ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

טוהר הנשק

ע"י: הרב דוד סתיו

"טוהר הנשק" היה מאז ומתמיד אחד הערכים המרכזיים עליו התחנכו דורות של לוחמים. לא מעט חיילים אף שילמו בחייהם בגלל הרצון לשמור על טוהר הנשק ולא לפגוע במי שאין צורך לפגוע בו וראינו דוגמאות לכך במלחמה האחרונה שהסתיימה אך לפני שבועות מספר. הוראות הצבא בכל הנוגע לפגיעה ברכוש שלא לצורך או בזיזתו אף הן חמורות ביותר. גם התורה לא חסכה במלים בדרישתה ליצור אווירה של קדושה במחנה ישראל: "כי ה´ אלוקיך מתהלך בקרב מחנך...והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" (דברים כ"ג, ט"ו).


"טוהר הנשק" היה מאז ומתמיד אחד הערכים המרכזיים עליו התחנכו דורות של לוחמים. לא מעט חיילים אף שילמו בחייהם בגלל הרצון לשמור על טוהר הנשק ולא לפגוע במי שאין צורך לפגוע בו וראינו דוגמאות לכך במלחמה האחרונה שהסתיימה אך לפני שבועות מספר. הוראות הצבא בכל הנוגע לפגיעה ברכוש שלא לצורך או בזיזתו אף הן חמורות ביותר. גם התורה לא חסכה במלים בדרישתה ליצור אווירה של קדושה במחנה ישראל: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך...והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" (דברים כ"ג, ט"ו).


על רקע כל האמור, בולטת בעוצמה רבה מוזרותה של פרשת אשת יפת תואר המופיעה בפרשתינו שבה מתירה התורה ללוחם היהודי שניצח במלחמה לקחת לו אישה מהנשים של העם שנכבש. הפרשה הזו לא רק מוזרה ואפילו מביכה אלא היא גם מעמידה את כל הערכים שהתורה מדברת עליהם בהמשך הפרשה  בסימן שאלה גדול. כיצד יתכן שהתורה, שנאבקת כל כך בהתבוללות, תתיר לאדם לקחת אשה גויה, אפילו אשת איש, בעל כרחה, לרשותו - רק בגלל שהאדם שמתאווה לה חפץ בכך והוא שייך למחנה המנצח במלחמה?! זאת ועוד. קריאה שטחית בפרשה תחשוף מיד שלא מדובר בחסיד אומות העולם, שהרי התורה משתמשת בביטויים מעולם היצרים, כגון: "וראית בשביה...וחשקת...ולקחת", והרי התורה מבקשת ללמד את האדם לשלוט ביצריו ולא להיכנע להם?


חכמינו כינו את הדילמה בפניה אנו עומדים במילים: "דברה תורה כנגד יצר הרע". מכאן שראו בפרשת "אשת יפת תואר" מקור מרכזי ללמוד דרכי התמודדות עם יצרי האדם. מסתבר, שלא תמיד צריך להילחם חזיתית עם האויב. לפעמים יש צורך בדרכי הטעייה שונים. כוחו המרכזי של היצר נעוץ בלהיטות לעשות את הדבר השלילי כאן ועכשיו. כך הדבר ביחס למאכל או למעשה איסור אחר. אם רק נצליח לדחות את הרצון לספוק מעט, אפשר שלא נצטרך להתמודד אתו בהמשך. אצל ילדים קטנים קוראים לזה "דחיית סיפוקים", וכך הם מתחנכים להיגמל מהרטבות וכדומה. מול הרצון של האדם ל"כאן ועכשיו", מציעה התורה את ההשהיה של "והבאת אל תוך ביתך ועשתה את צפרניה...ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים". אמנם ניתנת לאדם אפשרות לממש את תאוותו, אבל לא מיד, אלא לאחר זמן. יש מקומות בהם לא ריאלי לדרוש שלילה מוחלטת של התאווה ואז צריך לשקול כיצד ממתנים את השפעתה עד ביטולה המוחלט.


אמנם לאור האמור ניתן להציע מבט נוסף על הנלמד מהפרשה. לא כל משפט והלכה המופיעים בתורה הופכים בהכרח להיות האידיאל שעליו מבקשת התורה לחנך. גם אשת יפת תואר מותרת בנסיבות מסוימות ואין זה הופך את הגבר לצדיק. האמת היא אפילו הפוכה.


פעמים רבות נשמע בחוגים חברתיים מסוימים את הדקדוק האם זו הלכה או לא. שאלה זו, אם כי היא לגיטימית, במידה רבה יכולה להטעות ולהוביל למסקנה שאם הלכתית זה מותר, אז באמת גם ראוי לעשות כך. מסתבר, שאמירה מעין זו אינה יורדת לסוף דעתה של תורה, שהרי פעמים שהתורה מציבה בפנינו את הרף הנמוך והבסיסי ביותר, ואנו כבני אדם אמורים לשאוף ולהתקדם הרבה מעבר לסף הנמוך שנכתב כנגד יצר הרע בלבד.

 

 

בית המדרש