ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמה על אמה - סקירה הלכתית בדין אמה לזכר החורבן

ע"י: איתי שי

המאמר דן בחיוב להשאיר בבית זכר לחורבן.

 


א. מבוא


"הכח המחיה את נשמת ישראל, היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקווה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי. ובנקודה עליונה זו גנוז כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצות התלוייות בארץ, באיזה מדה שהן נוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי" (שמונ"ק, קובץ א', תרמח).


עריגה וציפיה זו לבניין בית המקדש, חוץ ממה שהייתה מלאה בליבות העם כולו לכל שידרותיו, לא נשארה שם בלבד אלא התפרצה במקומות שונים בחיי העם.


הצורך לבטא צער זה כלפי חוץ תפס מקום במקומות רבים בתפילה וכן בתפילות מיוחדות שחוברו על כך, אך רגש זה, כדרכה של תורת ישראל, הגיע לביטויו גם בתחום ההלכתי בתיקון תקנות וגזירות המלוות את חייו של האדם בכל פינה ומקום. תקנות אלו באות להזכיר לנו שאף על פי שאנו חיים את חיינו הפרטיים ויכולים להרגיש שהכל טוב לנו ואין לנו עוד מה לבקש, ועם עבור הזמן אנו מרגישים מנותקים מהכאב שבחורבנו של ביהמ"ק, דווקא בזמנים אלו אנו מבקשים להזכיר שאין חיינו שלמים, ועננה גדולה מרחפת על ראשנו עד אשר יבנה בית המקדש.


במאמר זה אעסוק בהלכה אחת מתוך ההלכות שתיקנו זכר לחורבן, והיא החיוב לשייר בבית אמה על אמה שאיננה מסוידת[1]. מטרת המאמר אינה לחדש חידושים בדין זה, אלא לסקור את הסוגייה ממקורות התנאים ושיטות הראשונים השונות. לאחר מכן אעסוק בצד נוסף בדין זה, והוא דין הקונה או השוכר בית. ויה"ר שבירור זה יוסיף לציפיה והעריגה לבניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.


 


ב. המקור לדין אבלות על החורבן


המקור לדין אבלות על החורבן מצוי בתוספתא בבבא בתרא ובהרחבה יותר בתוספתא בסוטה[2]. נצטט רק את חלקה הרלוונטי לעניננו, את שאר התוספתא נצטט בהמשך כפי שהיא מופיעה בגמ' בבבא בתרא:


"עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט זכר לירושלם. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלם, שנא' אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי.


כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנא' שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה[3]"


מכאן נובע החיוב התמידי לזכור את ירושלים בכל זמן נתון, ולא עוד אלא שבכל שמחה שלי אני צריך להמעיט ממנה מעט, ולזכור על ידי כך את חורבנה של ירושלים.


גם הרמב"ם ציין את החיוב לזכור את ירושלים, ואת הסיבה להלכות הנובעות מכך, מפס' זה:


"וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלם, שנאמר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי" (הל' תעניות פ"ה הל' יג).


רש"י, לעומת זאת, הבין שבנוסף לפס' זה שממנו נלמד החיוב להתאבל, אנו לומדים על החיוב להתאבל גם מהפס' המובא בסופה של ההלכה בתוספתא. אע"פ שהוא לימד שם על שכר המתאבל על ירושלים, מ"מ הוא משמש גם כמקור לתקנות שנתקנו זכר לחורבן:


"שכבר נגזרה גזירה - חורבן ונתחייבנו להתאבל דכתיב 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'".


את החיוב לזכור את ירושלים מסביר גם המהר"ל. ירושלים היא 'עיקר העולם ומעלת העולם'. היא המקום שממנו שואב כל העולם את כוחו החומרי והרוחני[4], ולדבר שהוא עיקר העולם אסור שתהיה שכחה, ולכן אנו מצווים לזכור את ירושלים בכל שמחה שלנו. וגם בנידון דידן שיור האמה על אמה הוא להראות שיש חסרון בבנין מאחר ובית המקדש אינו בנוי ושום דבר בעולם לא יכול להיות שלם ללא בית המקדש. לכן גם צריך לשייר דווקא כנגד הפתח במקום שהוא נוי ביותר לאדם והוא רואהו תמיד, כדי להראות שהנוי בעולם כולו בטל בגלל חורבן בית המקדש, "מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתו שנאמר 'אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם'".


אם כן, יצא לנו שיש חיוב לזכור את ירושלים בכל שעה ומקום, ובשל כך תיקנו החכמים תקנות שעל ידן יוכלו ישראל להיפגש עם החורבן ולחוש אותו על אף מרחק הזמן הרב המקשה על זכרונו[5].


 


ג. הדין הבסיסי


הדין הבסיסי מופיע בגמ' בשלוש ברייתות:


"אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה. לקח חצר מסוידת מכוירת מפויחת הרי זו בחזקתה...


ת"ר: לא יסוד אדם את ביתו בסיד, ואם עירב בו חול או תבן מותר. ר"י אומר עירב בו חול הרי זה טרכסיד ואסור, תבן מותר.


ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע. אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות פירות. לא נאכל שכבר בטלו בכורים? אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן בני בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף אמה על אמה, אמר רב חסדא כנגד הפתח..." (בבא בתרא ס' ע"ב).


 


ד. דעת הרמב"ם


הרמב"ם בבואו לפסוק דינים אלו להלכה, כותב בלשון תמוהה מעט:


"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים.אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד" (הל' תעניות פ"ה הל' יב).


מדברי הרמב"ם לא ברור כאיזה ברייתא הוא פוסק, שכן מחד הוא פוסק שבניין כבניין המלכים אין בו תקנה עולמית ואסור לבנותו כלל, ומאידך הוא כותב שאם משייר אמה על אמה מותר וזה שלא כמו הברייתא האחרונה שבה מסיקה הגמ' שאפשר לבנות על ידי שיור אמה על אמה.


הטור[6] הביא את דברי הרמב"ם הללו והקשה קושייה זו עליהם, ומסיק להלכה מסקנה אחרת, ופוסק שהברייתא האחרונה היא הנפסקת להלכה, שהתקנה של אמה על אמה מועילה בכל מצב ואפי' בבניין כבניין המלכים:


"...ומסיק, כך אמרו חכמים סד אדם את ביות בסיד ומשייר בו אמה על אמה, אלמא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד"


הב"י חולק על הטור ומבאר את דברי הרמב"ם.בתחילה הוא מעלה כמה תמיהות על קושיית הטור על הרמב"ם:


דברי הברייתא השלישית "אלא כך אמרו חכמים..." אינם מסקנה של הברייתא שכן ברייתא זו נאמרה בפני עצמה[7].


אפי' אם תאמר שהברייתות חולקות האחת על השנייה, מניין לנו לומר שהלכה דווקא כברייתא השלישית ולא כראשונה, "דמשום דמארי תלמודא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתיהוי הלכתא כוותה".


הטור הניח שהברייתא השנייה האוסרת לסוד רק בסיד חלוקה על הברייתא השלישית המתירה סיוד על ידי אמה על אמה, אך אין זה מוכרח, שכן ניתן להסביר שיש שתי אפשרויות להתיר בניין מסיוד: או כהצעת הברייתא השנייה ע"י עירוב חול או תבן, או כהצעת הברייתא השלישית ע"י שיור אמה על אמה.


ומכאן בא הב"י להסביר את שיטת הרמב"ם בביאור שלושת הברייתות הנ"ל.


הברייתא הראשונה המדברת על סיוד כבניין המלכים כוונתה שכל הבית מסויד בסיד ללא טיט כלל שזהו 'דרך גדולה ומעלה', ובסיוד כזה אסור לבנות כלל ואין לו תקנה ע"י שיור.


ולגבי שתי הברייתות האחרות סובר הרמב"ם שאינם חלוקות כלל אלא מציעות שתי דרכים שונות לבניית בית בדרך המותרת.


הברייתא השנייה מציעה לערב חול או תבן וע"י כך הקיר משחיר מעט וזהו תקנתו זכר לחורבן,


ואילו הברייתא השלישית מציעה לשייר אמה על אמה וזוהי תקנתו זכר לחורבן.


הב"ח נדרש אף הוא לביאור דברי הרמב"ם והוא מסבירו בצורה שיחלוק רק במעט על דעת הטור.


מה שכתב הרמב"ם שאין מסיידין כבניין המלכים היינו מיני ציורים וכדו', וזה אפי' ע"י שיור אמה על אמה אסור, ובניין שכולו מסיד יהיה מותר ע"י שיור אמה על אמה.


ואת הברייתא השלישית "טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה" צריך להסביר כך: "הכי קאמר אלא טח ביתו בטיט אפי' בלא שיור, או סד בסיד ומשייר", וע"י עירוב בחול צריך שיור שכן הוא משחיר רק מעט.


וכהסברו זה ברמב"ם כך גם דעתו להלכה.


 


ה. דעת הרי"ף והרא"ש


הרי"ף[8] והרא"ש[9] כתבו את הברייתא השלישית של 'סד אדם ביתו..." ולא הזכירו כלל את הברייתא הראשונה של 'אין מסיידין ואין מכיירין...'


וכתב הב"י שניתן להבין אותם בשתי אפשרויות:


אפשרות אחת היא, שהם סוברים גם את הברייתא הזו להלכה, והסיבה שלא הביאו אותה היא שוודאי שאם "סיוד פשוט לא התירו אלא ע"י שיור, ממילא משמע דסיוד וכיור כבניין המלכים ודאי אסור אפי' ע"י שיור".


אפשרות שנייה היא, שהם סוברים שהברייתא השלישית חלוקה על הברייתא הראשונה, ואנו פוסקים כמו השלישית, ואם כן גם בניין המלכים מותר ע"י שיור אמה על אמה.


ובדרכי משה הארוך כתב הרמ"א שהב"י סובר שדעת הרי"ף היא כדעת הרמב"ם שבבנין המלכים לא מהני שיור אמה על אמה[10].


 


הר"ן[11] הוסיף גם את הברייתא הראשונה, והבין הב"י שהוא סובר שדעת הרי"ף היא כאפשרות הראשונה שהעלינו דהיינו שבניין המלכים אסור אפי' ע"י שיור אמה על אמה.


הרדב"ז[12] נשאל אף הוא שאלות דומות. הקונה בית, האם מה שאמרה הברייתא הראשונה שהיא בחזקתה היינו שלא צריך לקלוף את כל הכתלים אבל אמה על אמה קולף?


בראשית תשובתו מלמד אותנו הרדב"ז כלל חשוב בבואנו לעסוק בסוגייה זו. אנו מדברים על תקנה דרבנן, ובתקנה דרבנן כגון כאן אין אנו הולכים להחמיר אלא להקל. יסוד זה מלווה אותו לאורך כל התשובה, וכך הוא גם מסיים אותה "ועיקר הדבר שלא הלכו להחמיר אלא להקל".


הרדב"ז דן בדברי הרמב"ם ומתוך כך נוגע גם בדעת הרי"ף והרא"ש. הוא מגיע למסקנה שהסיבה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו את הברייתא הראשונה היא, משום שהם סוברים שהיא חלוקה על הברייתא השלישית, ואנו פוסקים כמו הברייתא השלישית משתי סיבות. האחת, משום שהיא נשנית ע"י מעשה, היינו הסיפור בין ר' יהושע לפרושים. הסיבה השנייה היא, משום שהיא מובאת ביחד עם שאר התקנות שתיקנו זכר לחורבן ואלו וודאי נפסקו להלכה.


 


ו. פסיקת ההלכה


השו"ע פוסק את לשונו של הרמב"ם במדיוק.


וביאר המג"א[13] את דבריו (ע"פ הסברו בב"י בדעת הרמב"ם), שהשו"ע סובר כמו הסברו השני ברמב"ם שבית שמסויד בסיד בלבד אין לו תקנה כלל, ובית שטח בו טיט ואח"כ סד בסיד מותר ע"י שיור אמה על אמה.


הרמ"א בדרכ"מ כתב שהמנהג הוא כדברי הטור שבכל מצב מועיל לשייר אמה על אמה.


ובמג"א הביא את הדרכ"מ שכתב שהמנהג כדברי הטור, וכן באשל אברהם (ס"ק א) שמנהג העולם כטור, וכן פסק במשנ"ב (ס"ק א).


 


ז. כנגד הפתח


בברייתא: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה אמר רב חסדא כנגד הפתח...".


את דינו זה של רב חסדא פסקו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם.


אבל הטור בהזכירו דין זה מדלג על דברי רב חסדא אלא כותב: "ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן הבית".


הב"י מזכיר את דברי רב חסדא ומסביר שהסיבה שלא כתבה הטור אינה משום שהוא לא סובר דין זה להלכה, אלא משום ש'רבינו אגב שיטפא נשמט ממנו'.


הב"ח חולק על הב"י וסובר שדברי רב יוסף שחייב לשייר אמה על אמה עומדים בפני עצמם ובאמת בכל מקום שמשייר אמה על אמה יצא ידי חובתו אפי' שלא כנגד הפתח, ובאמת - מסביר הב"ח - הטור פסק כדעת רב יוסף, אלא שאנו לא קיימא לן כטור אלא כשאר הפוסקים שהביאו דין זה של רב חסדא וסוברים שרב חסדא לא חולק על רב יוסף אלא רק מבאר אותו.


ונחלקו האחרונים מהו כנגד הפתח. האם הכוונה מול הפתח כך שהנכנס יראה את השיור, או שהאמה היא מעל הפתח כך שבעל הבית כאשר הוא יושב בבית יראה את השיור.


 


ח. הקונה בית


בהמשך הגמ' בב"ב שם מופיעה ברייתא נוספת עם דין נוסף:


"אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה. לקח חצר מסוידת מכוירת ומפויחת הרי זו בחזקתה, נפלה אינו חוזר ובונה אותה"


מדוע בלוקח חצר הרי זו בחזקתה של היתר? ובכלל מה היא חזקת ההיתר הזו?


מסבירים התוס', שהגמ' מעמידה את החצר הזו בחזקת היתר שנבנתה בזמן שבית המקדש היה קיים, ועל כן אם לקחה זו היא חזקת ההיתר של החצר ואין צריך לשייר או לקלוף.


וכאשר נפלה אינו חוזר ובונה, שאפי' אם אני מעמיד שבהיתר נבנתה בזמן הבית, כאשר נפלה הרי היא כבניין חדש שאינו בונה אותה מחדש ומסייד אלא אם משייר אמה על אמה.


לפי זה, הקונה חצר מסוידת בימנו צריך לקולפה, שהרי אין לה חזקת היתר שנבנתה קודם החורבן (וכן נזכיר בהמשך).


הרי"ף והרא"ש לא כתבו דין זה כלל.


הרמב"ם פסק את הברייתא הזו וכתב: "הלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים".


הב"ח ציין על דין זה, שמאחר ובזמן הזה אי אפשר לתלות שנבנה בזמן הבית, על כן הלוקח חצר היום מחייבים אותו לקלוף את הכתלים, ולכן הרי"ף והרא"ש לא כתבו דין זה.


ואילו הרמב"ם שכתב דין זה מעמיד שתולים אנו שלקחה מגוי, ואם כך נבנתה בהיתר וזוהי חזקתה ועל כן לא מחייבים אותו לקלוף, אבל בלוקח מישראל אין להקל ומחייבין אותו לקלוף.


השו"ע הביא גם בדין זה את לשון הרמב"ם.


וביאר אותו המג"א[14] כדברי הב"ח שהסיבה היא משום שתולים שנבנה בזמן הבית או ע"י גוי ולקחה ישראל ממנו, אבל אם ידוע שנבנה ע"י ישראל באיסור חייב לקלף הכתלים.


וכך גם מבואר במשנ"ב[15] ובשאר האחרונים.


 


ט. השוכר בית


כתב באשל אברהם[16] וכן הובאו דבריו בשערי תשובה ש"הדר בשכירות בית נכרי אם מסייד בכל שנה לעצמו או תולה בגדי רקמה יש לומר שצריך לשייר".


ובשו"ת 'משנה הלכות'[17] נשאל על השוכר דירה האם צריך לשייר, והביא את ה'אשל אברהם' הנ"ל והוסיף שאין חילוק אם שכר מבית שהבעלים ישראל או עכו"ם לעולם חייב לשייר.


כלומר ששוכר הנכנס לבית אינו צריך לשייר, אבל אם מסייד מחדש או תולה רקמה אזי צריך לשייר אמה על אמה.


וב'משנה הלכות'[18] הסביר שהטעם הוא מפני שאין דין על הבית שיהיה בו אמה על אמה, אלא דין על האדם הגר שם שהוא צריך לעשות זכר לחורבן, ולכן השוכר בית אינו צריך לשייר כמו בלוקח בית[19], אבל אם אח"כ סייד לעצמו חייב לשייר.


 


י. יישום הדין בימינו


לכאורה, על פי כל האמור לעיל, יש חיוב ברור על האדם לשייר אמה על אמה בבית שדר בו, אם ברור לו שלא שיירו בו באיסור. אך 'פוק חזי מאי עמא דבר' שמעטים הבתים שיש בהם שיור אמה על אמה, וגם בבתים של גדולים וטובים אנו לא מוצאים את יישומו של דין זה?


ובאמת תמהו על כך האחרונים. במשנ"ב[20] מביא דעת הר"ן[21] שסובר שאם מערב חול בסיד מותר גם ללא שיור, שאז כבר אין שם סיד על התערובת. ומוסיף המשנ"ב:


 


"והנה בזמננו לא נהגו לשייר ואפשר משום דסומכין על היש מקילין (דעת הר"ן הנ"ל), ועל כל פנים תמוה, שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד, ואפשר דדוקא במיני סיד הנקרא גופ"ש שהוא לבן ביותר אסור,מה שאין כן סיד שלנו, אך כל זה דחק, וצריך עיון על מה נוהגין התר".


 


וכן התרעמו הלבוש והשל"ה ואחרונים אחרים והובאו דבריהם במג"א[22] על המנהג להשחיר אמה על אמה במקום לשייר, שמחוייבים בכל זאת לשייר אמה על אמה ללא סיד.


על כן נראה בפשטות שאין היתר שלא לשייר אמה על אמה במקומות המחויבים מצד הדין.


 


יא. דעת הגר"מ פיינשטיין


הרב פיינשטיין[23] נשאל גם הוא על אלו המשחירים אמה על אמה בלבד אם כדין הם עושים, וכן על הלוקח בית והשוכר.ביסוד תשובתו עומדות שתי הנחות בסיסיות בהם הוא בא להתמודד עם השאלה.


ההנחה הראשונה היא, שמאחר ואנו רואים הרבה חסידים ואנשי מעשה שנהגו להשחיר ולא לשייר ודאי מוטלת עלינו חובה ללמד עליהם זכות, אע"פ ש'רבותינו הלבוש והשל"ה והמג"א והעט"ז והפמ"ג' צווחו על מנהג זה שלא לשייר.


ההנחה השנייה היא, כפי שכבר ראינו בדברי הרדב"ז וכן נראה מדברי השערי תשובה, שבענינים אלו לא הולכים לחומרא אלא לקולא שכן הם תקנת דרבנן בלבד.


מתוך הנחות אלו ניגש הר' פיינשטיין אל הסוגייה.


בתחילה הוא מביא כדברי המשנ"ב שמאחר ומערבים חול עם הסיד אין צורך לשייר אמה על אמה, ואף שעושה את כל הבית בתערובת זו ולכאורה אין היכר בין שיש אמה על אמה מיוחדת מ"מ מותר וכך עולה מהברייתא השנייה שראינו לעיל. ובוודאי שכאשר כל הבית מסויד בסיד ורק אמה על אמה הוא עושה בצירוף חול ותבן שניכר ממש אז וודאי יהיה מותר.


וטעם הדבר שלא צריך להשאיר דווקא אמה מטויחת היא שאין הסיבה לשיור כדי לגרע יופי הבית או להוריד מפארו, אלא רק להיכר לאדם שבשביל ה'זכר לחורבן' נעשה השיור.


ולכן אפי' אם השחיר אמה על אמה, או אפי' האמה על אמה נעשית (בפאר כמו שיש בתים היום שהאמה על אמה היא המקום היפה ביותר בבית) אין בכך כלום, מאחר שע"י שיור זה הוא נזכר בחורבן וזה מטרתו בשיור זה.


מכאן עובר הר' פיינשטיין לדין קונה בית ושוכר. כאן יש כמה אפשרויות ומצבים בהם יהיה מותר לדור בבית גם ללא שיור.


הבונה בית למוכרו אם יש אפשרות שאולי גוי יקנה ממנו בית זה אינו מחויב לשייר אמה על אמה, וממילא הקונה את הבית אחר כך אינו צריך לשייר כמו בלוקח בית מנכרי שאין צריך לקלוף.


ולא עוד אלא אפי' במקום שיש רק יהודים וברור הדבר למוכר שאת הבית יקנה יהודי, בכל זאת יהיה מותר. וראייתו היא מדיוק לשון הברייתות שכתבו 'לא יסוד אדם את ביתו בסיד' וכן 'סד אדם את ביתו בסיד ומשייר...' ואם כן דווקא בבית שלו צריך לשייר, אבל הבונה בית למוכרו אף לישראל אין זה ביתו ולכן לא מחויב לשייר, והקונה בית לא מחוייב לשייר שהוא כמו הלוקח בית מהנכרי, משום שהבית נבנה בהיתר ללא שיור. ומה שכתב המג"א שבלוקח בית מישראל חייב לקלוף, הוא דווקא שלקח ממי שבנה בית לעצמו לדירתו שאז היה חייב לשייר, ואם לא שייר ובנה באיסור חייב הלוקח לקלוף את הכתלים.


ואף בשוכר הדין כן, שכן השוכר אין בית זה ביתו ואינו מחויב לקלוף.


יוצא אם כן שאלו שאינם נוהגים לשייר אמה על אמה בביתם יש להם על מה שיסמוכו, לבד ממצבים מסוימים בהם לא יהיה ניתן להתיר ללא שיור.


אלא, שאע"פ שניתן להקל בדינים אלו, מכל מקום נראה שראוי בכל זאת לעשות זכר לחורבן שכן החיוב כפי שראינו הוא להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, ולזכור ולהשתתף תמיד בחורבנה, כמו שכתב ב'עטרת זקנים' "ומה שנוהגין עכשיו שבונין בתים ומסיידין אותן ואחר כך משחירים אמה על מאה בשיחור כנגד הפתח לא יפה הם עושים כי אדרבה השיחור מיפה הבנין על כן צריך להניח אמה על אמה מקולקל כדי לגנות הבנין ולשבור לבו ומתוך כך יזכור החורבן בשברון לב".


ואע"פ שראינו שהר' פיינשטיין סובר שאין הדין לכער הבניין אלא לזכור החורבן, מ"מ נראה שראוי וטוב גם לשבר ליבו על חורבן הבית ולזכור את חורבנו דווקא דרך האמה על אמה שאינם מסוידים ואינם מפוארים[24], ומתוך זכרון חורבנו של בית המקדש נזכה בעזרת ה' לבניינו. במהרה בימנו אמן.


 




1. בהערה נאמר שהחיוב לשייר אמה על אמה מלבד העובדה שהוא מורה על חורבן שלא בונים בניין שלם או 'בניין המלכים' כלשון הרמב"ם, הוא גם מורה על זכר לחורבן בית המקדש ממש שכן אנו מוצאים בכמה הלכות, שבבית המקדש בנוסף לבנייה הרגילה סיידו גם כן בסיד. לדוג': "ואין בונין בו עץ בולט כלל אלא או באבנים או בלבנים וסיד" (הל' עבודה"ק, פ"א הל' ט), וכן "ומלבנין את המזבח פעמיים בשנה" (שם, שם הל' טז).


2. תוספתא (ליברמן) סוף פט"ו.


3. יש לציין שהשכר נלמד דווקא מהפס' המובא מיד אח"כ "למען תינקו ושבעתם משד תנחמיה למען תמצו והתענגתם מזיו כבודה". זוהי תופעה מדרשית ידועה, בה עיקר הלימוד לא נלמד מהפס' המובא ע"י הדרשן, אלא דווקא מהמשך הפרק וההקשר שלא צוטטו ע"י הדרשן; וכבר עמד על כך אחי בשיעוריו למדרשי הלכה המתקיימים בישיבה.


4. כמו שמסביר הרב קוק באורות הקודש ח"ב עמ' שג שקדושת המקום שמלאה בכל העולם מתפרצת במקום הקודש העליון הוא קודש הקודשים ואבן השתייה, והוא עניין הפס' "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", דרך אבן השתייה מתפרצת הקדושה לעולם 'שממנה הושתת העולם'.


5. בהקשר זה כדאי להזכיר את הגמ' בכתובות סב ע"א המזכירה את חורבן בית המקדש והצער עליו: "ההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו קאזלי באורחא בהדי הדדי לא אימצי עובד כוכבים לסגויי בהדי ישראל אדכריה חורבן בית המקדש נגיד ואיתנח ואפ"ה לא אימצי עובד כוכבים לסגויי בהדיה. א"ל לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו של אדם? א"ל ה"מ מילתא חדתי אבל הא דשנן בה לא דאמרי אינשי דמלפי תכלי לא בהתה". כלו' מאחר ואנו רגילים בחורבן ביהמ"ק אין צערו חזק כמו צער קרוב. ובלשון רש"י: "אשה הלימודת לשכל בניה לקוברם אינה תמיהה ומפחדת במות א' מהם שכבר לימודת". מרוב הצרות שעוברות עלינו אין אנו מזדעזעים מצרות ישנות, מעין 'גזירה על המת שישתכח מן הלב'.


7. טור או"ח סימן תקס סעיף א', וכן שאר דברי הפוסקים המובאים להלן לקוחים מסימן זה.


7. שכן ברייתא זו מובאת בתוספתא סוטה הנ"ל כחלק עצמאי ולא מובאות לפניה שתי הברייתות הראשונות.


8. תענית פרק ד' סי' לו.


9. שם דף י: בדפי הרי"ף.


10. והוא כותב שהמנהג הוא שלא כרמב"ם, ובהמשך נביא את דעתו.


11. על הרי"ף שם.


12. שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרמ.


13. ס"ק א ועיין במחצית השקל שם.


14. ס"ק ד.


15. ס"ק ד.


16. ס"ק ד.


17. שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תסג.


18. שם שם סימן תסה.


19. לפי זה אם כן יחולו על השוכר דין של לוקח ואז כמו שהסברנו למעלה אם ברור לו שבאיסור נבנה שלא שיירו אמה על אמה יהיה חייב לשייר גם כאן.


20. ס"ק ב.


21. תענית י: בדפי הרי"ף, וכן דעת הנמוק"י ב"ב לג. וכן הביא ערוה"ש שם סעיף ד-ה, שמאחר ומערב חול עם הסיד אין צריך לשייר כלל. ונראה שכן דעת הרי"ף מכך שהר"ן והנימוק"י שהם מפרשי הרי"ף כתבו כך ולא כתבו שאין דעת הרי"ף כן.


22. ס"ק ג.


23. אגרות משה או"ח ח"ג סי' פו.


24. כדאי לעיין בספר פסקי תשובות סי' תקס סעיף א בהערה 2 שמביא מקורות על מנהגם של גדולי הדורות לשייר אמה על אמה בביתם.

 

 

בית המדרש