ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין אמת לאמונה

ע"י: הרב שי פירון

המאמר דן ביחס בין אמת לבין אמון

 


א. "התנגשות"


 


"אני נוהג במכונית נוחה בשעה שבחוץ שורר מזג אויר בהחלט לא נוח - האורות המוחזרים על ידי המדרכה הרטובה מרצדים ומבלבלים, והתנועה כבדה בשני הכיוונים. החלונות סגורים עד הסוף, כך שהרעש המעצבן של הצופרים, חריקת הבלמים וההילוכים נשאר בחוץ. בקרת האקלים האוטומטית של המכונית יוצרת אוירה מלאכותית ונפלאה של שלווה ונוחות, בשעה שמכשיר ה - C.D   משמיע, בשקט, באמצעות ארבעת הרמקולים של מערכת הסטריאו, את הקטע המוזיקאלי האהוב עלי והמטרונום הבלתי פוסק של המגבים מקיש  בקצב עמום משלו. לרגע - ויותר מזה - נעלם מתודעתי לחלוטין העולם הסוער  שמחוץ למכונית. אינני מודע עוד לאורות המסנוורים, למהומה ולרעש המעצבן, בשעה שבתוך המכונית אופפת אותי הרגשה של נוחות מרגיעה, מבטי מופנה מהשמשה הקדמית ומעופף קלות מעל לאורות העמומים המנצנצים במספריהם הדיגיטאליים המרגיעים מלוח המכוונים האוטומטי כמעין כוכבים מאותתים. כני מחייך בלבי, בשעה שההיפנוזה העצמית שלי מצליחה להדוף את המהומה והסכנות של העולם החיצון , את התוהו ובוהו הסוער של הכביש הראשי או המחלף המתקרב, ועליו  מפלצות - הכביש השואגות ודוהרות לעברי. פנים המכונית נראה לי כעולם לעצמו, כיקום השייך לי ושיש בו הכל, עם כללים משלו והמושיט יד לעבר הגורל המיועד לו, נוסע לכל כיוון הרצוי לו, אדון לעצמו. העיניים נעצמות בשמץ של אופוריה. ופתאום, זעזוע. ההתנגשות...."[1]


 


תיאור זה משקף את החוויה הקשה בה נתקל כל אחד מאתנו בשעה שעולמו האמוני, התמים  הטהור, ולעיתים - הילדותי, מתערער.


מי לא זוכר את התפילה בגן ובכיתה א'?! כמה התלהבות היתה בנו? כמה שמחנו ביום בו לבשנו ציצית לראשונה?! והדלקת נרות הראשונה באותה קבלת שבת בה זכינו להיות אימא של שבת?! ומי לא זוכר את מסיבת הסידור, שלא לדבר על ההתרגשות הגדולה מסביב למסיבת החומש.


השנים הראשונות מתייחדות בשלמות פנימית. אנו מתמודדים עם הסובב כמו רכב יוקרתי  הגולש בינות לברקים וסערות. כל השאלות והתהיות, הספקות והמצוקות חולפים על פנינו ואנו ממשיכים קדימה. ואז, ביום אחד, מתרחשת ההתנגשות. הפעם הראשונה בה משהו מסערות החיצוניות חודרות פנימה. השלווה מופרת, ומשהו באיזון, ביציבות, השתנה.


לפעמים זה בגלל הפיגוע האחרון ולפעמים בגלל תחושה של סתירה בין התורה למדע. לפעמים זו תחושה של מחנק וחוסר יכולת להזדהות עם מה שהיה מרכז חיינו ולפעמים זה מפגש עם אשיות תורנית שהתנהגותה הרחיקה אותנו, פגעה בנו.


לא משנה מה הסיבה. התחושה של "ההתנגשות", של זעזוע גדול המעורר שאלות ותהיות קשות ומסובכות, פוקדת רבים מאתנו ומערערת את היסוד האמוני של חיינו.


יחד עם זאת, התהיות הללו מסוגלות להביא לידי ביטוי שתי תופעות הפוכות הקשורות בכאב. האחד, כאב הנובע מגדילה, מצמיחה. כאב של התפתחות, של פריצה חדשה. כאב הדומה לכאב הלידה. מאידך, כאב יכול לבטא שבר גדול, נפילה, ריסוק, מוות. בעולם הרוח כל כאב מכיל את שתי האפשרויות גם יחד. הכל תלוי בנו. האם יתברר שהכאב הוא גילוי לבריאות, לצמיחה או שמא הכאב הוא אות לניוון ההולך ובא.


פעמים רבות, "מצוקת ההתנגשות" אינה באה כתוצאה משבר, מתהיה שלא באה על סיפוקה. פעמים, תחושות אלה הן תוצאה של חיפוש משמעות עמוקה יותר, מקיפה יותר.  האדם חש שמיצה את כל הכלים הרוחניים העומדים לרשותו. קול פנימי זועק, מעורר: "הלאה, הלאה, יותר גבוה!". פעמים רבות, איננו מצליחים לבטא את התחושות הללו במילים. יש לנו תחושה עמומה, מחנק פנימי, מעין חוסר חמצן המהווה ביטוי לכמיהה לרוחני, לעמוק, לנשגב. זוהי הפראות הפנימית המבקשת להתפרץ החוצה ולא יודעת איך.


כל התחושות הללו הן ביטוי לרצון שלנו לבטא את הכישרון המיוחד שנטוע עמוק בתוכנו: האמונה.


 


 


ב. התשובה של כל התשובות


 


בשנים האחרונות אנו עדים לפריחתה של הרפואה האלטרנטיבית. מרפאות, מכללות להכשרת מרפאים, בתי טבע, ספרות רבה ומגוונת, ועוד. מה גרם להתפתחותם? התחושה שיש כאן תפיסה הוליסטית, כוללנית. לא מתבוננים על האוזן לבד ועל העין לבד. לא מפרידים בין גוף לנפש. הרפואה הטבעית מתייחסת אל האדם כמכלול. התבוננות מקיפה מאפשרת להבין את יסודות החיים, להיפגש עם המהות ולא לקדש את הגילויים  הפרטיים של החיים.


כך גם בלימודי האמונה. יש מצבים בהם אנו מבקשים לגלות את "התשובה של כל התשובות", לגעת במהות. לפעמים, כדי לפתור תקלה, יש לפרק את המכשיר לגורמים. לפעמים, יש להבין את מהות הפעולה, את העקרונות. הירידה לפרטים לא תקדם אותנו אלה תגרום לנו לשקוע עמוק בנבכי המציאות. אדם ההולך לקנות בגדים עלול להתבלבל: יש מידות הנהוגות בארה"ב ויש מידות הנהוגות באירופה. הוא נכנס לחנות כל בו גדולה ומסתבך. או אז, הוא ניגש למוכר ושואל: אין לכם את "המידות של כל המידות? אין לכם מפתח שבעזרתו ניתן להבין את כל הסימנים?"


יש שלבים בחיים, יש דור המסתפק בתשובות חלקיות, לתשובות נקודתיות. אבל יש תקופות בהן הצימאון כל כך גדול עד שאנו שואפים לגלות את התשובה הכוללת. אין זה אלה כאב של בנין והתפתחות.


בדרך זו הלך אבי אומה, אברהם, בעת שגילה את האמונה:


 


רבי יהודה אומר: "מי העיר ממזרח"?


זהו אברהם שלא לקח התעוררות אל הקב"ה  אלא ממזרח,


כי כשראה את השמש יוצא בבוקר מצד מזרח לקח לעצמו התעוררות שהוא הקב"ה. אמר: "זהו המלך שברא אותי!" ועבד אל השמש כל היום. לערב ראה ששקעה השמש


והלבנה האירה. אמר: "זהו ודאי השולט על העבודה ההיא שעבד כל אותו היום, שהרי השמש נחשך מפני הלבנה ואינו מאיר", עבד אל הלבנה כל אותו הלילה.


בבוקר ראה שהלבנה הולכת לה חשוכה, האיר צד מזרח.


אמר: "בודאי יש מלך ושליט על אלו שמנהיג אותם".


כיון שראה הקב"ה חשקו של אברהם אליו, אז נגלה אליו ודיבר עמו...[2]


 


המדרש מדגיש את השלבים השונים בדרכו של אברהם לאמונה. ראשית, אברהם חש "בהתעוררות". בחפץ פנימי לגלות את ה', לפצח את סוד הבריאה. הוא מחפש את "האור". אך טבעי הוא שראשית הדרך תהיה במעקב אחרי השמש, מקור האור. שקיעת השמש מהווה ביטוי לפנימיותה של האמונה. אנו נוטים להשתעבד למראה עיניים, "טוב מראה עיניים". השמש, היא ביטוי לכל אותן תורות הנראות כמאירות, לכל אותן תפיסות שמסנוורות את המתבונן ונותנות תחושה של הארה גדולה. מפגש עם מקור האור יוצר תחושה של וודאות, החלטיות. אולם, בסוף היום, מסתבר שתורות אלה נידונו לשקיעה. להעלמות. האכזבה מהשמש, מובילה אל הירח. אל המסתורי, הרומנטי, הסולידי. זה שהנסתר בו רק על הגלוי. הוא מעורר אצל  האדם תחושה של סקרנות, ריגוש עמום, רצון לגעת. אבל, גם התורות הנסמכות על ריגושים - נעלמות ואינן. מעט אור, דוחה את האור. התורות הללו מתבססות על תחושת "החושך", על ההתנתקות מההבנה, מהראיה ועל ההתמכרות לדמיון, לחלום.


המדרש מפגיש אותנו עם שני הכוחות המרכזיים בנפש: השכל - הבא לידי ביטוי בשמש, ביום, והרגש - הבא לידי ביטוי בלבנה, בלילה.  נראה כאילו שתי התכונות הללו נלחמות על ההגמוניה, על השליטה. אבל המסקנה היא שיש "תשובה של התשובות". יש פתרון כולל שהוא מעל לכל הגילויים החלקיים. "יש מלך ושליט על אלו".


ר' משה קורדובירו, מתלמידי האר"י, המשיל רעיון זה במשל נפלא. משל למלך שאסף ארבעה עיוורים אותם העמיד מצידיו השונים של פיל. הוא ביקש שכל אחד מהם יגדיר מהו פיל. זה שמישש את הזנב תאר את הפיל כמברשת שער עבה. זה שמיש את האוזן, הגדיר את הפיל כמניפה. זה שמישש את הרגל, הגדיר את הפיל כעמוד. וזה שמישש את החדק, הגדיר את הפיל כנחש.


כך גם אנו. כל אחד מאתנו רואה חלק אחר. כולנו עיוורים. יש עיוורים שאינם רואים, יש אחרים שאינם מרגישים. כל אחד מאיתנו מסוגל להגדיר בכלים האנושיים העומדים לרשותו רק חלק אחד מתוך המכלול השלך של מה שקיים בעולם. האמונה, היא הכשרון להתחבר אל התמונה הכוללת. האמונה, היא הביטוי של השלם, של חיבור כל החלקים לתמונה אחת שלמה.


 


כך מתבארים הדברים בתורתו של מרן הרב קוק זצ"ל:


 


בהשגות של השכל החילוני, פועל השכל בתור כוח בפני עצמו בציור המושכלות, והדמיון פועל בפני עצמו בעניינים האסתתיים, והפעולה  המציאותית פועלת בפני עצמה בעניינים המעשיים, והרגש פועל בפני עצמו בעניינים המורגשים.


 


כאן, עומד הרב על הניגוד שבין הכוחות השונים, על הפירוד. לא כך הם פני הדברים ביחס אל הקודש:


 


אבל בהשגות הקודש, מהתוכן הגלוי של הנבואה ורוח הקודש, כל התגלות כלולה היא בכל הכוחות כולם. החיים, הרגש והפעולה, הדמיון והשכל כולן יחד אגודים באחדות אחת[3].


 


וכן, מוסיף הראי"ה זצ"ל:


 


והאמונה היא מקפת את כל הידיעות לעשות חטיבה אחת מכל הפרטים כולם, ובזה היא נותנת חיים נצחיים לכל הזוכים לאורה והיא מחיה בלשד פנימיותה את המוסר, את חיי החברה ואת חיי היחיד, כשם שהיא מחיה  את כל העולמים כולם, מראש ועד סוף...שנאמר עליו בצדק: "צדיק באמונתו יחיה[4].


 


 


 


ג. שכל או רגש?


 


מה לא המציאו בדורות האחרונים? לא פעם אנו חשים שעוד מעט ולא תיותרנה חידות בעולמנו. השכל האנושי, בעזרת המדע, התמודד עם מחלות נוראיות ויכל להן. איתני הטבע אינם מאיימים כבעבר. תוחלת החיים עלתה פלאים. הטכנולוגיה הביאה את כולנו לעולם מצוייד במיטב מכשירים ואביזרים  ההופכים את חיינו לטובים יותר, יעילים יותר. האם זה אומר שגם חידת האלוקות יכולה להתברר בכלים שכליים?


מה היא הדרך הנכונה לגילוי האלוקות? האם עמל שכלי יוביל לוודאות אמונית או שמא החוויה הרגשית היא הדרך לגילוי ה' בעולמי?


רבים הם הרואים סתירה בין שתי התכונות החשובות הללו. זכורה לי חוויה יחודית בנעורי, עת קראתי ספר נפלא: "בבכי אותי תקצור". בספר קובץ מכתבים אותם כתב בארי חזק, בן קיבוץ אפיקים שנפל במלחמת יום הכיפורים. את המכתבים הללו כתב בצעירותו, מה שהגביר את תחושת ההתפעמות והפליאה. שם, פגשתי, לראשונה, בסתירה שבין הרגש לשכל:


 


כל היום קצרתי בחרמש עשבי פרא שוטים במטע שלנו, הנטוע על אחת ממפולות הירדן. איזה מחזה שגיא, מרהיב, תהומי ועמוק! לא אחת בקשתי להישאר שם כל היום, רחוק מבני אדם וקרוב אל הטבע. נפלא לעבוד קשה, נפלא להניח לפלגי הזיעה לשטוף את פניך, את ידיך, את גבך, נפלא להיות בתוך אבק סמיך, להניח לו לחדור לעיניים, לפה לשערות, נפלא לחוש את ריח האדמה הקצורה למשעי, נפלא להשקות אותה, לרוות את צימאונה.


כשאני רואה שיש שלימות כזו בטבע חושי אומרים לי שיש כוח עליון, רוח צרופה, המעניקה לטבע הזה את תכונותיו. ואז מתגלות בי סתירות, ניגוד בין השכל לבין התחושה. אנו קובעים בעצמנו שיש דברים, עצמים, שהם חומריים, שאנו רואים אותם ונוגעים בהם, כמו אבן, עץ, אדמה וכו'. לעומתם, יש דברים שאיננו רואים אותם ואין ביכולתנו לגעת בהם או למדוד אותם כמו רעיונותינו, מחשבותינו ונפשותינו.


כך הגיעו הפילוסופים אל "החומר" ואל "הרוח". ..כשנבצר מן האדם לעמוד בפני תופעות הטבע, להבין אותן ואת משמעותן, הוא מייחס זאת לכוחות העומדים מעל לטבע. אין לו פתרון ואז הוא משער שיש אלוהים אשר יצר את העולם, הוא הוא המכוון אותו, והוא אשר ברא אותו כך שבני אדם לא יבינוהו. האלוהים נתפס אצלו כרוח צרופה, כלומר - עליונות הרוח על החומר. זהו הסבר בלתי מדעי לבעיות העולם, המבוסס על השערות שמעל לטבע. תורה פילוסופית זו נקראת: אידאליזם. הקצה המנוגד לאידאליזם הוא ההשקפה לעליונות החומר על הרוח. לגביה, ההוויה, החומר הוא-הוא היסוד ההיולי הראשון, והרוח היא דבר שני במעלה, מאוחר, התלוי בחומר. לא הרוח  או האלוהים הוא שברא את העולם ואת החומר, אלא העולם, החומר, הטבע הוא-הוא שברא את הרוח. "כיצד חושב האדם?" - האדם חושב מפני שיש לו מוח והמחשבה היא תוצרו של המוח. לא תיתכן מחשבה ללא חומר, ללא גוף. התורה הזו היא כמובן התורה המטריאליסטית.


אני נוטה יותר להגיון המטריאליסטי. זהו הסבר מדעי ולא הסתמכות על השערה, כתוצאה של אוזלת יד. אם ההיגיון שלי אומר שהחומר שליט על הרוח ושלא יתכן שנוצר "יש מאין", הרי שאני מבטל בכך את נוכחותו של כוח אלוהי. לעומת זאת, בשעה שאני מתרגש, בשעה שאני רואה את היופי, את השלמות בטבע, את הנפלא שבאהבה, אז קשה לי להניח שכל זה מקורו בחומר, ואז אני מרגיש כאילו יש אלוהים בחיינו - וזוהי הסתירה בין הרגש לבין השכל[5].


 


תיאור נפלא זה מעורר אותי להזהיר מפני אחד משני האוייבים הגדולים שלנו: השכל, הרציונאל. המחשבה כאילו הכל בשליטת התבונה הינה מחשבה פסולה, מסוכנת. הסכנה השניה היא התחושה שהרגש, ההתחברות, החוויה המרטיטה הם אלה שעל פיהם מנתב האדם את חייו. מסתבר שיסודות אלה עמדו ביסוד קביעתו של הרב קוק זצ"ל : "האמונה אינה לא שכל ולא רגש[6]".  יש מה שנמצא מעל לשכל ולרגש: האמונה.


מהי האמונה?


לא נעסוק בבירור הלשוני של המילה, בהוראות השונות של המילה אמונה. ובכלל, בעיניינים שברוח יש להיזהר   מהגדרות. עולם של רוח עולה ומתעלה, מתפתח, מעמיק שורש ופורה. הצבת הגדרת, ההגדרות, סימון הגבולות, עלולה לעורר לשטחיות. אנו לא מגדירים. אנו מבארים, מלשון באר. הולכים ודולים ממעמקי הבאר שפע של ביאורים, פירושים. האחד בנוי על משנהו, האחד עמוק מחברו.


אם כן, מהי אמונה? הראי"ה זצ"ל הגדיר זאת כך:


 


גדר האמונה בכללה היא שאמתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה, כי אם מצד מנוחת הנפש כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה.


 


אמונה אינה מבוססת על הידיעה. האמונה היא "גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה[7]".


 


אמונה היא ביטוי יסודי  של צלם אלוקים שבקרבנו. היא היסוד לחיים. לא הכדי חזר מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על האמירה ש"אמונה זה חיים". כשחיים - לא זקוקים להוכחות, להרגשות. זה חלק מההוויה שלי. השכל והרגש הם כלים, מכשירים, "בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש  לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה -השכל והרגש -  הם הנה עצמותה[8]".


הרב קוק מזהיר מהתמכרות לרגש ולשכל. עלינו להציב כל אחד מהם במקומו החשוב כמשרתי האמונה, ככלים המסייעים להופעת האור האלוקי. כל אחד, משתמש בשכל וברגש על פי אופיו. יש מי שיחשוף את אמונתו בעזרת הרגש. חוויות אלה יעודדו אותו להיפגש עם עצמו. יש מי שזקוק לחקירה, לעיון, למאמץ שכלי כדי לבטא את אמונתו. שתי מתנות נתן לנו הבורא יתברך: תפילה -ככלי לביטוי עולמנו הרגשי, ולימוד התורה- לביטוי המגמה השכלית, ההכרתית. יסוד זה מציב את האמונה כבסיס וכמטרה גם יחד. כל השאר, הם ביטויים:


 


האמונה נותנת את המגמה האחרונה של היש והמדע את הדרכים איך מכירים ותופסים אותה". אין זה אומר שעלינו להתרשל, להימנע מחקירה ועמל: "אם יתעצל האדם בהישרת (=יישור, הכשרת) הדרכים תעלם ממנו המגמה (=המטרה, האמונה)[9].


 


הרב אלכסנדרוב, מתלמידי הרב קוק זצ"ל, הגדיר זאת כך:


 


הנה האמונה במובן ידוע הוא רגש טמיר טמון אצל האדם מעין רוח השירה אצל המשורר. לכן, כמו שהמשורר האמיתי מגיע לפעמים להשיג ולהרגיש בבריאה  את אותן ההרגשות שהחוקר ירגישם רק אחרי יגיעת חקירה עצומה, ולפעמים גם יעוף במעוף הרגשותיו עוד במקום שאין הפילוסוף מגיע שמה, כן גם המאמין התמים האמיתי ירגיש לפעמים הרגשות כלליות דקות ונעימות הנעלות עוד על ההרגשות של הפילוסוף היותר גדול. המאמין התמים שופך את כל לבו לאלוהיו ומרגיש. זאת היא האמונה וזאת כוחה לאלוה[10].


 


ומכאן, תוספת ביאור לקביעתו של הנביא חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה"[11]. האמונה היא המחיה. היא הנותנת מקור של אנרגיה לתנועה, להתקדמות, מבפנים החוצה.


 


כי האמונה הם החיים עצמם...וכל מהלכי החיים תלויים באמונה, ושמבלעדי אמונה לא היה העולם מתקיים גם במובני החול, שלא היה אחד נותן אמון בחברו, ואין כל מקום למסחר ולחיים חברותיים[12].


 


מה הקשר בין אמונה לאמון אותו נותן האדם בחברו? אמונה ואהבה ירדו שלובי זרוע לעולם. המאמין הוא האופטימי, הרואה לידה ופריחה. לא בכדי נקרא סדר זרעים, הסדר הראשון בש"ס העוסק במצוות התלויות בארץ, סדר האמונה[13]. הזורע, הוא מי שמאמין שהעולם מונע מכוח הפנימיות. מכוח מה שמתרחש מתחת לפני השטח. לא הראיה, לא "השמש" אותה פגשנו במדרש שבראש דברינו. לא התחושה, הרגש, "הלבנה". אלא- האמונה. תמצית החיים. זו שאינה מונעת מהשפעות של חיצוניות, אנוכיות ופרטיות. האמונה באחר באה מאותו מקור ממנו באה האמונה בה'. האמונה היא היכולת להביא לידי ביטוי חיצוני את כל היושר והטוהר בהם זכיתי כשנבראתי בצלם אלוקים.


 


ביטוי בולט לאמונה כתנאי הכרחי, קיומי לחיינו, בא לידי ביטוי בשירה של לאה גולדברג:


 


למי שאינו מאמין


קשה לחיות השנה -


השדות מבקשים ברכה


הים מבקש אמונה


ואתה אינך מבקש דבר


 


איך אתעורר משנתי


ואין בלבי אמונה? 


 


 


אפילו הים מבקש אמונה. מבקש לגלות את יעודו, את תפקידו. וכשכולם מתחמקים מייעודם, וכל אחד חי את חייו של האחר, אין עולם. עולם - מלשון "העלם", נעלם. ואנו - מגלים בעזרת האמונה את מה שנעלם.


 


מי שחי בוודאות אמונית, רוצה לברר את היחס שבין האמונה למדע, בין האמונה לחיים. אבל, העדר הידיעה לא מעורר אצלו מצוקה, משבר, תהיה:


 


מעולם לא הוטרדתי באורח רציני על ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה...וכן לא הדאיג אותי העימות של הפירוש המיכניסטי של השכל עם התפיסה המקראית - הרוחנית של האדם. לא הייתי נבוך בשל חוסר האפשרות להתאים את סוד ההתגלות למסגרת האמפיריצזם ההיסטורי. יתר על כן, אפילו לא הטרדתי על ידי התיאוריות של בקורת המקרא הסותרות את היסודות שעליהם מבוססת הקדושה והשלמות של המקרא[14].


 


בתיאור זה מדגים לנו הרב סולובייציק את ההבדל בין שאלה שמטרתה בירור ותוספת דעת לבין שאלה קיומית. כל מי שחי מתוך וודאות אמונית לא חש שעליו להתמודד עם השאלות הללו מתוך מצוקה קיומית. אמונתו לא מתערערת. היא שלמה. מפני שהיא גבוהה מעל לכל גילוי וביטוי שכלי. 


 


זהו עומק דברי ר' נחמן מברסלב:


 


ובאמת אחר כל החכמות, אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות, צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בתמימות ובפשיטות גמור בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה של כל החכמות[15].


 


מעשה בצעיר מחפש דרך שעבר במט' שערי טומאה מתוך רצון לגלות הארה רוחנית שתרווה את צימאונו הגדול. והנה,  באחת ממסעותיו, התיישב ברכבת לצדו של צדיק ישיש שישב ונשא תפילותיו בדביקות. במהלך הנסיעה התפתחה שיחה בין הצעיר שכל חזותו חולין, מרד, והפקרות לישיש שכולו קודש. אור פניו ועיניו המאירות חדרו אל תוככי הנפש של הצעיר וקילפו מעליה את כל הכיסויים המעכבים. לאחר שיחה ארוכה ולבבית, שאל הצעיר את הישיש: "איך חוזרים בתשובה?" ענה לו הישיש: הלוואי והייתי יודע". דווקא תשובה זו הביאה אותו לעולם של תשובה. ההבנה שיש דברים שלא יודעים! ההכרה שיש מה שנמצא למעלה מהידיעה. מה שהפליא את אותו צעיר היתה השלווה, העדינות והנעימות בה נאמרה האמירה הכל כך משמעותית: "הלואי והייתי יודע". משום שאמירה זו לא הביאה לידי ביטוי שבר, קשיים וכאבים. להיפך: אמירה זו הביאה לידי ביטוי עומק, הפנמה והבנה. אני חי אמונה ולכן אינני זקוק לראיות על הדרך לאמונה. ההכרה שלי שאינני נודע הכל, היא הדרך לתשובה שלמה.


 


המאמין הוא מי שלא נבהל מהסודות הגדולים של העולם, מי שהחידה לא משתקת אותו. בשם הבעל שם טוב מסופר: "אוי ואבוי כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות אורות גדולים". אנו צריכים להפסיק להסתיר לעצמנו!


 


 


 


ד. משמעות המצווה.


 


הרמב"ם, כמו גם מוני המצוות האחרים, מנו את האמונה כאחת מהמצוות.


 


המצווה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך:  "אנכי ה' אלהיך".


 


ובסוף גמרת מכות (כג  ב, כד א) אמרו: "תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קראה: "תורה צווה לנו משה?!" כלומר, מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחד סרי הואי.  והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי ה' מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו 


 


משמעות המצווה מעוררת שאלה גדולה. כיצד ניתן לצוות על האמונה? כיצד ניתן לצוות על האדם לקנות תכונה פנימית כל כך?!


שאלה זו נשאלה על ידי בעל ה"קנאת ספרים", אחד ממפרשי הרמב"ם. לאחר שהרב חנניה קזיס, בעל הקנאת סופרים, מבסס את ההנחה שאין מקום לצוות להאמין שהרי תכונה זו מושרשת עמוק בלב האמה, חידש להסביר את כוונת הרמב"ם באופן הבא:


 


...ועל זה נתחדש בו הציווי באנוכי ה' כדי שיחשב למצוות עשה לקיים ביניהם זאת האמונה בשלם שבפנים וילמדוה וינחילוה לבניהם אחריהם עד עולם...אלא הכוונה היא שיקיימו זאת האמונה בידם וביד צאצאיהם.


 


המשמעות העמוקה של מצוות האמונה היא המצווה ללמוד אמונה, לפתח את הכישרון הסגולי.  


בחז"ל שתי מסורות הנוגעות לגיל בו הגיע אברהם לאמונה בבורא עולם: האחת מציינת את גיל שלש והאחרת את גיל חמישים[16]. מסתבר ששני המקורות רוצים להצביע על שתי המגמות אותן הבאנו:


האמונה הינה טבע הנפש. האמונה שייכת לנו עד כדי כך שגם אדם בן שלש מסוגל להכיר את בוראו. אולם, עלינו לפתח את האמונה, ללמוד ולהגות בה. לגלות את העוצמות הרבות המצויות בתוכנו. לשם כך יש בתבונה המלווה את גיל חמישים, גיל העצה[17]. הרמב"ם מציין את גיל ארבעים כגיל בו "הכיר  אברהם את בוראו". הכרות היא העמקה, חיבור פנימי. אברהם אבינו מלמד אותנו מהי מצוות אמונה. צריך לברר ולחקור, לעמול ולפתח את הכח היחודי בו נתברכנו:


 


מקובל הוא באומה שאברהם אבינו חקר ובחן עד שהעמיד יוצר על מכונו. זאת אומרת שלא תבוא האורה  מהטבעיות האמונית לבדה אפילו אם תהיה מיושרת והולכת במהלך הקודש, לקלוע בטובה אל התוכן של האמת האלוהית הטהורה[18].


 


ה. למה קשה לנו?


 


מתוך החובה הפנימית לפתח את האמונה הפנימית המצויה בתוכנו, לגלות אותה, לחשוף אותה, נוצרת מציאות מתמדת של התפתחות. לידה רודפת לידה. כל מחשבה חדשה בדבר האמונה היא לידה חדשה וכל לידה מלווה בכאב. כאב של יצירה. כמה יקרה היא הזיעה המצתברת בסופו של מסע אלונקות, כמה סיפוק יש בכאבי הרגליים אחר מסע מפרך, כמה זרמים נעימים יש לאחר מאמץ מחשבתי גדול שנשא פירות. אנו מצויים בחיפוש מתמיד של "האני" היחודי. אנו מבקשים לחשוף את עצמנו ולתרום בכך לקיומו של העולם. לגלות את הנעלם ולבקוע שער נוסף בשערי רקיע. איננו מחפשים תשובות חלקיות, תשובות המותירות אותנו באותו מקום ובאותה מדרגה. אנו שואפים לעלות ממדרגה למדרגה. מקומה אחת לזו הגבוה ממנה. כאשר חודר האדם פנימה הוא יכול לחוש שהוא נוגע בשורש הפנימי. אז הוא חש באחדות הכוללת, בשלמות הגדולה המקיפה את כל הנשמות כולן. אז, הוא מגלה כמה אמונה יש בעולם. כמה גילוי יש בהעלם. אז, מסוגל האדם לשאול מה מגמת חיי? מה תפקידי?


 


המדרש, בו פתחנו, מוליך אותנו צעד נוסף בשאלת האמונה. השלב האחרון תלוי בהתגלות ה'. השלב האחרון תלוי בהצצה של הי"ת.


ריה"ל העמיד במוקד ספר הכוזרי את הנבואה, את היכולת להתרומם מעל המגבלות של העולם הזה, מעל כלי המחשבה והרגש. הוא העמיד את הכישרון שלנו, את היחוד שלנו בהיותנו עם המסוגל לנבואה. נבואה היא האפשרות לשמוע את קול ה'. נבואה היא האפשרות לגעת היסוד ושורש החיים.


 


בחיינו, התנגשויות רבות. אלה, מנפצות את השריון המונע מאתנו להמשיך קדימה, לשקוע בשלווה ולקדש את המצב בו אנו שרויים. ההתנגשות היא ברכה גדולה. לי, לך, לעולם.


 


 


 


 


 


 


 


 




[1] מתוך ספרו של הרב פרו' נחום לאם: "תורה ומדע", עמ' 48.


[2] זהר, פרשת לך לך סימן רכ"ג, על פי פירוש בעל "הסולם".


[3] אורות הקודש לראי"ה קוק זצ"ל, חלק א', עמ' רסג'.


[4] שם, חלק ג' עמ' קז'. ובשינוי נוסח: "אורות האמונה"  עמ' 42.


[5] בבכי אותי תקצר - בארי חזק. עמ' 40. הוצאת "עם עובד".


[6] מאמרי הראי"ה, חלק א', עמ' 70.


[7] שם.


[8] מאמרי הראי"ה, שם.


[9] שם.


 [10] מכתבי מחקר ובקורת חלק ג' עמ' 73.


[11] חבקוק פרק ב', ד'.


[12] מי מרום להרב יעקב משה חרל"פ, חלק א', "מסביב לשמונה פרקים", פרק ב', עמ' עח'.


[13] תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא' ע"א, ובסוגית הירושלמי.


[14] איש האמונה הבודד, עמ' 12.


[15] ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', מד'.


[16] תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף לא' ע"א; פסיקתא רבתי, כא'. ושם דעה נוספת המייחסת את גילוי האמונה לגיל ארבעים ושמונה


[17] משנה, אבות פרק ה' משנה כא': "בן חמישים לעצה".


[18] אורות האמונה לראי"ה, עמ' 87.

 

 

בית המדרש