ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האיש שיצא מן המערה

ע"י: הרב שי פירון

מי לא זוכר את התפילה בגן ובכיתה א´?! כמה התלהבות היתה בנו? כמה שמחנו ביום בו לבשנו ציצית לראשונה?! והדלקת נרות הראשונה באותה קבלת שבת בה זכינו להיות אימא של שבת?! ומי לא זוכר את מסיבת הסידור, שלא לדבר על ההתרגשות הגדולה מסביב למסיבת החומש. השנים הראשונות מתייחדות בשלמות פנימית. אנו מתמודדים עם הסובב כמו רכב יוקרתי הגולש בינות לברקים וסערות. כל השאלות והתהיות, הספקות והמצוקות חולפים על פנינו ואנו ממשיכים קדימה. ואז, ביום אחד, מתרחשת ההתנגשות. הפעם הראשונה בה משהו מסערות החיצוניות חודרות פנימה. השלווה מופרת, ומשהו באיזון, ביציבות, השתנה. מאמר לפרשת השבוע של הרב שי פירון

 


"אני נוהג במכונית נוחה בשעה שבחוץ שורר מזג אויר בהחלט לא נוח - האורות המוחזרים על ידי המדרכה הרטובה מרצדים ומבלבלים, והתנועה כבדה בשני הכיוונים. החלונות סגורים עד הסוף, כך שהרעש המעצבן של הצופרים, חריקת הבלמים וההילוכים נשאר בחוץ. בקרת האקלים האוטומטית של המכונית יוצרת אוירה מלאכותית ונפלאה של שלווה ונוחות, בשעה שמכשיר ה - C.D   משמיע, בשקט, באמצעות ארבעת הרמקולים של מערכת הסטריאו, את הקטע המוזיקאלי האהוב עלי והמטרונום הבלתי פוסק של המגבים מקיש  בקצב עמום משלו. לרגע - ויותר מזה - נעלם מתודעתי לחלוטין העולם הסוער  שמחוץ למכונית. אינני מודע עוד לאורות המסנוורים, למהומה ולרעש המעצבן, בשעה שבתוך המכונית אופפת אותי הרגשה של נוחות מרגיעה, מבטי מופנה מהשמשה הקדמית ומעופף קלות מעל לאורות העמומים המנצנצים במספריהם הדיגיטאליים המרגיעים מלוח המכוונים האוטומטי כמעין כוכבים מאותתים. כני מחייך בלבי, בשעה שההיפנוזה העצמית שלי מצליחה להדוף את המהומה והסכנות של העולם החיצון , את התוהו ובוהו הסוער של הכביש הראשי או המחלף המתקרב, ועליו  מפלצות - הכביש השואגות ודוהרות לעברי. פנים המכונית נראה לי כעולם לעצמו, כיקום השייך לי ושיש בו הכל, עם כללים משלו והמושיט יד לעבר הגורל המיועד לו, נוסע לכל כיוון הרצוי לו, אדון לעצמו. העיניים נעצמות בשמץ של אופוריה. ופתאום, זעזוע. ההתנגשות...."[1]


 


תיאור זה משקף את החוויה הקשה בה נתקל כל אחד מאתנו בשעה שעולמו האמוני, התמים  הטהור, ולעיתים - הילדותי, מתערער.


מי לא זוכר את התפילה בגן ובכיתה א'?! כמה התלהבות היתה בנו? כמה שמחנו ביום בו לבשנו ציצית לראשונה?! והדלקת נרות הראשונה באותה קבלת שבת בה זכינו להיות אימא של שבת?! ומי לא זוכר את מסיבת הסידור, שלא לדבר על ההתרגשות הגדולה מסביב למסיבת החומש.


השנים הראשונות מתייחדות בשלמות פנימית. אנו מתמודדים עם הסובב כמו רכב יוקרתי  הגולש בינות לברקים וסערות. כל השאלות והתהיות, הספקות והמצוקות חולפים על פנינו ואנו ממשיכים קדימה. ואז, ביום אחד, מתרחשת ההתנגשות. הפעם הראשונה בה משהו מסערות החיצוניות חודרות פנימה. השלווה מופרת, ומשהו באיזון, ביציבות, השתנה.


לפעמים זה בגלל הפיגוע האחרון ולפעמים בגלל תחושה של סתירה בין התורה למדע. לפעמים זו תחושה של מחנק וחוסר יכולת להזדהות עם מה שהיה מרכז חיינו ולפעמים זה מפגש עם אשיות תורנית שהתנהגותה הרחיקה אותנו, פגעה בנו.


לא משנה מה הסיבה. התחושה של "ההתנגשות", של זעזוע גדול המעורר שאלות ותהיות קשות ומסובכות, פוקדת רבים מאתנו ומערערת את היסוד האמוני של חיינו.


יחד עם זאת, התהיות הללו מסוגלות להביא לידי ביטוי שתי תופעות הפוכות הקשורות בכאב. האחד, כאב הנובע מגדילה, מצמיחה. כאב של התפתחות, של פריצה חדשה. כאב הדומה לכאב הלידה. מאידך, כאב יכול לבטא שבר גדול, נפילה, ריסוק, מוות. בעולם הרוח כל כאב מכיל את שתי האפשרויות גם יחד. הכל תלוי בנו. האם יתברר שהכאב הוא גילוי לבריאות, לצמיחה או שמא הכאב הוא אות לניוון ההולך ובא.


פעמים רבות, "מצוקת ההתנגשות" אינה באה כתוצאה משבר, מתהיה שלא באה על סיפוקה. פעמים, תחושות אלה הן תוצאה של חיפוש משמעות עמוקה יותר, מקיפה יותר.  האדם חש שמיצה את כל הכלים הרוחניים העומדים לרשותו. קול פנימי זועק, מעורר: "הלאה, הלאה, יותר גבוה!". פעמים רבות, איננו מצליחים לבטא את התחושות הללו במילים. יש לנו תחושה עמומה, מחנק פנימי, מעין חוסר חמצן המהווה ביטוי לכמיהה לרוחני, לעמוק, לנשגב. זוהי הפראות הפנימית המבקשת להתפרץ החוצה ולא יודעת איך.


כל התחושות הללו הן ביטוי לרצון שלנו לבטא את הכישרון המיוחד שנטוע עמוק בתוכנו: האמונה. כיצד נתמודד עם ההתנגשות, עם המפגש הבלתי נמנע?


ישיעיהו הנביא ציווה עלינו להתבונן במעשיו של אברהם: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ[1].


 


תחילתה של הפרשה מפגיש אותנו עם הציווי בו נצטווה אברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ  אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ[2]". מקובל לראות באברהם אבינו כמי שגילה את האמונה באל אחד. הוא ראשית המונותאיזם בעולם. מה מיוחד במעשהו של אברהם? מה גרם לרמב"ם להדגיש שהעולם נחלק לשניים, עד אברהם ומלידת אברהם ואילך.  ראשית, פותח הרמב"ם בתיאור העולם שקדם לאברהם[3]:


 


"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים


ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ...(בשלב השני, נשכח האל לגמרי) ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה ...אבל צור העולמים, לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו". הנה, עד לידתו של אברהם, היו בני האדם עובדי אלילים. והיה העולם רחוק מהאמונה באל אחד, עד שבא אברהם. כיון שנגמל איתן, זה התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן. והתחיל לחשוב ביום ובלילה. והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג?! ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו?! ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים, ואביו ואמו, וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם. ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו".


 


מה גרם לשינוי הגדול? איזו תכונה גילה אברהם בעולם? מה עוצמתה של המהפכה?


רוב בני האדם לא מוכנים לשנות דעה, לשנות את תפיסת העולם היסודית שלהם. כל אחד מהם רואה במכלול האירועים המתרחשים במציאות ראיה לשיטתו. לא פעם, לאחר פיגוע או אסון כזה או אחר, מתראיינים שני בעלי עמדה הפוכה, כשכל אחד מהם רואה באירוע הוכחה ניצחת לשיטתו.


באחד מהמקורות המדרשיים מתואר אברהם כמי שיצא מן המערה והחל להתבונן מסביב, בעולם. אברהם מגיע להשגתו האמונית בשעה שיוצא מן המערה. רק כשיצא ממקום בו ההסתכלות מוגבלת ומצומצמת, רק כשהחל להביט לשמיים ולארץ, רק כשהביט על העולם ולא על עצמו, רק אז גילה את אלוקיו. תפיסת המערות חורזת את כל ההסטוריה, הקדומה והמודרנית. תמיד היו מי שבחנו את העבר, ההווה והעתיד דרך המשקפיים הפרטיים שלהם. על רקע זה, מקבל הציווי "לך לך" משמעות חדשה: אברהם, אל תעמוד במקום!


שתי תכונות למדנו מאברהם. על הראשונה כבר עמדנו לעיל: הנכונות לשינוי, היכולת לשנות קונספציה. זו מלאכה קשה, כבדה. אך, שורשיה של תכונה זו נועצים ביצר הסקרנות של אברהם. הרצון לחפש בלי גבולות. לא לוותר לעצמך. לשאול שאלות קשות וכבדות. בחסידות דרשו את הפסוק: "האמנתי - כי אדבר" כך שיכולתו של האדם להעמיק את אמונתו תלויה בכך שידבר על ענייני אמונה. הדיבור, הקושיות, התהיות, הן אלה שהובילו לאמונה שלמה.


מספרים, על מפגש בין היהודי הקדוש, ר' יעקב יצחק מפשיסחה, לנער חנוך, לימים: הרבי חנוך הניך מאלכסנדר. 'היהודי' בחן את הנער, וזה השקיע זמן רב בחיפוש התשובה השלמה, עד שמצאה. אז אמר ה'יהודי' לרבי חנוך: "כשהייתי בן שלוש-עשרה נתחוורו לפני ברגע אחד מאמרים קשים ביותר, וכשהייתי בן שמונה-עשרה נחשבתי לגדול בתורה. יחד עם זאת, הכרתי שבלימוד בלבד אין אדם יכול להגיע לידי שלמות. הבנתי מה שמסופר על אברהם אבינו, שחקר את השמש, את הירח ואת הכוכבים, ולא מצא בשום מקום את האלוקים, ורק מתוך זה שלא מצא נתגלה אליו ה'. בדעה זו התהלכתי שלושה חדשים. אחר-כך חקרתי זמן רב, עד שגם אני הגעתי אל האמת מתוך שלא מצאתי". היתכן? האם ה'יהודי' לא מצא את האמת?! ההגעה אל האמת, קשורה במידה רבה בשלילת האפשרויות האחרות. לא תמיד ניתן להגיע ישר אל האמת. בדורנו, דור של עצלות, אנו מבקשים להגיע אל התשובות בקלות ובמהירות. והנה, מלמדנו היהודי הקדוש שכדי להגיע אל האמת, יש לנתץ תפיסות שגויות. ההכרה בחסרונות מקרבת אותנו אל הגילוי של האמת האלוהית. לפעמים, תחושה של ידיעה, יוצרת אשליה של מלאות רוחנית המרחיקה את האדם מבירור רוחני מעמיק.


מספרים על נער בן שלוש-עשרה שבא לר' מאיר שפירא מלובלין על מנת שיקבלנו לישיבת חכמי לובלין. ר' מאיר שפירא שאל את הנער באיזו מסכת ירצה להבחן, והציג לו שאלה באותה מסכת. הנער, שההתרגשות תקפה עליו, לא ידע את נפשו והתבלבל. ר' מאיר עזב את החדר והשאיר את הנער לנפשו. כשחזר, ראה שדפי הגמרא רטובים מדמעותיו של הנער. בו במקום קיבלו ר' מאיר שפירא לישיבה. הדמעות הן הסמל למה שעדיין לא השגתי אבל ברצוני להשיג. הדמעות הן דמעות החסר, אבל הן שיובילו את האדם להשגה המלאה של מה שהוא צריך בימי חייו.


זוהי תשובתו של היהודי הקדוש לנער: כישלון, אי ידיעה, אי עמידה במבחן - אינם סוף פסוק. הם רק ההתחלה. רק לאחר שאדם מבין מה עליו להשלים, יוכל לצאת לדרך ההשתלמות האישית שלו. כך מתבארים הדברים בלשונו של בעל ה'שפת אמת'[4]:  


 


"והשיבו השי"ת כי כן רצונו ית' שבעולם הזה יהי' רק יגיעה ולא מנוחה. וזה אשר אראך כי ידע שלא ישיג בשלימות בעולם הזה רק להיות משתוקק תמיד כל ימי חייו. וזה שמעי כו' והטי אזנך כו'. שמעתי מאא"ז ז"ל בירה דולקת מלשון דלקת אחרי שכל דבר משתוקק ורודפת תמיד אחר השלימות כנ"ל".


 


זו משמעותה של הקריאה לך לך מארצך. מאז ועד היום, מאברהם ועד ימינו, מהדהדת הקריאה ללכת, לא לעמוד, להתקדם. לשאול, לתהות ולגלות עד כמה גדולה האמונה שבתוכנו.


 


"וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים[5]"


 




[1] מתוך ספרו של הרב פרו' נחום לאם: "תורה ומדע", עמ' 48.


[1] ישעיהו פרק נ"א


[2] בראשית פרק י"ב


[3] הלכות עבודת כוכבים לרמב"ם, פרק א', הלכות א' - ג'.


[4] שפת אמת לפרשת לך לך, תרל"ד.


[5] זכריה פרק ג', ז'.

 

 

בית המדרש