ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על אמת ושקר

ע"י: הרב דוד סתיו

עדות שקר היא בגידה בייעוד, בתפקידו של האדם. רעך הוא הקב"ה. אנו צריכים להקפיד שלא לבגוד בתפקידנו, שלא להחריב את העולם, שלא לפגוע ברע, בקב"ה.יש המבקשים לקבור את האמת ב"מיתת נשיקה" ולהכריז עליה כלא רלוונטית. בהוראת הדיבר הזה אנו מצווים לחזור ולחזק את המחויבות לעדות אמת.


את עשרת הדיברות ניתן למיין בכמה דרכי חלוקה:אפשר לחלק בין מצוות שבין אדם למקום לאלו שבין אדם לחברו. יש מפרשים שחילקו את הדיברות על-פי איברי הגוף הפועלים - ידיים, פה, שכל, לב ועוד.
שני הדיברות העוסקים בדיבור הם הציווי העוסק בשבועה, "לא תשא", וכן הדיבר העוסק בעדות שקר. איסור "לא תענה" שייך באופן מובהק לתחום הדיבור ולמישור של עבירות שבין אדם לחברו. אלא שבעוד שבשאר הדיברות שבין אדם לחברו הצביעו על העבירות החמורות ביותר בתחומן כגון: גניבת נפשות וכדו', בתחום הדיבור בחרו בחטא משני בעולם הדיבור, שהרי מרבית פעולות הדיבור בחיי היום יום, מרבית חטאי הדיבור הן בתחומים כגון: לשון הרע ורכילות, רמאות במסחר, או סתם שקרים. חשוב להדגיש: לא אמר הפסוק "לא תשקר" אלא - "לא תענה ברעך עד שקר". אם כן, צריך להבין מדוע מיקד הפסוק את הדיון דווקא בעדות שקר, ולא בשקרים רגילים.
גם הביטוי "רעך" נראה לא כל-כך מתאים, שהרי באיסורי גניבה ורציחה לא הוזכר "רעך", שהרי ברור שאדם לא גונב מחברו. לעומת זאת, באיסור "חמדה", המופיע בהמשך, הגיוני שיחמדו גם רכוש השייך לחברים. לכן שם, מופיע הביטוי "רעך". סביר להניח, שאדם לא יעיד עדות שקר נגד חברים, וא"כ מדוע צריך לכתוב "לא תענה ברעך" במקום לכתוב "לא תעיד שקר"?
זאת ועוד, לכאורה היה צריך להיות כתוב "לא תענה ברעך עדות שקר" ולא "עד שקר", שהרי מדובר על הפעולה שאסור לעשותה. היטיב לנסח את הדברים האבן עזרא: "שנים רבות חיפשתי בלבי טעם זאת המילה לאמור 'עד שקר' ולא 'עדות'."
האבן עזרא מסביר שהפסוק מדבר עם האדם עצמו ואומר לו: "אל תענה, כלומר: אל תעיד אם אתה עד שקר". אולם עדיין צריך להבין מדוע מדבר הפסוק אל האדם בשעה בה הוא בא להעיד ולא לפני כן, כשם שהוא עושה זאת עם הגנב והרוצח הפוטנציאלים.
במקורות תנאיים מצינו הקבלות בין שני חלקי עשרת הדיברות: עדות השקר מקבילה לשמירת השבת.
במכילתא נאמר: "כל מי שמחלל את השבת, מעיד לפני הקב"ה שלא ברא עולמו בשישה ימים" אלא שהדברים אינם מחוברים ישירות לעדות שקר. לכן, כדאי להשוות לגירסת ה'מדרש הגדול' שהגדיר את הייחוד של איסור עדות שקר בצורה הבאה: "אמר ריש לקיש, מצינו שהכל ברא הקב"ה חוץ ממידת השקר שלא בראה, אלא הבריות בודין אותן מליבן... אמר ר' לוי: אמר הקב"ה: אם העדת על חברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאילו העדת שלא בראתי עולמי בשישה ימים ונחתי בשביעי".
המדרש מבקש להדגיש את ערך המחויבות לאמת, למציאות. אם אדם מעיד שקר, הוא בעצם אומר שהמעשה שהיה - לא היה. משמעות הדברים היא, שאין חשיבות למושגים הקיומיים הנחוצים כל-כך לאדם כמו: יושר, אמת, ריאליה וקיום, וממילא הוא הופך את המציאות כולה לחסרת משמעות. אם כל אחד יכול לתאר את העולם כרצונו, הרי שאין בורא, אין בריאה, אין כלום והכל יחסי.
ייעודו של האדם להיות עד לקיום הבורא כפי שאומר הנביא "אתם עדי" והנה מפר הוא האדם את העיקרון המרכזי של עדותו - קיומו, וזוהי המחויבות שלו לאמת.
לאור הדברים הללו ניתן לפרש את הביטוי "לא תענה ברעך עד שקר" כך: ייחודו של האדם הוא בהיותו עד לבורא. האמת היא ביטוי לקיומו ולביסוסו של העולם. עדות אמת הינה ביטוי למציאות. עדות שקר היא בגידה בייעוד, בתפקידו של האדם. רעך הוא הקב"ה. אנו צריכים להקפיד שלא לבגוד בתפקידנו, שלא להחריב את העולם, שלא לפגוע ברע, בקב"ה.
יש המבקשים לקבור את האמת ב"מיתת נשיקה" ולהכריז עליה כלא רלוונטית. בהוראת הדיבר הזה אנו מצווים לחזור ולחזק את המחויבות לעדות אמת.

 

 

בית המדרש