ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כח הדיבור

ע"י: הרב דוד סתיו

משה רבנו, מנהיג הידוע כערל שפתיים- אדם שהיה חסר יכולת רטורית במקרה הטוב, ומגמגם ועילג במקרה הגרוע יותר, מתגלה לפתע בספר דברים כאיש דברים. הדבר תמוה ולו משום שמשה עצמו השתמש בחוסר כשירותו הרטורית כתירוץ להשתמט מהשליחות שאלוהים הטיל עליו - ללכת ולדבר עם פרעה על שחרורו של עם ישראל. האם למד משה במהלך הזמן להכיר בחשיבותו של הדיבור וממילא למד גם להשתמש בו?


אחד מהנאומים הקצרים והתמציתיים ביותר שנשאו בישראל אי-פעם היה זה של רא"ל רפאל (רפול) איתן במעמד מינויו לרמטכ"ל. למי שלא זוכר, הנאום כולו ארך כ- 17 שניות בלבד, וגם תוכנו עסק בדרישה להרבות בעיקר בעשייה ולהמעיט ככל הניתן בדיבור. דא עקא, שבאחרית ימיו היה זה רפול שהרבה להתראיין כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי. מן הסתם לא מעט גבות הורמו אז בפליאה למראה השינוי בהתייחסותו של רפול לעולם הדיבור מול עולם המעשה.


הסיפור הקטן הזה מתקשר לפרשתינו ולספר דברים שאותו אנו מתחילים בשבת הקרובה המורכב מסדרה של שלושה נאומים גדולים של משה המהווים, רובם ככולם, את השלד לחומש החמישי בחמשת חומשי תורה.


משה רבנו, מנהיג הידוע כערל שפתיים- אדם שהיה חסר יכולת רטורית במקרה הטוב, ומגמגם ועילג במקרה הגרוע יותר, מתגלה לפתע בספר דברים כאיש דברים. הדבר תמוה ולו משום שמשה עצמו השתמש בחוסר כשירותו הרטורית כתירוץ להשתמט מהשליחות שאלוהים הטיל עליו - ללכת ולדבר עם פרעה על שחרורו של עם ישראל. האם למד משה במהלך הזמן להכיר בחשיבותו של הדיבור וממילא למד גם להשתמש בו?


בכדי לענות על השאלה נדרש להתבוננות באירוע הטראגי ביותר בימי כהונתו של משה כמנהיג- חטאו המפורסם של משה שבו הכה את הסלע במקום לדבר אליו ושבגללו לא נכנס לארץ. העם צמא למים ומתלונן אצל משה. אלוקים מבקש ממשה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו על ידי כך מים. משה, מסיבה לא ברורה, מעדיף דווקא להכות בסלע ועל כך הוא נענש.


האירוע הזה שחרץ את גורלו משה, מגלה לנו שוב את הצד הזה של משה המתקשה בדיבור ועל המקום המשני שהדיבור תופס בחייו. אולם הסיפור מעלה גם לא מעט תמיהות. האם מבחינה אוביקטיבית ניתן לקבוע כי מדובר בעונש מידתי למעשה שנעשה? היעלה על הדעת להשוות את חטאם של המרגלים, שמאסו בארץ חמדה ולכן לא נכנסו אליה, למשה המנהיג הדגול שנתן תורה לעם ישראל?


ייתכן שהתשובה לכל השאלות הללו טמונה ביחס שבין המעשה ובין הדיבור; בין המטה שבו מכים בסלע ובין הפה שבו מדברים.  בפני כל מנהיג, מנהל או מפקד עומדות שתי דרכים מרכזיות להוביל את האנשים עליהם הוא מופקד. השיטה האחת המכונה "שיטת המקל" (שלעיתים נעזרת מבחינה טקטית גם בגזר) מפעילה עוצמה וכוח שיטורי ומשפטי כדי להוביל מעשים ולאכוף את ההחלטות  שמתקבלות על ידי המנהיג.


הדרך האחרת היא דרכו של מי שמבין כי לא ניתן לכפות תהליכים, וממילא חייבים להשתמש בפה ולשכנע את העם בנחיצותם של הצעדים וההחלטות המתקבלות. תעיד על כך גם העובדה שאחד השמות היותר יפים בעברית למנהיג הוא "דָבָּר".


יכול להיות שמשה חייב להבין דווקא בדרך הקשה ששגה בכך שניסה להכות בסלע בעוד שהיה עליו לדבר. אבל הסיבה שבגללה הוא לא יזכה להיכנס בסופו של דבר לארץ איננה החטא הספציפי אלא העובדה שמשה הוא "מנהיג של מָטֶה"; מנהיג שמניף מקל באיום, בעוד שבארץ ישראל יש צורך במנהיגות מסוג אחר. מנהיגות שמשתמשת בכוח הדיבור והשכנוע.


משה כבר לא יזכה להיכנס לארץ, אבל הוא מותיר מאחוריו מורשת מכובדת המבקשת ללמדנו איך נוכל להכנס לארץ וגם לשבת בה לאורך ימים. הדרך הזאת עוברת דרך הדיבורים, וזהו גם ספר "דברים" וגם הפרשה שאותה אנו קוראים השבת. במשך השנים ניסו קבוצות שונות בחברה הישראלית לכופף ידים זו לזו. משה רבנו בנאומיו האחרונים בספר דברים מלמדנו כי למרות הכל דרכה של תורה היא לדבר, לשוחח ורק אז להחליט.

 

 

בית המדרש