעלות על  הבארות עם הפלשתים[12] יצורים מציאות מורכבת שאור וחושך משמשים בערבוביא. לפיכך, תיקן יצחק את תפילת המנחה אותה אנו מתפללים בשעת דמדומים. הוא מלמד אותנו שחיי האדם רצופים בעליות ובירידות.


חייו של יעקב רצופי סיבוכים[13], החל מהליך הלידה בה אחז בעקב יעקב, דרך יחסיו עם נשותיו וילדיו כמו גם יחסיו עם השכנים שמסביבו, כפי שמבואר בסיפור שכם. לכל אורך ימיו התמודד עם מציאות מורכבת. לפיכך, דווקא יעקב תיקן את תפילת ערבית, הנאמרת בשעה של חושך, של העדר אור.


כל אחד מהאבות תיקן תפילה שמשקפת את התייחסותו למציאות. האחד, התפלל תפילה של אור וטוב, ולפיכך, נהג לעשות זאת בשעת שחרית, עת זרחה החמה. השני, חי חיים מורכבים ולפיכך שפך שיחו לפני קונו בשעת בין הערביים ואילו השלישי, קבע את תפילתו בשעות של צרה וצוקה ולפיכך קבע את תפילתו בעת ערבית.


לא רק זמני התפילה מושפעים ממציאותו המיוחדת של האדם. הנה תפילת שחרית נקראת "עמידה" כיוון שמציאותו של אברהם מצביעה על זקיפות קומה, על בטחון אישי ושמחה גדולה. לעומת זאת, תפילתו של יצחק נקראת "שיחה" כיוון שהיא מביאה לידי ביטוי את הדיאלוג שבין האדם לאלוקיו בשעות  של מורכבות. תפילתו של יעקב נקראת "פגיעה" כיוון שהיא מבטאת את מצבו של האדם הנתקל בחיים שהחושך גובר על האור. אלה, מביעים אותו למפגש עם עצמו ועם אלוהיו. עקרונות אלה באים לידי ביטוי בהלכה.  התמודדות עקרונית עם יסודות התפילה האישית והתאמתה לחיי היחיד באה לידי ביטוי בקביעתם של חכמים: "ר' אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים[14]".


האומנם עלינו להתפלל את התפילה ממקום אישי? כאן היה מקום לנהל דיון מקיף בדבר היתרונות והחסרונות שבנוסח הקבוע. בכל מקרה, דומה שמז תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, פסקה הקריאה לתפילה אישית, וחידושם של אברהם יצחק ויעקב הפך לנחלת הכלל.


דומה, שיסודות התפילה האישית, נותרו במרכז התפילה.


 


כיצד ניתן להגיע לכך?


ניתן להצביע על ארבע גישות:


ראשית, קביעתה של תפילת הנדבה כאופציה הלכתית ראויה[15]:


"הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והלואי שיוכל לכוין בג' תפלות הקבועות ליום".


בכך, אנו מאפשרים לאדם ליצור חוויה של תפילה אישית. כך גם ביחס להוספות בתפילת י"ח, בברכת רפאנו ובברכת שומע תפילה, ועוד(----).


 


שנית, העמדה של הכוונה במרכזה של התפילה עד כדי ההכרה שתפילה ללא כוונה דומה לגוף בלי נשמה[16]  ומעיקר הדין מי שלא כיוון בתפילתו, צריך לחזור עליה[17] .


שלישית, יש שמצאו נתיבים אחרים לביטויה של התפילה האישית, המושפעת ממצבו של האדם. כך ניתן להבין את הנחייתו של ר' נחמן להתבודדות אישית של כל אדם בכל יום:


"התבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו...[18]"        


רביעית, התבוננות רצופת ענווה והכנעה תסייע לאדם להפיח חיים חדשים בתפילתו. לפיכך הורונו חכמים:


"אמר ר' יצחק מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני[19]. "       



ב. יחודה של תפילת ערבית


עמדנו על השוני שבין התפילות השונות. מה מייחד את תפילת ערבית?


במישור האמוני, העקרוני, תפילת ערבית מבטאת ימים של הסתר פנים, של העדר של חושך. אולם, גם במישור ההלכתי לתפילת ערבית מעמד מיוחד.


נחלקן חכמים אם תפילת ערבית היא תפילת חובה או שמא תפילת רשות. מסתבר שמחלוקת זו גרמה לסערה גדולה בבית המדרש עד כדי כך שבעקבות המחלוקת מסביב לסוגיה זו הודח רבן גמליאל והועבר מתפקידו[20]. אע"פ שבימינו קבלנו על עצמנו את תפילת ערבית כתפילת חובה,-- בכל זאת, ראוי להבין מה היתה מחלוקתם, ומדוע שונה דין תפילת ערבית משאר התפילות.


 


במישור הנפשי, נראה שיש להתבונן על תפילת ערבית בשני  כיוונים שונים לחלוטין:


מחד, קשה לדרוש מהאדם להתפלל בשעה שבה החושך משתלט על חייו. זוהי דרישה לא טבעית. לבקש מהאדם להתפלל בשעות של משבר, בהן יחסיו עם הא-ל מצריכים בירור מחודש. בתפילת ערבית יש מימד לא טבעי. כך, באים הדברים לידי ביטוי בהשוואת דברי חכמים בין תפילת ערבית לשחרית.


ביחס לתפילת ערבית נאמר:


"דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית"[21]..


לעומת זאת, ביחס לתפילת שחרית נאמר:


 "העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו[22]"


מדוע הבחינו חכמים בין השכר לסומך גאולה לתפילה בערבית לבין זה הסומך גאולה לתפילה בשחרית?


נראה שסמיכת גאולה לתפילה בשחרית, בשעה של אור, הינה פעולה טבעית ולכן השכר לא חורג מגבולות הטבע. לעומת זאת, ההודאה לה' בשעה של צרה, היא פעולה על טבעית ולפיכך, השכר הינו על טבעי. כיוון שכך, נותרה תפילת ערבית בבחינת תפילת רשות. לא ניתן לצוות על האדם להתפלל במצבים מעין אלה.


מאידך, ניתן להתבונן על מקומה של תפילת ערבית במבט שונה, אחר. היותה של תפילת ערבית בלילה, כסמל למשברים ולצרות העוברות על האדם, מקטינות ממעמדה של התפילה. קל יותר להתפלל בשעה בה אתה נזקק לאל. האם תפילה בשעת צרה וצוקה דומה לתפילה בשעת אור וטוב?


לפיכך, תפילת ערבית, שמלווה בנטייה נפשית פשוטה, אינה חובה. היא טבעית.  ולראיה, בכל יום אנו מברכים  ברכות הרבה. המילים 'ברוך אתה', הן מהמילים השגורים על לשוננו יותר מכל ביטוי אחר. ואעפ"כ, לכשנעיין במימד ההלכתי, נגלה שדרגת חיובן של שתי ברכות בלבד הוא 'דאורייתא': ברכת המזון וברכת התורה (שגם לגביה נחלקו המפרשים). מקורה של ברכת המזון בדברי התורה בספר דברים, "ואכלת ושבעת וברכת[23]" ומכאן שחובת ההודאה הוא דווקא בשעה שהאדם שבע ולא בשעה בה אנו נתקלים במשברים.


 


ג. כח הכרת הטוב


מעתה, נוכל להבחין בין תפילת ערבית שלאר התפילות. תפילת ערבית היא תפילה טבעית. כל אדם נוטה לפנות אל האל בשעות של משבר. לעומת זאת, התפילות האחרות, שלא מסמלות שעה של משבר אלא את החיים הנורמאליים, מביאים לידי ביטוי את חובת הכרת הטוב של האדם לאלוהיו.  


אנו, נמנעים מלהכיר טובה: להורים, לחברים, למורים ולה'. הכרת הטוב מצביעה על חולשה, על הזדקקות לאחר. כפיות טובה והעדרה של הכרת הטוב, התגלתה כבר בחטא אדם הראשון, עת אמר האדם: "האשה אשר נתת עמדי[24]".


כך, אנו פותחים את היום באמירת "מודה אני". במחשבה מעמיקה יש לומר שזו אינה תפילה אלא צורת הסתכלות על החיים. ההכרזה: "מודה אני", מקנה לאדם צורת הסתכלות אחרת על כל אירועי היום. אמירת "מודה אני" שייכת להגדרת הזהות שלנו, להגדרת המהות האישית ויהודית שלנו. "יהודי" הוא מי שיודע להודות.


לפיכך, תפילת שחרית ומנחה הן תפילות חובה ואילו תפילת ערבית, היא תפילת רשות.




[1] מקורו של רש"י הוא בדברי חז"ל, בתלמוד הבבלי, ברכות כ"ו ע"ב,   שלמדו שלשון "פגיעה" היא לשון תפילה.


[2] שם, שם.


[3] ישעיה פרק מ"א


[4] בראשית רבה, פרשה ב', ג'.


[5] תלמוד בבלי, בבא בתרא, ט"ז ע"ב.


[6] שם, שם.


[7] עיין בבלי, נדרים, ל"א, ע"ב.


[8] עיין ברש"י לבראשית י"ב, ה'.


[9] בראשית כ"ו ח'


[10] שם,  פרק כ"ז א'


[11] שם, פרק כ'


[12] שם, פרק כ"ו


[13] עיין בהרחבה בשיחות הרצי"ה לספר בראשית


[14] ברכות פרק ד' משנה ד'.


[15] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"ז, סעיף ד'.


[16] חובה"ל שער חשבון הנפש, ג'  שו"ע צ"ח, ד' ועוד


[17] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"א, סעיף  א'. ובדברי המשנה ברורה, שם.


[18] ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ה


[19] תלמוד בבלי, מנחות,  ק"ד ע"ב


[20] הסוגיה, בהרחבה, בתלמוד הבבלי, ברכות, כ"ז, ע"ב.


[21] שם, ד' ע"ב.


[22] שם, ט', ע"ב


[23] דברים פרק ח' פסוק י'


[24] עיין גם תלמוד בבלי, בעבודה זרה דף ה'

 

 

בית המדרש