ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין צדק לחסד

ע"י: הרב שי פירון

זה הפך לאופנה. מאות ארגוני צדקה וחסד, אלפי מתנדבים, עשרות אלפי משפחות נהנות מפעילות מולאה. וגם לנו המדריכים, סוף כל סוף יש פעילות אטרקטיבית, משמעותית, המסייעת לנו לחנך אותם, את החניכים, לחיים של נתינה, אהבה, ואחווה. נו, אז מה רע?

 


זה הפך לאופנה. מאות ארגוני צדקה וחסד, אלפי מתנדפים, עשרות אלפי משפחות נהנות מפעילות מולאה. וגם לנו המדריכים, סוף כל סוף יש פעילות אטרקטיבית, משמעותית, המסייעת לנו לחנך אותם, את החניכים, לחיים של נתינה, אהבה, ואחווה.  נו, אז  מה רע?


ראשית, אנו מבקשים לשבח את מפעלי החסד הרבים הקמים חדשות לבקרים. יש בכך ביטוי עמוק לטוב הלב הבסיסי הקיים בנו, "האלוקים עשה את האדם ישר", ואנו, מטבע ברייתנו אוהבים לסייע לזולת, באשר הוא. אכן זכינו לחיות בחברת חסד המבקשת להאיר את חייהם של אלה שלא זכו לחיים של רווחה, של שפע כלכלי, רגשי, וכו'.


אולם, עניינו של מאמר קצר זה להאיר נקודה אחרת, שונה במהותה. אנו מבקשים לעסוק בעיצובה של חברת הצדק.  זוהי חברה שונה במהותה. "עצם שאיפת הצדק, באיזה צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוקית היותר מאירה"(אגרות הראי"ה, א', מ"ה).


ראשית, ניתן להבחין במחלוקת עקרונית הנוגעת למקומו של העוני בעולם. לדעת רבי יעקב מדובנא ("קול יעקב" למגילת אסתר): "דע שלולא תורתנו שאסרה לנו הגזל והחימוד היה ראוי ע"פ משפט השכל להיות כיס אחד לכל אדם יחד, ושתהיה יד הכול שוין בכל שפע וברכה בעולם". א"כ, מדוע לא הוביל הי"ת את העולם לכדי שוויון כולל? משיב הרב מדובנא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל". אילו הכול היה שייך לכולם, לא הייתה באה לעולם מצוות החסד וסעיפיה השונים.


על עמדה זו חולק ר' יעקב עמדין (פירוש: "לחם שמיים" למסכת לאבות): "שבלי ספק היה מועיל מאוד בתיקון קיבוץ מדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן נמצאו בדורות קדמונים כיתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות...". א"כ, השאיפה, גם בעולמנו שלנו להוביל לעולם שבו יש ביטול הקנין האישי, גם אם במחיר זה, לא נשפיע חסד האחד על השני.


יתכן, וההבחנה בין שתי הגישות הללו היא האבחנה בין חברת החסד לחברת הצדק.


חברת החסד, מדגישה את עולמו של הנותן, הוא העומד במרכז: אנו מעדנים את מידותיו, את תאוותו לרכוש, את עיסוקו בעצמו ומבקשים ממנו להביט אל האחר. ללמוד לחיות את הזולת, להקשיב לכאבו ולצרכיו המיוחדים. חברת החסד, משלימה עם מצב העולם, ומבקשת להיטיב עם היחיד.


חברת הצדק מביאה לידי ביטוי את הכמיהה לשנות את העולם. היא לא מסתפקת בעזרה לעני, אלא מבקשת לבער את העוני. היא לא עוסקת בעידון מידותיו של הנותן אלא מבקשת להתמקד בשינוי חייו של המקבל.


הבחנה מעניינת בין חברת 'חסד' לחברת 'צדק' ניתן לראות במחלוקת בדבר נתינת צדקה. הבה נניח שיש לי 10000 ₪ שיכולים לשנות את חייו של עני אחד. אולם, במעשה אחד אסיים את פעולת הנתינה שלי. מאידך: יש ביכולתי לתת מאה פעמים 100 ₪ למאה עניים שונים. כאן, אוכל לסגל לעצמי את מידת הנתינה ולהפוך אותה לטבע שני שלי. מה היא הדרך הראויה? הנה, עמדתו של ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד פרק י"ג, ברורה:


ואף כאן בענייננו כשיעשה גמ"ח מאלו המעות וילווה לכל אחד מעט מזה ומעט מזה כמנהג, יכול לקיים באלו המעות כמה וכמה מאות מ"ע דאורייתא בכל שנה משא"כ אם ילווה סך גדול לאחד לא יתקבץ בהמשך הזמן רק איזה מצוות.


לעומתו, סובר המהר"ל מפראג  בנתיב הצדקה פרק ד': ויש שהיו רוצים לומר כי יותר טוב שיתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת מפני שאומרים כי בכל אחת ואחת מצוה בפני עצמה, ודברי חכמים אינם מוכיחים  כך, אדרבא, שבא ללמוד דאפילו אם נותן מעט מעט מצטרף ביחד ומכ"ש אם יתן הרבה בפעם אחת.


נוכל לומר, שהחפץ חיים מדגיש את מעשה החסד האישי, את הנותן, ואילו המהר"ל מדגיש את המקבל, את הצדק.


יתכן, והדגשת החסד על פני הצדק היא תוצאת הגלות הנוראה. האומה לא יכלה להשפיע על עיצוב החיים, ולכן הסתפקנו במפעלי צדקה וחסד. "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה" (רמב"ם הל'' מתנות עניים פ"ט ה"ג).


'חברת החסד' משחקת בתוך הכללים של החברה המעוותת ולא לוקחת אחריות על שינוי הכללים. דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים  מבהירים את גודל המשימה: "מילת הצדקה היא נגזרת מן הצדק... ופירושו (של הצדק) להביא לכל בעל זכות את המגיע לו" (מורה נבוכים, ח"ג, נ"ג). חברת החסד נוחה יותר כי היא מעניקה תחושה  של בחירה. חברת הצדק מעמיקה את האחריות. חסד אינו תובע, יש לו מגע רך ועדין. צדק - מפחיד. מעמת אותך מול אמת מוחלטת. לחסד אין הגדרה ומידה. צדק, מבקש לברר, להגדיר, להחליט מה נכון ומה לא נכון. יש בו תביעה לחשיבה, להצבת סדרי עדיפויות שאנו נוטים להתחמק מהם. היטיב להגדיר זאת מרן הרב קוק זצ"ל: "לא תתן את צדקתך רק להפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא כי אם ...סמוך אותם בסמיכה שיש בה ממש באופן שיתחזקו ויתאמצו ותהא להם תקומה ממצבם הירוד והמדוכא. סמוך עניים."[עין אי"ה, שבת י"ב כ"א]


יתר על כן: עם חזרתנו לציון והקמתה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, אנו מצווים שלא להסתפק בהקמת מפעלי חסד אלא להשתדל להכתיב כללים אחרים של צדק ושוויון, של מוסר ואחווה. לכן, מאמצים רבים צריכים להיות מופנים לבניינה של חברה צודקת. מבחננו הוא לא רק בדאגה לעניים אלא גם ביחס לנכים, בהנגשת בתי הספר ובתי הכנסת,  ביצירת שילוב ראוי ובהזמנתו של כל אדם בעל צרכים מיוחדים להיות חבר שווה ערך בקהילת מבקשי ה'.


הבשורה הציבורית שלנו היא בשורת הצדק. אל לנו להותיר את השאיפה לצדק בידיים זרות. נבהיר שחברת מופת צומחת מתוך עולמנו הרוחני וההלכתי גם יחד. לפיכך, אחרי העמל הגדול, נזכה למימוש חזונו של הנביא:  "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".


מקורות נוספים לעיון: תלמוד בבלי, בבא בתרא ט' ע"ב - י' ע"א ; עין אי"ה, פאה, ס' ב', ה' ; עין איה, שבת, פרק ו', מ"ו ; רש"ר הירש, דברים פרק ט"ו, ד'; אגרות הראי"ה, ח"ב, שנ"ד.


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

 

 

בית המדרש