ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

גבולות בעידן של פתיחות - עיון בדרכו של יוסף הצדיק

ע"י: הרב שי פירון

המאמר מנסה להתחקות אחר דרכי הנהגתו של יוסף וללמוד מהם דרכי התנהגות לעולם מתירני.

 


סיפורו של יוסף מהווה משל לעם ישראל: אהבתו של יעקב משולה לאהבת האל לעם ישראל. בני ישראל הם בבחינת הבן יקיר לי, ושפע של אהבה מושפעת מהאל על עמו, "הבוחר בעמו ישראל באהבה". אהבה זו גוררת קנאה והתנכלות ארוכת שנים של ה"אחים", אומות העולם. לצערנו, משל האחים, יכול להתייחס גם למערכת הקשרים בין האחים בתוך המשפחה. ההיסטוריה הלאומית שלנו רצופת מחלוקות אחים כואבות שאיימו לפלג את כנסת ישראל. גם שרשרת האירועים המטלטלת את יוסף מאיגרא רמה לבור עמוק דומה עד מאוד לקורות האומה: שנים של כח וגבורה, "איש תחת גפנו", ושנים של גלות נוראה. על רקע זה, אנו קוראים בעין בוחנת את כל הקורות את יוסף ואחיו. מתוך פרטי האירועים, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", אנו מבקשים ללמוד לקחים לחיי הפרט והכלל. מה נוכל ללמוד מסיפור חייו של יוסף?


 


א.


אחד הניסים הגדולים שאירעו לאבותינו הוא בקיעת הים. בני ישראל נסים ממצרים, המים לפניהם, המצרים מאחוריהם. כאן עלולה לצמוח תחושה של יאוש. אין לאן ללכת. הכל אבוד. והנה, ברגע זה מתרחש הנס הגדול. משה נטה ידו על הים, והים נבקע לשניים.


מה היתה הזכות הגדולה שבגללה נבקעו המים? תשובה מרתקת מצויה במדרש חכמים[1]:


"הים ראה וינס" - דבר אחר, ראה ארונו של יוסף יורד לים.  אמר הקב"ה, ינוס מפני הנס,


שנאמר[2] : "וינס ויצא החוצה" -  אף הים יהיה נס מפניו. הוי: "הים ראה וינס".


המדרש מדגיש שבשכר מנוסתו של יוסף, נסו המים מפני בני ישראל. המנוסה, היא בחינת "נס". לא קל לאדם להתמודד עם יצריו התוכפים אותו. מעשה המנוסה של יוסף מוגדר כנס המצדיק  בקיעת הים משום שהוא מנוגד לטבע. הוא מצריך כוחות גדולים. אנשים רבים היו נכנעים ליצריהם, ואילו יוסף, שזכה לכינוי: "יוסף הצדיק", מחולל נס, ונס החוצה. במדרש אחר, מודגש הפלא הגדול על פי השכר הרב אותו קיבל יוסף עקב מנוסתו[3]:


אמר רבי שמעון בן גמליאל: יוסף משלו נתנו לו.


פיו שלא נשק בעבירה - "ועל פיך ישק כל עמי".


גופו שלא נגע בעבירה - "וילבש אותו בגדי שש".


צוארו שלא הרכין לעבירה - "וישם רביד הזהב על צוארו".


ידיו שלא משמשו בעבירה - "ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף".


רגליו שלא פסעו בעבירה  - ייתון וירכבו על קרוכין. "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו".


 מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה - "ויקראו לפניו אברך", אב בחכמה ורך בשנים.


ב.


בתוך שמונה פסוקים חוזר הכתוב ארבע פעמים על המנוסה של יוסף[4]:


וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:


וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:


וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:


וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:


וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ:


וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי:


וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה:


וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר.


הדגשה יתרה, ניתן  למצוא בקשר הפרשני שבין טעמי המקרא לפסוקים. מעל המילה "וימאן" שבפסוק: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי", מופיע הטעם שלשלת. זהו טעם נדיר המזמין את הקורא לסלסל בעת קריאת המילה לפחות שלש פעמים. בכך, רצו בעלי הטעמים להדגיש את מעשהו המיוחד של יוסף, "וימאן".


אם כן, במוקד אישיותו של יוסף עומדת היכולת להתגבר על נטיות אנושיות פשוטות. זהו התשתית להבנת המפגש שבין יוסף לאחים. גם שם מופיע הביטוי[5]: "וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם".


ההכרה של יוסף בחולשות האנושיות, היא מקור כוחו, ומכאן התמודדות מרשימה עם מערכת יצריו של האדם. יוסף מלמד אותנו יסוד חשוב: דווקא הדמות "הפתוחה" שבין האבות, דוקא יוסף שחי במצרים, שמודע לעצמו ועל כן "מסלסל בשערו", יוסף שבא במגע עם אנשי השלטון ונושא לאישה את אסנת הבאה ממשפחה מיוחסת בממלכה המצרית, מלמד אותנו  שבאותה מידה בה רוצה האדם לגלות  פתיחות ולהיות מעורב עם הסביבה, עליו להגביה חומות ולהגדיר קווים ברורים אותם אין לעבור. עומק הפתיחות וההיחשפות לעולם הכללי צריכה להיות פונקציה של הגבולות שהוגדרו מראש. מורכבות אישית זאת מובילה את יוסף הצדיק בכל הנהגתו.


 


ג.


יוסף בורח ומותיר את בגדו בידיה של האישה. הותרת הבגדים, היוותה בסיס לשלש פרשנויות שונות בדבר המשמעות של מעשה זה.


המשמעות הראשונה, היא משמעות מוסרית: יוסף מבין שהתמודדות מיותרת במקום שבו צריך להתרחק, תוביל לאסון. לכן, הוא מעדיף לסכן את עצמו ולהותיר את בגדו בידיה. הוא מבין שעוד דקה, עוד מבט, עוד השתהות קלה, והוא ישבר. לכן הוא מעדיף לנוס ולהותיר את בגדו בידה.


המשמעות השניה היא משמעות אנושית: הרמב"ן מבאר שיוסף, גם בשעות בהם בחר להשתמט מן החטא, נקט בגישה אנושית. "לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכח הגדול ממנה, והסיר אותו מעליו[6]". גם ברגעים כאלה, לוקח יוסף את כבודה של גבירתו. ללמדנו שהמנוסה בה נקט לא הכהתה את רגישותו ואנושיותו. מכאן, שהקפדה על ערכים מוסרים וצניעותיים לא באה על חשבון ההתנהגות האנושית של האדם.  כל חיינו רצופי התמודדויות. עלינו לדעת מהם המקרים  בהם אנו מתמודדים עם המציאות ומתי אנו בורחים מהתמודדות.


המשמעות השלישית, היא משמעות פנימית, נסתרת: בגדיו של האדם מהווים מחסה ראוי לגופו. הם מגנים עליו מצינה מחום וממזיקים. אולם, באותה מידה הם עלולים להוות מחסום בין עולמו הפנימי של האדם לבין המציאות החיצונית. הם עלולים להוביל את האדם לבגוד בייעודו, בפנימיותו. ברגע האמת, מותיר יוסף את בגדו בידיה של אשת פוטיפר: " וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ".  בכך, הוא מגלה נאמנות לעולמו הפנימי.


"עקרונות המנוסה" של יוסף הפכו ליסוד בדרכי התמודדותו של האדם עם מורכבות יצרית המלווה אותו בשגרת חייו[7]:


 ועוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.


היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! (=באיזה מציאות מדובר? אם יש דרך אחרת להלך בה כך שלא יתקל באותה אשה ולא יביא עצמו לידי איסור, רשע הוא)


אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא. (= אם אין דרך אחרת, הרי אנוס הוא)


לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה (=הסוגיה עוסקת במקרה שאין דרך אחרת ואף על פי כן, היה לו לנוס ולברוח מהמקום)


חכמים קשרו בין הנס, המנוסה והאונס. גם כשאתה נאלץ להתמודד עם מציאות לא ראויה, הרבה תלוי בתודעה שלך. ראשית, מפני שאונס היא הגדרה אישית הנובעת מהיחס של האדם אל המציאות בה הוא נתקל. שנית, גם מציאות כפויה משפיעה על נפשו של האדם, ולכן מציאות האונס לא מהווה תירוץ ראוי להשתמטות מבריחה.


המשימה הגדולה של האדם היא להתמודד אך להציב גבולות. לדעת את גבולותיו. כיוון שלא תמיד אנו מודעים לכוחנו, אנו נושאים תפילה:


וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ


שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.


וְדַבְּקֵנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ.


וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא.


וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוֹן.


וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן.


וְאַל תַּשְׁלֶט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע.


וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע.


וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים.


וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ.


וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ.


וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים:


מנין נובעת התפילה, הצורך שלא לבוא לידי ניסיון? לכאורה, מהקושי שלנו להתמודד עם מציאות חדשה, מפתיעה, שלא התכוננו אליה. שמא, לא יתרחש הנס, ולא ננוס וכך נאבד את עצמנו. לכן, בכל יום, בפתיחת היום, אנו נושאים תפילה לה', שלא יעמידנו בפני אירועים חדשים שאין בנו כוחות להתמודד עימם. וכך, באר את התפילה הראי"ה זצ"ל[8]:


יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע"פ כל אותו  המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב.


אך לפעמים, פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתייצבים לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבואו כנגדו.


זהו תוכן הניסיון, שצריכים לחדש את כל מעמד החיים הרוחניים ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע  הנשמה להיות נשאר עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו.


וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים שלא יביאנו ה' לידי ניסיון, שלא תבוא לידינו הפתעה חדשה באורחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש לנו את מסילתה  באופן שנוכל לילך באורח יושר ותמים, העולה למעלה כרצון ה' בשמירתו דרך תורתו ומצוותיו אשר ציווה אותנו לטוב לנו כל הימים


אכן, ההתגברות היא לא פשוטה, היא בגדר נס. אבל השכר האלוקי כנגד ההתגברות המיוחדת הוא בנס אלוהי הגדול לעין ערוך.


זהו הלימוד הגדול שלמדנו מיוסף: המגע עם זרם החיים,  המציאות המורכבת אותה אנו חיים


 מחייבת אותנו  להציב גבולות ברורים ולא להתפשר. 




[1] מדרש תהילים, קי"ד


[2] בראשית פרק  ל"ט, י"ב


[3] בראשית רבה, צ', ג'.


[4] בראשית פרק ל"ט מפסוק י"ב ואילך. שם, שם,


[5] בראשית פרק מ"ג, ל"א


[6] בראשית, ל"ט, י"ב, פירוש הרמב"ן


[7] תלמוד בבלי, בבא בתרא, נ"ז ע"ב:


[8] עולת ראי"ה, חלק א', ע"ז:


 

 

 

בית המדרש