ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה נשתנה - על הכנה והכוונה לקראת ליל הסדר

ע"י: הרב שי פירון

המאמר דן בהכנות לליל הסדר וכיצד ניתן לשמר את ההתלהבות והריגוש לקראת הלילה והסדר.

 


בעוד שלשה ימים נסב לשולחן הסדר. זהו אירוע משפחתי ורוחני כאחד: התקהלות שנתית של כל המשפחה מסביב לשולחן ערוך כשהגדות בידי  כל הנוכחים. יחד, אנו מפליגים למסע היסטורי היורד אל שורשי הקיום הלאומי שלנו: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" דרך תיאור הקורות אותנו במצרים: "עבדים היינו לפרעה במצריים". דרך גאולת מצריים ההיא, עד לגאולה העתידית, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".


אולם, אף על פי כן, דומה שבמרכז הסדר עומדים ילדינו הקטנים (וגם הגדולים) שהתכוננו לקטע אחד מרכזי ומשמעותי. הם עומדים על הכסא ופוצחים בקול גדול: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". אודה ולא אבוש. אף על פי שכבר כמה מילדי עמדו על הכיסא ושאלו "מה נשתנה", למרות החזרות הרבות הנעשות לפני החג, אני, עדיין מתרגש!  בכל שנה  כשאחד מילדי שואל, בתמימות גדולה כל כך, "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", דמעה סוררת מבצבצת בזוית העין. מה מרגש כל כך? הרי שירים הרבה יודעים הילדים בעל פה ומה מיוחד בשיר זה, שזכה לתפוס מקום מרכזי כל כך בחוויות ליל הסדר שלנו.


השבת אנו קוראים בפרשת "צו". זוהי הפרשה השניה בחומש ויקרא, ספר הקורבנות. במהלך העיסוק בקורבנות השונים, מופיע הציווי: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא, פרק ו', פסוק ו'). הרמב"ם בספר המצוות מונה את הפסוק שלנו כמצווה מן התורה: "היא שציוונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה "אש תמיד תוקד על המזבח", וזה לא יתכן אלא במה שצווה להתמיד להשים עצים בבקר ובין הערבים.. ובביאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט" (ספר המצוות, מצווה כ"ט).


הרמב"ם מדגיש שהמצווה היא להדליק את האש בכל יום מחדש. לחדש את הבעירה. הבערה נעשית על ידי האדם, והיא זו היוצרת קשר עמוק בין האדם לבין אלוהיו. פעולות ההכנה: ההשתדלות, המאמץ, ההבערה המחודשת, הן תנאי לעבודת המקדש.


כל אירוע מכונן עומד על שני תנאים מרכזיים: ההכנה והכוונה. ההכנה, נוגעת לפעולות של "לפני": לציפייה, למירוק ולהתחדשות. הכוונה, נוגעת למשמעות האירוע, להפנמתו, לחדירה אל התכנים הפנימיים שלו.


על יסוד זה, מודגשת ההכנה לקראת הפסח: הניקיונות, ההערכות הגדולה, הקניות, המתנות כמו גם ההכנה התכנית לקראת הפסח. מנהג הוא שבשבת הגדול קוראים חלקים מתוך ההגדה, ונראה לי שהסיבה היא פשוטה: להתכונן לחג גם מן הבחינה הערכית: לעיין בהגדה, להכין את תכני הסדר.


מצד שני, עלינו להעמיק את הכוונה, את המשמעות של הלילה. איך עושים זאת? בשני דרכים.


הדרך הראשונה היא העמקת החוויה האישית והמשפחתית, "אש תמיד תוקד על המזבח", שייכות אישית של כל אחד לאירוע, הדגשת הרלוונטיות של ליל הסדר. לכל משפחה יש "יציאת מצריים" משפחתית, מכוננת. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה ממצריים" (רמב"ם). החיבור בין האישי, המשפחתי והלאומי הוא תנאי בהותרת הבעירה, בהיותה של חווית הסדר בבחינת "אש תמיד".


כיצד משמרים את הבעירה? האם רק באמצעות החיבור של האירוע הלאומי לאירוע האישי והמשפחתי? דומה בעיני שיש דרך יסודית יותר: ללמד את הילדים לשאול שאלות! לחנך לסקרנות, להתבוננות. כשם שלאוכל טעם מיוחד כשבא אחרי רגעים של רעב, כך לעובדות ההיסטוריות, ללימוד, לסיפור יציאת מצרים, משמעות עמוקה יותר כשהם באים אחרי שחינכנו את הילדים לשאול שאלות.


דווקא היהדות רואה בקושיה, בהעלאת השאלות והתהיות, בסקרנות, בהתבוננות ב"מה נשתנה", כפסגת הלילה המשפחתי הגדול בשנה. "אש תמיד תוקד על מזבח", אש התמיד של המחוייבות לזהות היהודית תלויה במידה רבה ביכולת להעלות שאלות ותהיות, בבירור הנוקב.


ליל הסדר הוא ערב שמרכזו שאלות הילדים, כולם. גם לשאלות הרשע, והתם וזה שאינו יודע לשאול. מה שלא ישאלו בבית, ישאלו ברחוב, ושם, התשובות תהיינה רדודות יותר, שטחיות. הבית הוא המקום בו מעלים את כל השאלות.


לכן, בכל שנה, אני נרגש כשילדי שואלים: "מה נשתנה". אני מקווה שהעברתי להם את התחושה, שאין כמו לשאול ולברר, אני מקווה שלמדתי אותם להתבונן על החיים, לא לקבל את הכול כמו שהוא, לבחון את העולם ולראות מה נשתנה. באופן פרדוכסלי,  השאלות שלהם, מבטיחות קיום יהודי עמוק לשנים רבות.


 


 

 

 

בית המדרש