ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הכרת הטוב וכיבוד הורים - עיון ברש"י הראשון על התורה

ע"י: הרב שי פירון

הכרת הטוב אינה קלה לנו. בהיותנו מכירים טובה להורינו אנו מדגישים את מידת התלות שלנו בהם. בה בעת, אנו מעוניינים להדגיש את העצמאות שלנו, את היותנו חופשיים לקבל הכרעות, את היותנו חופשיים לעצב את חיינו כראות עיננו. החובה להכיר טובה מקשה עלינו בזמן "מלחמת העצמאות" האישית שלנו

 




ושוב, מתחילים מבראשית. ושוב, מתחילים בבריאת העולם, וסבב חדש של קריאת התורה מתחיל. להתחלה המחודשת משמעויות רבות:


ראשית, היא מבארת את עוצמת הקשר שלנו לתורה. בכל שנה, מחדש, אנו חוזרים וקוראים בה, הוגים בה ולא מותירים פסוק אחד שלא נחזור ונשנה אחת בשנה.


שנית, בכל שנה, אנו מקבלים את התורה מחדש. ביטויים כגון: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה[1]" וכן "ליכא מידי שלא רמיזי באורייתא" (אין נושא שלא נרמז עליו בתורה), יכולים להתפרש בשני אופנים:


האחד, תולה את הפגם בנו: אנו לא מסוגלים לראות שהכל רמוז בתורה אבל עיון מעמיק שלנו, התמדה הנקנית מכוחה של היגיעה שנה אחר שנה, תגלה לנו את עוצמתה של תורה, העל כבר נרמז בה.


אבל, ניתן להבין גם אחרת: החידושים המתרחשים בעולם, השינויים הנפשיים העוברים עלינו, תהליכים של התבגרות והתפכחות, ימים של אור וימים של שפע, פרספקטיבה היסטורית ומבט על ההווה, מאפשרים לנו לגלות בתורה ובעצמנו פנים חדשות.


החידוש הגדול שלנו, מאפשר לנו לגלות פנים חדשות בתורה. על רקע זה ראוי להביא את דברי הראי"ה זצ"ל: "גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל נאמר למשה מסיני[2]". בכך, מגדיר הרב את מהותו של החידוש: גילוי של שכבה עמוקה המצויה בתורה מאז נתינתה. אנו עסוקים בחידושי תורה כתוצאה מהליכי ההתחדשות שעוברים עלינו. הרב זצ"ל שואב את רעיונותיו מדברי התלמוד            הירושלמי[3]:


אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.


מה טעם?!


יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים[4].


וכך, במהלך שנות ההיסטוריה אנו צועדים שנה אחר שנה ומגלים את צפונות התורה. ביטוי נפלא ניתן למצוא בשירו של   רבי אברהם מימון, שחי בצפת במאה ה-16, והיה תלמידו של המקובל ר' משה קורדובירו, בפיוט "אל מסתתר". זהו הפיוט הפותח, בכל שנה בשבת בראשית, את שירת הבקשות של יהודי חלב:


אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן


הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן


עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן


כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ


 


בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה


רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה


מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה


רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ



וכך, שנה אחר שנה, פותחים בבראשית, ומתמזגים ביאוריהם של רש"י והרמב"ן עם הנצי"ב והרש"ר, יחד עם אור החיים הקדוש וכתבי חסידים ובעלי מוסר. וכל אחד, מגלה פנים חדשות בתורה, פנים אחרות, משלימות.


כך, בשולי דברי הגדולים, כננס על גבי ענק, אנו באים ללמוד מחדש, מבראשית. מנין אנו שואבים את כח החידוש? מה הכלים בעזרתם ניתן לבחון את דברי התורה במבט מחודש?


עיון בדברי הרש"י הראשון לתורה, חושף אותנו לרעיון שעומד בבסיס מפעלו הפרשני של רש"י:


אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.


דבריו של "הרש"י הראשון על התורה" זוכים למשקל גדול, כיוון שיש לראות בהם פתיח של ר' שלמה יצחקי לפירושו. לכן, אנו רגילים להעמיק בשאלתו של רש"י, העוסקת בהבנת המבנה של התורה והמסרים המסתתרים ביחס לערכה וליחס שבין ארץ ישראל לעם ישראל.


בפירוש שפתי חכמים, המדייק בלשונו של רש"י, עמד על נקודה הנראית שולית, לכאורה, השופכת אור חדש על ביאורו הראשון של רש"י לתורה[5]:


אמר רבי יצחק: המפרשים מקשים  שלא מצינו שיהא מוזכר בגמרא  ובמדרש זה המאמר בשם רבי יצחק, אלא מה שאמר: מה טעם פתח, ותו לא.


אלא שזה רבי יצחק היה אביו של רש"י, ולא היה כל כך גדול בתורה, ובנו רש"י רצה לכבדו ולהזכירו בתחילת חיבורו ושאל מאביו להקשות איזה קושיא לכתוב משמו


ביאורו של ה'שפתי חכמים' מפעים. רש"י ביקש להביא מאמר משמו של אביו, להנציחו, להכיר לו טובה ולבטא את תחושת המחויבות שלו לאבא, בסיס תורתו, על אף שלא היה תלמיד חכם.  ומיני אז, בכל שנה בה אנו פותחים בלימוד חומש עם  אנו חוזרים לביאורו של רש"י הראשון ומגלים שהבסיס לדבריו של רש"י הוא הרצון לכבד את אביו.


בתחילת ספר בראשית, בפרשה בה אנו עוסקים בבריאת העולם ובהיווסדו, חוזר רש"י לפרשת  'בראשית' הפרטית שלו. דבריו של רש"י שופכים אור על אחת הסוגיות המלוות אותנו לכל אורך חיינו:


מדוע אנו מתקשים בעת קיומה של מצוות כיבוד אב ואם?! מה גורם לנו להתלבט פעמים רבות כל כך בשאלות ערכיות והלכתיות הקשורות בכך?! מדוע, גם כשאנו משתדלים ומתאמצים, לא פעם אנו חשים בתסכול רב, כאילו לא הצלחנו לאזן בין רצוננו שלנו לבין כבודם ורצונם של הורינו?![6]


עניינה של מצוות כיבוד אב ואם תופס מקום מרכזי בהגות היהודית.  מסתבר שחשיבותה וערכה של המצווה הודגש  בשל העובדה שבה תלויה הרציפות, העברת המסורת המשפחתית, שהיא גם המסורת היהודית מדור לדור. בכך, אנו מבטיחים את המשך קיומה של האומה.


יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מההיבט ההגיוני של מצווה זו, מה שמעורר תהיות ביחס לצורך בציווי, בצירופה למנין המצוות. דומה, שיש בה מימד טבעי, המוטבע באדם מראשית היווצרותו.


אומנם, אי אפשר לה להערה זו להבחן במנותק משאלת היחס אל המצוות השכליות כולן, אולם דומה בעיני ששאלת כיבוד ההורים הינה פשוטה ובהירה. עמדת מוצא זו עלולה להוביל לכמה מסקנות ביחס למקומה ולחשיבותה של המצוה כמו גם למטרותיה המשפטיות והמוסריות.


עיון בדברי המדרש מציג התייחסות שונה לחלוטין למצווה[7]:


תני ר' שמעון בן יוחי: שתי מצות גילה הקב"ה מתן שכרה, אלו הן קלה שבקלות  חמורה   שבחמורות , קלה  שבקלות: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים[8]", חמורה שבחמורות: "כבד את אביך ואת אמך וגו' למען יאריכון ימיך[9]" וגו'


מדוע מצוות כיבוד אב ואם היא חמורה שבחמורות?


מתוך מגוון הפירושים, ובהקשר לפירושו של רש"י, ראוי לבחון את עמדת בעל ספר החינוך:


מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה חמורה כיוון שהיא מבטאת את הצורך להכיר טובה להורינו. כך ביאר בעל ספר החינוך את טעמיה של מצווה חשובה זו:


משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן  אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.  וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו,  והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר  בעבודתו ברוך הוא[10].
הכרת הטוב אינה קלה לנו. בהיותנו מכירים טובה  להורינו אנו מדגישים את מידת התלות שלנו בהם. בה בעת, אנו מעוניינים להדגיש את העצמאות שלנו, את היותנו חופשיים לקבל הכרעות, את היותנו חופשיים לעצב את חיינו כראות עיננו. החובה להכיר טובה מקשה עלינו בזמן "מלחמת העצמאות" האישית שלנו.
בתחילת הפירוש לתורה מלמד אותנו רש"י מה ערכה של הכרת הטוב. זהו הבסיס ללימוד תורה. מכאן, מההכרה בדבר חשיבותה של המסורת, של תורת האבות והאמהות, מתוך הכרה במרכזיותה של מידת הכרת הטוב להורים, מתחיל המסע של רש"י ושלנו שלנו בין פרשיות התורה.  


 


 


[1] מסכת אבות, פרק ה' משנה כ"ב


[2] אורות התורה, פרק א', סעיף א'


[3] תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ב' דף י"ז


[4] ועיין עוד: בפירוש הפני משה, שם; תלמוד בבלי, מגילה י"ט ע"ב, ורש"י, שם; ועוד.


[5] פירוש שפתי חכמים לתורה, בראשית פרק א', פסוק א', מבוסס על דברי בעל "דברי דוד".


[6] בדבר הסברים נוספים לשאלה זו, עיין "כיצד נחנך למצוות כיבוד אב ואם" - שי פירון, בתוך "דברים שיש להם שיעור", הוצ' צמ"ת, עמ' 416 ואילך.


[7] מדרש תנחומא פרשת עקב סימן ג '


[8] דברים כב', ז'


[9] דברים ה', טז'.


[10] ספר החינוך מצווה לג'.

 

 

בית המדרש