ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

החינוך לחסד -משמעות, אתגרים, וכיוונים מעשיים.

ע"י: הרב שי פירון

באופן פרדוכסאלי, תקופה בה העולם מצוי ברווחה כלכלית יחסית, יוצרת אוירה של מלחמת קיום בה האדם המודרני עסוק בעצמו.

 


 


פתיחה


מקומה של החובה לחינוך, תופס מקום רחב בעולמנו. שאלת החינוך נוגעת הן ביחס להגדרת המצווה[1], היקפה[2] וצורתה[3]. המציאות התרבותית הכוללת משליכה לא רק על צורת החינוך ודרכי ההשפעה אלא גם על שאלות מהותיות הנוגעות להגדרת החובה. היבטים פוסט מודרניים מערערים שבעתיים את מקומה של הסמכות החינוכית[4], מעצימים את מקומו של השיח ומעמידים את ערכים מרכזיים רבים בחזקת ספק. על רקע זה, צומחת תודעת ה'אני'. כאן, רואה האדם את התקדמותו האישית, רווחתו, כמטרה המרכזית של חייו[5]. האופן פרדוכסאלי, תקופה בה העולם מצוי ברווחה כלכלית יחסית, יוצרת אוירה של מלחמת קיום בה האדם המודרני עסוק בעצמו. דווקא בשנים בהם נוצר פנאי יחסי לעסוק בערכים כוללים: מוסריים, תרבותיים, רוחניים, מעמיקה הבריחה אל הפרטיות על חשבון בניינה של חברת רווחה[6].


גם הצדקה לובשת אופן פילנתרופי. הסולידאריות פסקה מלהיות פעולה בה  רבים דואגים לרבים. היא הפכה להיות עדות על הצלחתו האישית של היחיד. גם הצדקה והנתינה הפכו לביטוי העצמת ה'אני'. הסיקור התקשורתי והשיח הציבורי הפך את התמיכה והסיוע לזולת לאמצעי באמצעותו מבטא הנותן את מקומו בחברה.כיצד ניתן לחנך את היחיד להעמקת תודעת החסד והאחריות?


ראשית, תפיסת העולם החינוכית האמונית, רואה במעשה חינוכי אירוע החורג מגבולות ההגדרה ההלכתית המצומצמת. החפץ חיים, הדגיש שמי שאינו רואה להשריש בלב ילדיו אחריו אמונת ה', ולא אכפת לו אם בניו הולכים בדרך ה', איננו יוצא ידי חובת יהודי כלל[7]!


שנית, התפיסה החינוכית היהודית מבקשת להתמקד בשלשה מישורים שונים: בערכים הדתיים, בערכים הלאומיים ובערכים האנושיים, ההומאניים[8].


אולם, בבואנו לדון בסוגיית החינוך לחסד בימים בהם התרבות הכללית מאיימת על קיומו של עולמנו הרוחני, עלינו להוסיף ולומר שלחינוך לחסד תפקיד מעצב, המקנה כלים קיומיים למאמין המתמודד עם ערכיה של התרבות המערבית. לחסד משקל מיוחד בימים של משבר. כך מצינו בדברי רבי חנינא בן תרדיון:


 


תנו רבנן כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון אמר ליה רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים.


אמר ליה רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול.


שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה?


 


מדברים אלה נוכל ללמוד שלחסד יש תפקיד נוסף, הוא "מציל" את האדם בעת משבר ומאפשר לו להתמודד עם סכנות המאיימות על חייו. נרחיב ונאמר, שבכוחו של החסד להציל את האדם לא רק מסכנות קיומיות גופניות אלא גם מסכנות רוחניות.


אולם, לא ראוי לה, לסוגיית החינוך לחסד, להוות רק תריס בפני הפורענות. בנוהג שבעולם, אנו רואים את עיקר תפקידה של מערכת החינוך ככזו המופקדת על לימוד תורה. האידאל הישיבתי רואה בהתמסרות מוחלטת לתורה את האידיאל השלם. אולם, נחלקו אביי ורבה בשאלה זו:


 


"לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה"


אמר רבא:  בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה.


אביי אמר: בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים.


רבה ואביי מדבית עלי קאתו.


רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין[9]"


 


מחלוקתם של אביי ורבה עוסקת בשאלת הגדרת מקומה של גמילות החסדים בחייו של היחיד. אי אפשר לזכות לחיים ארוכים מבלי למצוא איזון נכון בין לימוד תורה לגמילות חסדים. הבנה זו, מטילה אחריות כבדה על כתפי המחנך: לחנך גם לעשיית חסד.


מדוע חשוב העיסוק בחסד ומה מטרתו?


 


פרק ראשון -  חינוך לחסד כגורם מעצב באישיותו של היחיד


בעת בנינה של מצוות הצדקה, מעמיד  הרמב"ם, מגדל בין שמונה קומות, בהם הוא מציב את מדרגות הצדקה, זו למעלה מזו.


וכך כותב הרמב"ם[10]:


שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו.


(א')מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה[11] או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.


(ב)פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.


(ג)פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.


(ד)פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.


(ה)פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל.


(ו)פחות מזה שיתן לו אחר שישאל.


(ז)פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.


(ח)פחות מזה שיתן לו בעצב[12].


בדרך כלל, אנו מחנכים לנתינה מתמדת של צדקה. והנה, בראש דבריו מעמיד הרמב"ם  את השאיפה  לסייע לעני לצאת ממעגל העוני. הוא לא נותן לו צדקה, מעניק לו פרוטה או סעודה, אלא  בכך שהוא מסייע לו להתמודד עם שאלת העוני. המטרה היא להובילו  "עד שלא יצטרך לבריות לשאול[13]".


על יסוד זה, היה מי שראה בהיווצרותם של הקיבוצים הדתיים לסוגיהם, הגשמת חזונו של הרמב"ם[14]. אולם, חברה מעין זו, המכוננת את חייה על אדני הצדק, מבטלת, הלכה למעשה את מימד החסד והנתינה הקלאסי.


האם נכון הדבר?


עמדה דומה מצינו בדבריו של הרב יעב"ץ:


שבלי ספק היה   דבר מועיל מאוד בקיבוץ המדיני, אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה הקנאה והשנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות הקדמונים כתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות, אין לאחד זכות בשום קנין מהקניינים לעצמו  יותר מחבריו[15]


עמדתו של ר' יעקב מעמדין  מדגישה את התועלת הרוחנית הגדולה שתצמח כתוצאה בהשיתוף הכלכלי. הקנין הפרטי הוא מקור להשחתה אישית ולשנאה בין בני אדם.


השותפות הממונית בעילאית באה לידי ביטוי בה אין מחלקים את הכסף בשווה, אלא כל אחד מן השותפים בקהילה תורם לה כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, "די מחסורו אשר יחסר לו[16]" .


גישה זו, עוסקת בתיקון העולם. אולם, סכנה גדולה יש בה. אדם, החי בעולם בו אין צורך בנתינה, עלול להשחית את מידותיו. החינוך לנתינה, לגמילות חסדים ולדאגה לזולת, הוא הבסיס לשלמות האישית של האדם. במובן מסויים, בשלמותו של העולם, טמונה סכנה גדולה. תיקון העולם עלול לבטל מן הלב את הרחמים והחמלה.


לפיכך, חלק רבי יעקב מדובנא על עמדתו של ר' יעקב מעמדין, וכה דבריו:


דע, שלולא תורתנו הקדושה שאסרה לנו הגזל והחימוד, היה ראוי על ידי משפט השכל  להיות כיס אחד לכל אדם יחד, ושתהיה יד הכל שוין בכל  שפע וברכה בעולם, ואין גזל ואין צדקה שייך כלל. כי הלוא באמת, אין בעלים ואדונים על העולם הזה ומלואו כי-אם לה' לבדו...


הנה, בפתח דבריו, מציב רבי יעקב דגם הדומה להפליא לדבריו של היעב"ץ. אולם, בהמשך דבריו, מסייג הרב מדובנא את דבריו:


אבל אנחנו, עם בני ישראל, להיותנו עם סגולתו ית', חלק לנו את הארץ הטובה ונתן חלק ונחלה לכל שבט, איש לפי פקודיו ע"פ הגורל, להיות כל אחד אדון ומושל על שלו. לפי שרובי תורתנו הקדושה תלויה בזה, כמו" צדקה ומעשרות, לקט, שכחה, ופאה, איסור גניבה וגזילה וחמדת ממון זולתו, וכדומה. כי אם היתה יד הכל שוה, אין חסד ואין צדקה ... נמצא שהתחלת היושר שבין בני אדם: להיות מה שיש לזה שלו ומה שלזולתו - לזולתו, כי הוא החליק לכל אחד חלקו, כאילו היה שלו באמת, והכל היה בשביל להגדיל תורה ולהאדיר[17]".


עמדתו של הרב מדובנא רואה בעוני, ערך משמעותי המעצב את חיי המאמין. כל היותו של הרכוש שייך ליחידים, בא כדי לאפשר לנו לנהוג במידת החסד והצדקה.


הרי, שהבורא יתברך יצר את העולם כך שכולנו נעסוק בחסד וצדקה, גם במחיר הויתור על השיוויון המוחלט.


החסד והעוני לגיטימיים במידה שהם יוצרים חיבור בין אנשים. כך מתבארים הדברים על ידי מרן הרב קוק זצ"ל:


מידת העניות צריכה להימצא בעולם לפי המספר המועיל רק לחבר את הבריות זה לזה בקישורי רחמים ואהבה אבל לא במידה שימצאו מרי נפש אשר יקוו לתשועה, ואין[18].


כדי שיכל העוני למלא את תפקידו יש להקפיד על "קו העוני". יש פער סביר שבו ניתן לחבר את האנשים באמצעות העוני. אבל יש פער מסויים שממנו ואילך העוני לא מחבר בין אנשים אלא יוצר פערים קשים יותר. כשיש מרי נפש ללא תקווה העוני הופך למועקה חברתית נוראית שאין בה שום תועלת.


מכאן, עובר הרב קוק לדון בשאלה האם העוני הוא חלק מהעולם:


דבר הנהוג באורך זמן בטבע האנושי, אי אפשר שלא יהיה לו מטרה מהכוונה של ההשגחה העליונה .... העניות היא גם כן אחת מתשמישי העולם הדרושה מאוד לכלל אדם. ובאשר כל דבר הנצרך אל כלל החברה האנושית יסדה ההשגחה העליונה שיימצאו יחידים שימלאו את החיסרון, על כן גם העניות  - אם שקשה לה מאוד להממלאים  את החובה הכללית עצמם לסובלה - מכ"מ כך הוא משפט הצדק.  כי לא ייבצר  מהכלל כל הדרוש לו אף אם יעלה ליחידים ברעה רבה, כמס הנפשות של יום מלחמה לטובת הכלל המדיני באופנים צודקים...והמופת היותר ברור הוא על הכרח מציאות העוני לשכלול התיקון הכללי הוא מצד היותו מתמיד, נוהג הרבה[19] .


הרב מחדש שהצדקה היא משפט צדק כי הרכוש שיש בעולם בכל נקודת זמן מסוימת מספיק לכל העולם! ומכוון שהמקרה - לא יתמיד, עלינו להתייחס אל העוני כדבר הכרחי שחש לו מטרה. הוא "מתשמישי העולם הדרושה מאוד לכלל אדם". עקרונות אלה מהווים את בסיס החינוך לחסד.


מכאן, עלינו לחזור ולדון בהשלכה המעשית של עמדה זו.


חילוק עקרוני ניתן למצוא בפרשנות השונה לדברי המשנה באבות: "הכל לפי רוב המעשה[20]". האם הדגש הוא על מעשה אחד משמעותי המוציא את העני ממעגל העוני, האם התוצאה היא הנקודה העקרונית בציווי המוטל עלינו, האם העני עומד במוקד המצווה,  או שמא עיקרה של הצדקה מופנית אל הנותן, ומעמידה גם אותו במרכז המחשבה האלוקית.


פרשנותו של  הרמב"ם מעמידה את ריבוי המעשים במרכז: 


אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין. משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה[21].


דברים דומים מצאנו משמו של בעל ה"תניא":


אד"ש כמשפט לאוהבי שמו אל המתנדבים בעם לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות אה"ק תוב"ב אליהם תטוף מלתי ותזל כטל אמרתי לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות א"י מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה וכל כסף הקדשים אשר עלה על לב איש להתנדב בלי נדר לפרנסת אחינו יושבי אה"ק מדי שנה בשנה.... אך גם זאת מצאנו ראינו בעבודת הצדקה מעלה פרטיות גדולה ונפלאה אין ערוך אליה להיות מעשה הצדקה נעשית בפעמים רבות וכל המרבה ה"ז משובח ולא בפעם א' ובבת אחת גם כי הסך הכולל אחד הוא[22].


מאידך, מציב המהר"ל דגם אחר לחלוטין:


ויש שהיו רוצים לומר כי יותר טוב שיתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת, מפני שאומרים כי בכל אחת ואחת מצווה בפני עצמה. ודברי חכמים אינם מוכיחים כך. אדרבא, שבא ללמוד דאפילו נותן מעט מעט מצטרף ביחד, ומכל שכן אם יתן הרבה בפעם אחד[23]"


דומה, שניתן להבחין בין שני מושגים שונים: בין צדק לבין החסד.


החסד עוסק בתיקון היחיד, במידות נכונות, בהצבת התשתית המוסרית שמתוכה תוכל לצמוח חברת צדק.


השלב הראשון בבנייתה של חברת מופת, עובר דרך חינוכו של היחיד לעשיית חסד. החינוך ליתן פרוטה בכל יום, בעת אמירת "ויברך דוד[24]" מהווה בסיס ראשוני לחינוכו של היחיד בישראל. לא תשועה גדולה תצמח מצירופה של פרוטה לפרוטה. אבל, שלמותו המוסרית של האדם, הבסיס לתיקונה של החברה, מתחילה בנתינה פעוטה זו. על בסיס זה מביא הבן איש חי[25] קוים לדמותו של אביו: "וזכור לטוב עט"ר הרב אבא מארי זלה"ה שהיה מונח תמיד בחיקו כיס אחד שבו מפריש צדקה כמה פעמים ביום במטבעות של כסף גדולים, לקיים ברי הרמב"ם ז"ל מ"ש בביאור המשנה דאבות והכל לפי רוב המעשה, ואח"כ מחלק לעניים ולשאר מצות מן המעות אלו שהוא מפריש בכל יום תמיד כמה פעמים".


על בסיס זה, אני מבקש להדגיש את ההבחנה בין יחיד לציבור.


מן הבחינה האישית, עלינו לחנך לחסד. פעולת החסד מתקנת את הנותן, הופכת אותו לאדם רגיש וקשוב  היודע להקשיב לקול שוועת אחיו ורעיו. חינוך לחסד מהווה בסיס ראשוני ליצירת ערבות קהילתית והוא אבן פינה לבניינה של האומה. לכן, לא התוצאה חשובה אלא המעשה, ההרגל. כך גם ביחס לקהילה: החינוך לחסד בבית הספר, בתנועה או בשכונה נועד ליצור שפה אחרת, משותפת, היוצרת דבקות פנימית בין אנשים שונים.


לא כך הם פני הדברים כשאנו עוסקים במדינה. מדינת ישראל, כיסוד כיסא ה' בעולם, צריכה לעסוק בסוגיית הצדק. בתוצאה, בשינוי המהותי של פני החברה ועיצוב מחודש של חלוקת המשאבים וניצולם הצודק.


מכאן, נוכל לחזור אל דברי הרמב"ם.


הרמב"ם, שחיבר בין פרקי ההלכה שלו את הלכות מלכים ומלחמותיהם, הציב את המעלה השמינית, "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול", כמדרגה הגבוהה.


פעולה זו, היא חובת הכלל. זוהי פעולה של צדק.


אבל בפועל, עלינו לעסוק גם בחינוך היחידים. לפיכך, עלינו לעסוק גם בחינוך לחסד. לא ניתן להגיע לחברת צדק מבלי להניח את התשתית הראשונית: חינוך לחסד.


ממדרגת החסד עולים ומתעלים למדרגת הצדק.


 


פרק שני: קווים מעשיים


בחלקו השני של המאמר, אני מבקש להציג קווים מעשיים להתפתחות החינוך לנתינה, כפי שבאו לידי ביטוי באולפנית ישורון.


התרגום של תפיסת העולם לשפה מעשית, תופס מקום מרכזי במעשה החינוכי. לפיכך בחרתי להביא בפניכם את תמציתו של מסע בית ספרי, לקראת הפיכת החסד להיות הבריח התיכון, תעודת הזהות, תעודת המהות,  הפנימית שלנו[26].


המילים הסובבות את החסד: נתינה, עשיה, גמילות חסדים, ועוד, הפכו להיות השפה "שלנו". ללא שליטה, הפכה כל שיחה שנשאתי באולפנא לשיחה  הנוגעת ביסוד הנתינה והדאגה לאחר. וכך, ככל שעסקנו יותר ב"אחר", העמקנו את תודעת ה"אני".


כמה הנחות יסוד עמדו ביסוד החסד באולפנית:


1. חסד הוא אורח חיים: לא מגיע לך תעודת הוקרה על שהתנדבת, אל תבקשי פטור כי את מדריכה בתנועת הנוער. זה חלק מהחיים. גם על חשבון לימודים, כן. אפילו מתמטיקה. ומה עושים עם החומר? משלימים! זו אחריות שלך. יום ועוד יום. שורה של מעשים קטנים. הוספנו על מחלוקת בעל התניא והמהר"ל שהבאנו לעיל, את דברי הרמב"ם: "משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה[27]".


2. כל אחת בוחרת את מקום ההתנדבות: הבת חייבת לבחור בתחום אחד. היא חייבת כי החסד הוא הבסיס המשותף של כולנו. אבל  תחום ההתנדבות יבחר על ידי הבת, "אין אדם למד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", וחסד,  "ודרך ארץ קדמה לתורה". הבחירה הפכה להיות מעין עיסוק במציאת  הנתיב האישי[28]  באמצעותו מגדירה כל בת את יחודה. תכלית האדם היא למצוא את הנתיב האיש שלו. זהו הביטוי העמוק של שליחותו בעולם. לפיכך, על כל בת לבחור את הצינור דרכה היא מגלה את החסד בעולם. כך, נצרה מציאות שכמעט לכל בת מבין 1500 התלמידות היה מקום התנדבות קבוע המתאים לאישיותה ולאופיה.


3. מתנדבים בבית, פנימה: רוב מקומות ההתנדבות יהיו בתוך האולפנית ולא מחוצה לה. החסד, קיים בתוכנו, הוא שלנו. לא מחוץ לנו. הוא חלק משגרת החיים שלנו. היציאה החוצה עלולה להוביל לעליונות כמו גם לתחושה כאילו התנדבות "שוברת שגרה" אבל אינה חלק מהחיים. עוד תוצאה מעניינת של הנחה זו, גוררת דחיה מוחלטת של מושגים כגון: חופשה, שעות לימודים וכו'. כך הפך בית הספר לקהילה ללא הפסקה שאין בה יום  אחד של חופש. כך נבנתה לה קהילה. עיר שבבסיסה חסד. למדנו שהחסד מגדיר את הקהילה ולא הקהילה עושה חסד! "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת[29]".


4. חסד כבסיס להכרות עם האחר: החסד מהווה בסיס אחר, עמוק  להכרת השונה, האחר ומתוך כך: להכרות שלי עם עצמי! לפיכך, האולפנית לא תעסוק במפגשים יזומים בין דתיים לחילוניים, בין חריגים לאחרים. אנו "נחיה" את השונות. המפגש יערך תוך כדי עבודה משותפת: חברית, טיפולית, ועוד.


5. חסד הוא עניין הדורש מיומנות מקצוענית: חסד  הוא לא רק ענין רגשי. יש לפתח יזמות, לגייס כספים ולחוש אחריות על המערכת ההתנדבותית שלנו. זה שלנו! זה לא מחוץ לנו. אם הבנות לא תעמולנה - זה לא יהיה.


ועל גבי זה: יש לבנות תכנית התפתחותית המשלבת בין הפעילות האישית, הכיתתית והשכבתית. לא לוותר על היחיד אך לא למחוק את היחד.


כל כך קשה היה ליישם את העקרונות הללו. ציבור ההורים תמה על הפיכת האולפנא למפעל של חסד, על ההפסד הלימודי, על הפגיעה בהישגיות, ועוד. הבנות - לא הבינו מהיכן נפלה עליהן "הפגזת" החסד. אך, לאט הפנימו את הרעיון והפכו לשייכים. והמורים? תלוי. ככל שיותר מורים השתלבו במערך ההתנדבותי, הלכו הרעיונות וקנו להן שביתה בתוכנו. אחרים היו מגויסים לרעיונות הללו מראש.


מה קרה בפועל. יד המקרה, כלומר יד ה', ליוותה אותנו לכל אורך הדרך. באחד מחודשי אלול פגשתי, דרך מקרה, את ר'  דודי זילברשלג. איש חסד בעל הבנה מעמיקה ויזמות נדירה. הוא סיפר לי על  "מאיר פנים", העמותה שהקים לזכר בנו, מאירק'ה, שמספקת אוכל לאנשים רבים. אלה היו ימים ראשונים של ארגון חדש: "כח לתת". המטרה של דודי היתה לאסוף ציוד ממי שמוכן לתת ולהעבירו למי שזקוק. לא אוכל, לא בגדים. ריהוט וציוד חשמלי. מחסן אחד, ברחוב ירמיהו, משרד קטנטן בסמוך וחלומות על מחסנים הרבה היו בשיחה הזו. בקשתי מדודי שנקים מוקד טלפוני, באולפנית. "ומי יפעיל" שאל דודי, ואני, השבתי, ב"פשטות": הבנות. "אבל המוקד צריך להיות פתוח כל השנה" ואני השבתי - אדרבה. הכל אפשרי. לא לפחד! להסתער על המשימה. ההתלהבות תהפוך את הדברים הגדולים לקטנים.


וכך, קם מוקד בתוך האולפנית. בכל יום, מ - 8:00 עד 20:00, בכל שעתיים, שתיים עד ארבע בנות או מורות, או פנסיונריות או אמהות, או חברות בתנועות נוער בעיר, או מדריכות עם חניכיהם, או בוגרות, ועוד ועוד.


על הבנות היה לקבל את השיחות, להעלותן על המחשב, לתאם הובלה לאיסוף הציוד ולהנחות את נהגי המשאיות (היום - חמש במספר!) על מסלול עבודתם ביום המחר. היום, העבודה במוקד נראית לי דבר פשוט, אתה נכנס לחמ"ל ורואה איך אימפריה של חסד מתנהלת על ידי הבנות בפשטות בלי להרגיש שהן עושות משהו מיוחד. אבל בימים הראשונים, הייתי רץ לחדרי ומוחה דמעה סוררת. כל כך התרגשתי למראה הבת מכיתה ח' המכינה תכנית איסוף לנהג משאית. כל כיתה לקחה אחריות על שעות מערכת, ושלחה, בזמן הלימודים, שתי נציגות. בשעות אחה"צ, הגיעו מתנדבות רבות. הגענו ל- 80 תרומות ביום ומחסנים החלו לצוץ בכל רחבי הארץ. היום, יש לנו כ - עשרים ושניים מחסנים. אין ספק שחזונו של דודי, איש שופע ומקסים, קורם עור וגידים  בזכות  תרומתן של בנות בכיתה ח' - י'...


תקופה קצרה אחרי הקמת המוקד, הזדמנתי להצגה הנפלאה של איציק ויינגרטן  העוסקת בילדים אוטיסטיים. לא יכולתי להירדם בלילה שאחרי ההצגה. לא מפחד  אלא מתחושה שיש פה קריאה עמוקה, אחרת שונה, המסוגלת לשנות את פני ביה"ס. בבוקר, נשלחה היד, באופן לא רצוני, וחייגה למשרדי אלו"ט. בקשנו פגישה עם המנכ"לית, ובקשנו שתהיה אצלנו, באולפנא.


היא הגיע, ורק ה' יודע למה הסכימה לבוא. דברנו אליה כמי שבקיאים בסוגיה. כמעט "הודענו" לה שהחלטנו לפתוח - יחד - מוסד בתוככי האולפנא. אלו"ט תתרום את הידע, הגננות המנחות, תאסוף את הילדים ואנו נקצה מבנה, נשפץ ונתרום את המשאב היקר ביותר: את עצמנו. נפתח גן עם שמונה ילדים. מדהים היה לראות את הבנות שמוציאות ילדים אוטיסטיים לטיול בגן. הן אספו כסף לבניית מתקנים ומה לא. פשוט -מופלא. בימים אלה, עובר הגן לאולם גדול יותר עקב  התרחבותו לשלושים(!) ילדים.


עתה הגיע עת בניה. רצינו לבנות מבנה מתאים לילדים הללו. גם כאן, בביטחון שלא ניתן להסבירו (וטוב שכך...). פנינו למנכ"לית משרד החינוך. הגעתי לפגישה ורוב הזמן שוחחה המנכ"לית בטלפון. בקשתי שתי דקות של תשומת לב כי יש לי רעיון מהפכני. להקים מוסד לילדים אוטיסטיים בתוך בית הספר שלי. הבנות - תהיינה אחראיות. לא ידעתי, אבל לעוזרת הבכירה של המנכ"לית באותם ימים, היו שני אחיינים אוטיסטיים. מכאן, הדרך להרצת הפרויקט היתה קלה ומהירה. חלפו ארבע שנים ובימים אלה אנו עומדים בפני הנחת אבן הפינה לבנין.


פרויקט רדף פרויקט. הורים לילדים אוטיסטיים ספרו שקשה להם להעסיק את הילדים כל יום אחר הצהריים. הם זקוקים לזמן פנוי למענם של הילדים האחרים. פתחנו מועדונית. מחמש עד עשר בלילה. הורים יצאו מעורם והודו בכל פה. שיתוף הפעולה עם אלו"ט היה נפלא והרגשנו שנולדים פרויקטים נוספים.


בחמש עשרה לאוגוסט יצאו בתי הספר לחינוך מיוחד לחופשה. לא היתה מסגרת לילדים להורים עובדים. פתחנו קייטנה. שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים מצאנו עצמנו עסוקים עד מעל לראש.


בערב פסח התברר שיש צורך במסגרת לילדים בחול המועד. מצאתי עצמי בודק חמץ באולפנית ואת כולנו - מנקים את הבית הגדול  שלנו.


במקביל, החלו להיבנות ערוצים נוספים: התברר שלאוכלוסיה רחבה אין אפשרות לצאת, להתאוורר, ליהנות, לשאוף קצת אויר ולשבור שגרה. החלטנו להקים רשת בתי קפה  במקומות שבהם מתגוררים אלה שלא יכולים לצאת: בתי אבות, מעונות לחוסים, ועוד. הוקמו בתי קפה "על אמת". הבנות אפו עוגות נפלאות, האולפנית שכרה כלים יפים ויצאנו לדרך.


היה צורך בגיוס משאבים. הקרנו סרטים לילדי השכונה, עשינו קייטנה לפני פסח למען הילדים של האמהות שרוצות לנקות...ועוד. הכל ביוזמת הבנות. ההכנסות היו זעומות ביחס להוצאות אבל הן היו שוות לנו מליונים.


גם הבוגרות החלו לדבר בשפת "החסד". הנתינה הפכה להיות התרבות הפנימית. כשראיינו בוגרות, הן הדגישו שחסד היא מילת המפתח בחינוך שקבלו. בת,  בוגרת האולפנית, החליטה להקים בי"ס ערב לתלמידות. שיעורי עזר לתלמידות מתקשות, בחינם. היא גייסה בוגרות אחרות, חיילות ובנות שי"ל, לבוא בערב לאולפנית וללמד בנות אחרות.


וכל הזמן...חלמנו על "המחסן שלנו". לפני שנתיים וחצי, הגיע הרגע. מחסן ענק של כ - 3000 מ"ר נשכר לטובתנו. החלטנו להפוך אותו לבבת עיננו. שיפצנו, וצבענו וקרצפנו. בכל יום נוסעת כיתה לעבוד במקום. לשפץ ולהכשיר את הרהיטים שנתרמו. ופינת משחקים לילדים של הנזקקים הבאים לבחור להם מיטה, שידה או מכונת כביסה. ו..טלפונים של בוגרות בשי"ל: "יש מיטה במחסן? יש לי חניך שאין לו" , "אני חייבת מכונת כביסה לעובדת בפנימיה בה אני משרתת" ועוד.


פתחנו את המחסן בטקס חגיגי והרגשנו הרגשה עילאית.


המחסן הצמיח מבצעים לרוב. ערב פסח הסתובבו הבנות במרכזים לרכישת רהיטים חדשים. הן חלקו לכל הקונים פלייר בו נאמר: "תתחדשו, אבל מה אתם עושים בריהוט הישן שלכם?"


מבול של תרומות הגיע למוקד ונאלצנו, לשכור חברות הובלה בנוסף לחמשת המשאיות שלנו.


ואז...החלטנו שחייבים אולם. היכן יתחתנו הנזקקים? חשבנו על תכנית "דמיונית". באולם יתחתנו זוגות שהפרוטה מצויה בכיסם אלא שאת הסכום של החתונה יתרמו לנו, לכח לתת. דמיוני? פנה זוג והציע להיות הראשון. בתמימותנו הסכמנו, והתרגשנו. החתונה נקבעה לחנוכה. ביום החתונה מצאנו אולם סגור. אין רישוי עסקי, בטיחותי וכו'!  החתן עמד בפתח, ולא יכל להיכנס. שולחנות ערוכים, הכול מוכן, אך אין אישור כניסה.... סוף דבר, התקיימה חתונה מיוחדת ובימים אלה מסתיים הליך האישור של האולם החדש שלנו. יהיו בו בר מצוות ובת מצוות המשולבות בנתינה ובהתנדבות לצד אירועים לטובתם של נזקקים.


רצינו להעמיק את התחושה שכל פרוטה חשובה. יצרנו 16000 ארנקים קטנים, "כיס של צדקה". נזכרנו בדבריו של הבן איש חי בפרשת מקץ אותם הבאנו לעיל. הכיסים הגיעו לאולפנית והבנות החלו להסתובב עם כיס של צדקה בכיס. אלפי שקלים נאספו מכיסיהם של הבנות. פרוטה ועוד פרוטה הצטרפו לים גדול. פנו אלינו בתי ספר נוספים, מפעלים, מוסדות וארגונים ורכשו עוד ועוד ארנקים. עד היום הפצנו כ - 40000 ארנקים!


העסקנו רכזת חסד במשרה מלאה, תקציב החסד והתרומות עלה על תקציב ההפעלה של האולפנית.


ואז, מהמקום הזה, חשתי באכזבה. הרגשתי שהגענו לאמצע הדרך.  


הבחנתי, יותר מתמיד, "בבעייתיות" שבחינוך לחסד. הוא עוסק בסעד אך לא מדגיש את החובה למנוע את העוול. אנו מקבלים - כמובן מאליו - שיש מי שאין לו רהיטים ולא עוסקים בשאלות המהותיות: איך הגענו למצב הזה?! האם אני לא מחנך את הבנות להשלים עם עוולות חברתיות מהותיות? האם חסד מהווה ביטוי עמוק לאחריות אישית או שמא חברת החסד משחקת בתוך הכללים של החברה המעוותת ולא לוקחת אחריות על שינוי הכללים? דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים  עמדו לנגד עיננו: "מילת הצדקה היא נגזרת מן הצדק... ופירושו (של הצדק) להביא לכל בעל זכות את המגיע לו[30]". הרצון למנוע עוני השתקף בדברי  חכמים: "אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה, צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן[31]".


הסתבר שחברת החסד נוחה יותר כי היא מעניקה תחושה  של בחירה. חברת הצדק מעמיקה את האחריות. לא יכולנו שלא לראות כיצד המילה אחריות מכילה בתוכה את הביטויים הכל כך מוכרים: אחר, אחרי, אח, ועוד. חסד אינו תובע, יש לו מגע רך ועדין. צדק - מפחיד. מעמת אותך מול אמת מוחלטת. לחסד אין הגדרה ומידה. צדק, מבקש לברר, להגדיר, להחליט מה נכון ומה לא נכון. יש בו תביעה לחשיבה, להצבת סדרי עדיפויות שאנו נוטים להתחמק מהם. היטיב להגדיר זאת מרן הרב קוק זצ"ל: "לא תתן את צדקתך רק להפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא כי אם ...סמוך אותם בסמיכה שיש בה ממש באופן שיתחזקו ויתאמצו ותהא להם תקומה ממצבם הירוד והמדוכא. סמוך עניים[32]."


"ואשיבה ׁשֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה[33]".


 


 


 




[1] מקורות רבים עוסקים בהגדרת המצווה. עיין לדוג': דברים ד',ט': "והודעתם לבניך ולבני בניך" ובביאור הרמב"ן לפסוק, וכן שם, פרק ו', ז': "ושננתם לבניך",  ובפירוש הנצי"ב, שם;  בבלי, יומא פ"ב; בבלי סוכה ב' ע"ב וברש"י ד"ה מדרבנן;  ועיין גם משך חכמה בראשית פרק י"ח פסוק י"ט. ועיין  בספר קיום התורה למרן החפץ חיים שלדעתו המחנך בניו מקיים מצווה מדאורייתא, שם, פרק ה' אות מ"א. וכן, בגישתו המיוחדת של האור שמח, הלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ב'.


[2] בשאלת ההיקף עיין בבלי, קידושין, ל"א ע"א בסוגיית זבולון בן דן, ובראשונים שם.


[3] עיין לדוגמא בתיאורו של בעל הרוקח בסימן רצ"ו בדרכי ההכנסה של הקטן לתלמוד תורה. ומאידך, פעמים ותפקידו של האב לגעור, עיין ברמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה כ"ח. וכן, עיין חיי אדם, כלל ס"ו סעיף א'. הדרכות חינוכיות רבות מצינו בדברי חז"ל. רבות מהן מתייחסות לדרך הלימוד ומשמעותה: בבלי, עבודה זרה, י"ט ע"א;  בבלי, ברכות נ"ז ע"ב ; בבלי, ע"ז, שם; בבלי, שבת ל' ע"ב.; בבלי, פסחים קי"ז, א' ; עין אי"ה שבת, נ"ה; ובתיאורו המופלא של הרי"ד סולובייצי'ק  במאמרו: "ובקשתם משם" בתוך איש ההלכה - גלוי ונסתר עמ' 232


[4] תיאור קודר של נזקי החינוך העכשווי ודרכים להתמודדות, בתוך: "שיקום הסמכות ההורית", ד"ר חיים עומר, הוצ' מודן.


[5] ביטוי בולט לכך ניתן למצוא בדבריו של ז. פרוייד: "התוקפנות הטבועה באדם, ואין דבר זר לה יותר מהציווי "ואהבת לרעך כמוך"(!), בתוך "התרבות והדת", הוצ' הפועלים, עמ' 115. וכן, בכתביו של אברהם מאסלו הרואה ערך בהצבת המימוש העצמי במרכז העשייה החינוכית, בתוך "כל שצריך להיות אדם" - מסע בפילוסופיה החינוכית, עורך: נ. אלוני, הוצ' הקיבוץ המאוחד.


[6] מאמרים רבים נכתבו בסוגיה זו. מעוררת מחשבה  גישתו של פרו' ניל פוסטמן, "קץ החינוך", הוצ' פועלים, 1998.


[7] החפץ חיים, דבר בעיתו, פרק י"ד. הובאו דבריו בהרחבת מקורות נוספים בתוך הקטן והלכותיו, הרב ברוך רקובסקי, חלק א', ע"מ ט"ו הערה א'.


[8] הראי"ה קוק זצ"ל, אורות, ע"מ ע"א, מאמרי הראי"ה ע"מ 21.


[9] בבלי, ראש השנה י"ח, ע"א.


[10] משנה תורה לרמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י' הלכה י"ד ואילך.


[11] עמדת הרמב"ם היא שההלוואה היא חלק ממצוות צדקה. הרמב"ן חלק עליו וביאור הדברים בפתיחת החפץ חיים לאהבת   חסד, וע"ע בחידושי הרי"ז על התורה פרשת ראה.


[12] מענין לבחון מדוע בחר הרמב"ם להתחיל במדרגה השמינית ולא לנהוג בבחינת "מוסיף והולך"? שמא, רצה הרמב"ם להציב את האידאל בראש דבריו? ואכמ"ל.


[13] שאלות רלוונטיות רבות עולות למקרא דבריו של הרמב"ם, בעיקר לנוכל השיח הישראלי מסביב למדיניות הרווחה של ישראל. מחד, הדאגה לעניים, מדיניות של קצבאות, מגדילה את התלות של העני במדינה, מחנכת לפרזיטיות. מאידך, התמסרות לביטוי: "אל תתנו להם דגים, תנו להם חכות", עלולה להיות אכזרית, מגדילת פערים ונעדרת חמלה אנושית בסיסית. בדנמרק, למשל, בוצעה רפורמה מקיפה בכל נושא דמי האבטלה. התשלומים צומצמו באורח דרסטי, והופנו להכשרה מקצועית מקיפה, שכללה גם בניית יכולות, כשרים וכישורים ההולמים את שוק העבודה המודרני. כיום, בדנמרק ממחסור בידיים עובדות. הבעיה הגדולה היא שאנו מוצאים את עצמנו בין הדמגוגיה הסוציאלית המיליטנטית של תנועות חברתיות, זעקה המהווה סכנה של ממש לקיומה הכלכלי של המדינה. מאידך, אנו מתמודדים עם עמדות ליברליות על גבול הקפיטליזם. עמדות שהדאגה ליציבות כלכלית עולה על הדאגה לעני, לגר, ליתום ולאלמנה.


[14] מאמרים ברוח זו, בקובץ "הקיבוץ בהלכה", הוצ' שעלבים, בעריכת הרב רפאל אויערבך, הרב שמעון וייזר והרב שמואל עמנואל.


[15] פירוש "לחם שמים" לאבות, פרק ה', משנה י'. ועיין עוד בסידור בית יעקב בפירוש ל"מעמדות", ע"מ תנ"ד, א'. וכן, בהקדמתו לסידור.


[16] דברים, ט"ו, ז'.


[17] "קול יעקב" למגילת אסתר. הובאו דבריו ב"קיבוץ בהלכה" ע"מ 37.


[18] עין אי"ה, שבת, ו', מ"ו.


[19] עין אי"ה, פאה, סימן ב', וה'.


[20] מסכת אבות פרק ג' משנה ט"ו.


[21] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג' משנה ט"ו. וע"ע בחפץ חיים, אהבת חסד, פרק י"ג.


[22] אגרת הקודש לבעל  התניא, כ"א


[23] מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ד'.


[24] עיין בן איש חי, ויגש, שנה ראשונה, י"ג. וכן ויקהל, שנה  ראשונה, אות ו'. וע"ע פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ה. מ"א ס"ק ז. ועי' לקמן סי' צב ס"י. ולישב ביניהם עי' אג"ק חי"א ע' שכד. חי"ט ע' ע"ב.


[25] שם, שם.


[26] הדברים המובאים לקמן, בשינויי נוסח, פורסמו בבטאון תנועת 'מעגלי צדק', טבת, תשס"ו.


[27] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג' משנה ט"ו.


[28] אל מושג הנתיב האישי והמקורות העוסקים בכך, התוודעתי מכוח תורתו של רעי ומורי הרב דב זינגר וצוות בית המדרש להתחדשות.


[29] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט' ג'.


[30] מורה נבוכים, ח"ג, נ"ג


[31] תלמוד בבלי מסכת שבת דף ס"ג עמוד א'


[32] עין אי"ה, שבת י"ב כ"א


[33] ישעיהו פרק א'

 

 

בית המדרש