ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ארץ ציון וירושלים

ע"י: הרב שי פירון

דווקא שני החגים הללו -יום העצמאות ויום ירושלים - מציבים את הפערים התרבותיים, הרוחניים כמו גם הפוליטיים במלוא עוזם ותוקפם. דווקא הימים הללו מגלים את היחסים השונים למדינה ולתורה. הסגנון בו מציינים החלקים השונים בעם את יום חג עצמאותנו ואת יום שחרורה של ירושלים מלמד על עמדתם הרוחנית במגוון שלם של שאלות יסוד. המאמר פורסם באתר כיפה בשנת תשס"ה

הימים שבין פסח לשבועות מצטיינים בשורה של אירועים  המסייעים לכולנו להכיר בפלא הגדול שבשיבת עם ישראל לארצו.

שנות עצמאותנו בארץ באות לידי ביטוי  בריבונות ישראל בארצו, בקיבוץ גלויות, בניסיון לפתח חברה צודקת הדואגת לחלשים ולנזקקים, ברווחה כלכלית ובפיתוח המדע, התעשיה והחקלאות. דומה שבכל אלה זכתה החברה הישראלית להישגים לא מבוטלים. כל אלה נובעים מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל[1]:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות,הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת,מצפון,לשון חינוך ותרבות,תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"

אכן,הדרך ארוכה, טרם הוגשם החזון במלואו ושאלות חשובות ומכריעות עומדות על הפרק: הפערים והמצוקה שבחברה הישראלית, גבולות הארץ,חוסן כלכלי ופיתוח מקורות תעסוקה, שאלות התרבות היהודית, היחס שבין יהדות לישראליות, ועוד.

דווקא שני החגים הללו מציבים את הפערים התרבותיים, הרוחניים כמו גם הפוליטיים במלוא עוזם ותוקפם. דווקא הימים הללו מגלים את היחסים השונים למדינה ולתורה. הסגנון בו מציינים החלקים השונים בעם את יום חג עצמאותנו ואת יום שחרורה של ירושלים מלמד על עמדתם הרוחנית במגוון שלם של שאלות יסוד. 

אומנם, בשנתיים האחרונות אנו עסוקים בשאלות ביטחוניות. אלה, עוררו במקצת את הגאווה הלאומית והחזירו מעט מהסומק שהיה חסר בלחייה של המדינה. כואב לכולנו שדוקא מלחמה, הרג ושפיכות דם יהודי מיותר, גורמת לאיחוד ולקירוב בין הקצוות. אולם עלינו לזכור שהויכוח העקרוני בדבר דמותה של מדינת ישראל לא תם.  הוא מסתתר, הוא רדום אבל הוא קיים.

השאלות הביטחוניות הן שאלות קשות ומייסרות אך אין הם שאלות קיומיות. מדינת ישראל תמשיך להתפתח ואיש לא יפגע בעצם קיומנו.

בה בעת,  שאלות הזהות והמהות עלולות לפרום את התפרים המאחים את שבי ציון השבים לארצם מארבע קצוות הארץ. מחלות הגלות ערערו את הבסיס הרוחני המשותף, זה שעל גביו ומתוכו נבנית מדינת ישראל.

החברה הישראלית מעדיפה לעסוק בשאלת המסגרת תוך התחמקות מבירור שאלות המהות והתוכן. יש בכך בריחה מהתמודדות עם שאלות קשות המכריחות אותנו להבהיר על מה ולמה שבנו לארץ. לא נוכל להתחמק מהחובה המוטלת עלינו לחבר ארץ ושמיים. "תורת החיבורים", העמקת היחס שבין המסגרת, המדינה לתכנים הרוחניים והתרבותיים המחיים אותה. כיצד עושים זאת

א.
חמץ ומצה - פסח ושבועות

לחג הפסח מספר שמות. כל שם מביא לידי ביטוי רעיון אחד מתוך מכלול המסרים הרוחניים הקשורים בחג. איסור אכילת חמץ תופס מקום נרחב בענינו של החג אלא שיש להבחין בין שתי מצוות שונות, עשה ולא תעשה: האחת - "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות"[2], "ששת ימים תאכלו מצות"[3] ועוד.  השניה -  "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני  כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים  למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[4], ועוד. העובדה שהתורה מדגישה את החובה לאכול מצה מחד, ואת האיסור  לאכול חמץ מאידך, זוקקת בירור עמוק בדבר מקומם של החמץ והמצה ומשמעותם[5].

איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה באים לידי ביטוי גם בקורבנות החג[6]. כך, מתחדד ההבדל שבין חג הפסח לבין חג השבועות. בעוד שקורבנות הפסח מתייחדים במצה, מתייחד קורבנו של חג השבועות בחמץ[7]: "ממושבותיכם לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה".

הקורבן בא לבטא את הקרבה  שבין האדם לאלוהיו. האדם ניצב לפני האל ומביא לידי ביטוי את תלותו בבורא עולם. המצה מסמלת לחם שלא הגיע לסיום התהליך. המצה היא לחם חסר[8],לחם לא שלם. לפיכך, בבואנו לפני ה' עלינו להדגיש את החיסרון השולט במציאות ואת תקוותנו להשלמת הכל על ידי מלך רחמן. לכן, כל הקורבנות[9] מתייחדים באיסור חמץ[10]:"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל  שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ". לאור דברנו, ברור שעצם המחשבה על "קורבן חמץ" הנה תרתי דסתרי. קורבן - מבטא את הצורך ואת השאיפה למילוי חסרונותינו ולהתקרבות לפני ה'. חמץ - מבטא את השלם,  את סיום התהליך וההגעה אל המנוחה והנחלה.

מבין שמות החג השונים תופס חג החירות  מקום נרחב. היציאה מבית עבדים, "ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו" תפסה  מקום נרחב בכל מנהגי  החג[11]. אולם, יש לזכור שהיציאה ממצרים הינה  הכנה למתן תורה. חרות הינה ערך חשוב, בעל משמעות גדולה. אולם סכנה גדולה היא לחרות המנותקת מעולם של ערכים. לפיכך, מיד אחרי חג הפסח אנו סופרים חמישים יום לקראת חג השבועות. כבר תמהו הפרשנים על כך שחג  השבועות לא נזכר בשם זה בתורה. כך מתבארים הדברים לדעת הרמב"ן[12]:

"וצוה בחג המצות שבעה  ימים  בקדושה  לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת,כי הוא כיום שמיני של חג"

חג השבועות משלים את חג הפסח. חרות ללא מתן תורה מאבדת את משמעותה. הערכים הניתנים בחג השבועות הם היוצקים תוכן במסגרת החרותית המתחילה בחג הפסח. חג הפסח יוצר את הכלים, את המסגרת לקראת חג השבועות. מסוכנת היא הגישה הרואה בחג המצות תכלית לעצמו. חג השבועות, חג החרוט (על הלוחות) הוא המגדיר  ומעשיר את חג החירות.

מכאן ולדורות, חייבים אנו להזהר מהפיכת המסגרת לתוכן. נטיה ידועה היא לקדש מסגרות על חשבון העיסוק בתכנים. בכך, מתחמקים מאחריות לברור מהותי ורעיוני, מהגדרת מטרות ובדיקת הדרך ומשמעותה. כדי להתמודד עם סכנה זו, אסרה התורה אכילת חמץ וציותה על אכילת מצה בחג הפסח. אי אכילת חמץ מגדירה את המצב. אכילת מצה מניחה את התשתית למדרגה הבאה, מדרגת חג השבועות[13]. בחג השבועות, חג הערכים, חג מתן תורה יש להקריב קורבן חמץ. קורבן זה מבטא שלמות. מעתה החרות, ההגדרה הלאומית מחד, והתורה, ההגדרה הרוחנית מאידך, מגדירות את יחודו של עם ה'. מתחילים במצה ומסיימים בחמץ, כמבואר בדברי בעל "דגל מחנה אפרים"[14]:

ולעניות דעתי הוא מרומז בזוה"ק וברעיא מהימנא כמה פעמים כי בתחלה עלו ישראל לבחינת מצה ואחר כך לבחינת לחם:  "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

את חג הפסח מציינים שכבות נרחבות בעם. רבים, דתיים ושאינם דתיים, נמנעים מאכילת חמץ, עורכים ליל סדר כתיקונו ומשתדלים לבער חמץ מבתיהם. לעומת זאת, בחג השבועות התמונה שונה לחלוטין. יתכן וטעם הדבר כרוך בדברינו לעיל: עם ערכי חג הפסח, חג החרות, קל להזדהות. חג הפסח רצוף באירועים ובטקסים. לעומת זאת, חג השבועות הנו חג המצריך בירור ערכי ורעיוני, הזדהות עם ערכי התורה והמצוות


ב.
ציון וירושלים.

עם תקומת ישראל זכינו להוסיף ללוח השנה שני חגים חדשים: יום חג עצמאותנו ויום שחרור ירושלים. חג העצמאות נחוג ברב עם, ברחובה של עיר ובקרב שכבות נרחבות בציבור. לעומת זאת, יום ירושלים לא התפשט בקרב כלל הציבור. דומה, שיום העצמאות, מבטא את המסגרת, את החרות. לעומת זאת, יום ירושלים מגדיר את התכנים, את הערכים. כאן, בירושלים, מקופלת משמעות ערכית ודתית כאחד. אך נכון יהיה להשוות בין חג הפסח ליום העצמאות ובין חג השבועות ליום ירושלים. יש הנוטים לראות ביום העצמאות סופו של תהליך:  זכינו לעצמאות מדינית, שבנו לארצנו, זכינו לקיבוץ גלויות, אט אט נזכה לרווחה כלכלית, "ובא לציון גואל".

אולם, לענ"ד, יום העצמאות "אסור באכילת חמץ". ביום זה עלינו להזהר ממחשבה פסולה הרואה ביום העצמאות סוף תהליך. שמעתי מאחד מרבותי, שמטעם זה היה נוהג לבצוע בסעודת יום העצמאות על שתי מצות, כדי להזהר מגבהות לב, וממחשבה כאילו בכך תמו חלומותינו. יום העצמאות הינו נדבך חשוב בגאולתם של ישראל, אולם הוא רק שלב ראשון. עתה, יש לברר, יחד, את המצע הרעיוני, הערכי, המשותף לכולנו.

יסוד הדברים, על פי מה שנאמר  בדברי הנביא ישעיה[15]:

"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם"

שני שמות בדברי הנביא: ציון וירושלים. לציון עולים ובירושלים יש להרים בכח את הקול. הרב קוק הגדיר את ההבדל שבין ציון לירושלים. כידוע, הקים הרב קוק זצ"ל תנועה בשם "דגל ירושלים". כך מסביר הרב את המטרה שבהקמת האירגון החדש[16]:

"התנועה הירושלמית הנקראת בשם ההסתדרות ירושלים ודגל ירושלים  מוכרחת היא להיות מתפשטת במלא עולם להמתיק על ידי הוד קדושתה את מרירות החול אשר נסתבכה בהתנועה הציונית, ולהציל את אור הקודש אשר בשם ציון עושקיו כח. אומנם דרכנו דרך הקודש סלולה היא בעז"ה בשלום ובמישור, בית ישראל יבנה על שני העמודים: עמוד הקודש, קדש הקדשים  העומד לנס עולם מעולם עד עולם הקשור תמיד בשם ירושלים אשר כבא ה' יקרא לה, ועמוד החול, אשר לבש לבוש חולין רק בירידתו להחיות רוח שפלים אשר שחה לעפר נפשם, שהוא יונק את כוחו משם ציון ע"י קו המתעקם, , ההולך ומתעקם, עד אשר אור ירושלים יופיע לישרא עקימא, ולתמם עם תמימים, היה פריו למאכל ועליהו לתרופה, וימין ושמאל יפרוצו לרומם קרן ישע"

הראי"ה מבחין בין שני עמודים שרק על שניהם יחד יבנה הבנין השלם. בנין החול, זה המהווה בסיס ותשתית לבנין הקודש, הבנין הערכי המביא לידי ביטוי את היחוד שבאומה הישראלית.

להערכתו של  הראי"ה הסכנה הגדולה לקיומה של התנועה הציונית כרוכה בעובדת תשומת הלב הגדולה ל"ציון" ובהזנחת העיסוק בשם "ירושלים". עיסוק מתמיד במסגרות עלול להוביל למשבר רוחני גדול.ביום מן הימים, בשעה שהתשתית הלאומית תונח ותהיה חזקה ואיתנה יוחל בויכוח הגדול על מקומה של "ירושלים".

ציון וירושלים תלויים זה בזה. כשם שקיומה של ירושלים תלוי במידה רבה בבסיס המונח על ידי  ציון, כך קיומה של ציון תלוי במידה רבה בהשפעת העולם הרוחני הנגזר משם ירושלים[17]:

"ואשיבה שופטיך כבראשונה  ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה . ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"

המשפט והצדק הם תנאי בל יעבור בבנינה ובקיומה של ציון.

יום חג עצמאותנו מציב את עמוד ציון. הציונות , הביאה לידי ביטוי נפלא את הצורך שבשיבת ישראל לארצו.בנין זה כרוך במאמצים מרובים. יש לעלות ולטפס במעלה ההר. לכבוש את הארץ,לישבה ולהפריחה. בכך באה לידי ביטוי החלק הראשון שבנבואת ישעיה: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". עתה, מגיע החלק השני. עתה יש לעסוק בליבון ערכי, בבירור הדרך בהגדרת התפיסה האידאולוגית ממנה יונקת ציון את כחה. עתה הגיע העת לחשוב , לדבר ולבטא את החזון והבשורה הגדולה: "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים". כיצד נביא לידי דיון ציבורי את שאלת דמותנו הערכית? כיצד נסחוף את העם לירושלים? אלפים שנות גלות התפלל העם לקראת השיבה לציון ולירושלים. ועתה, מששבנו לציון דומה שירושלים מאבדת את מרכזיותה. ירושלים נתפסת יותר ויותר כמקום הקשור בעולם "הדתי" ולא כמוקד לאומי המתוה את דרכו הערכית של העם. כיצד נשוב לירושלים?

•ג. בעקבות שמואל ואלקנה

בדברי ר' יעקב בעל הטורים מצאנו את הדברים הבאים[18]:

"כתב בעל הלכות גדולות, אלו הימים שמתענין בהם מן התורה והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב:באחד בניסן מתו בני אהרון, בי' מתה מרים ונסתלק הבאר...בי' באייר מת עלי... בכח' בו מת שמואל הנביא וספדהו כל ישראל."

א"כ, כ"ח באייר הוא גם יום הזיכרון לשמואל הנביא. קשור בקשר הדוק לירושלים.

הגמרא במסכת זבחים[19]:

"דרש רבא, מאי דכתיב : "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה", וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה  ועוסקין  בנוי של עולם".

שמואל הרואה ודוד המלך עוסקים בתכנון בנין המקדש. יחד, הם טווים את חלום בנין הבית. דוד המלך מתאר את מקורות ההשראה לבנין הבית באומרו[20]:

הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית.

ומפרש רש"י במקום:

הכל בכתב -  פתרון הכל בכתב סדר לו סכום משקל ומשקל של כל כלי, שמואל הרואה.

כל מלאכות התבנית  - תבנית הבית חכמני והשכילני כמו תבנית אורך ורוחב וגובה והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש כמו ששנינו: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" . דרש אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים חמישים פעמים חמישים הם כ"ה מאות ... והכל דרש שמואל ברוח הקודש ולמד לדוד כן.

שמואל מנחה את דוד כיצד לבנות את ירושלים. העובדה ששמואל עוסק בקודש הקודשים, בבנין בית המקדש, לא מונעת ממנו את תחושת האחריות והערבות לכלל העם. לפיכך, עוסק שמואל במסע מעגלי להבאת התורה ומשפטיה בכל מרחבי הארץ[21]:

"וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה ותשבתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה' "

בכל הליכותיו של שמואל, תמיד יצא מן הבית ושב אל הבית. ערכו של הבית, כמקום הגידול הרוחני של שמואל, בא לידי ביטוי נפלא בדבריו של הרב סולובייצ'יק[22]:

"שמואל היה מהלך במעגל. בעוזבו את הרמה, ללכת ולסובב אל בית אל והגלגל והמצפה, כבר אז היה שב וחוזר לרמה, כי שם ביתו. כי שם, ברמתיים  צופים חייתה חנה אמו,  שם עברה עליו ילדותו ושם נעוצים שורשיו. שמואל היה מנהיג ושופט לכל ישראל, הוא סובב בכל תפוצות ישראל, אך בכל הליכותיו נשא פעמיו לביתו. הוא היה שייך לכלל ישראל, כל ארץ ישראל היתה ביתו אבל הבית האמיתי נשאר במקום אחד, ברמה, כי שם ביתו. רק שם הוא יכול היה לבנות מזבח חייו לה': "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו", בהרבה מקומות שימש שמואל כמנהיג וכשופט, אולם כח משפטיו נבע מן הרמה, מביתו, "כי שם שפט את ישראל". כל כמה שאדם גדול - אין הוא יכול לעזוב את בית אבותיו. כל משפטיו - משם הם באים"

ביתו של שמואל, אליו הוא שב, הוא בית גידולו. משם הוא שואב כוחות נפש להמשיך בשליחותו במלא הכח והעוצמה. השפעה ציבורית חייבת לינוק מהבית, מהשרשים. יציאה לציבור, דמותו של מנהיג חייבת להיות קשורה במעין ערכי המחיה ומפכה את כל פעולותיו.

שמואל, שיום פטירתו חל ביום ירושלים משלב באישיותו שתי תכונות חשובות: האחת - השאיפה לבנין הבית, השאיפה לעיצוב עמוד הקודש, עמודה של ירושלים. מאידך, עיסוקו לא מונע ממנו להתחבר אל העם. לצאת ולחזור אל הבית. עיון קצר בדמותו של אביו, אלקנה, מלמדנו על מקורות היניקה של שמואל[23]:

כיוצא בדבר אתה אומר, ויהי איש אחד מן הרמתים וגו' . היה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו, שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה וגו' . אלקנה הוא עלה ואשתו ובניו ובנותיו ואחיותיו וכל קרוביו עמו וכל קרוביו עמו וכל בני ביתו היה מעלה את הכל עמו..דבר אחר למה מעלה את הכל עמו? כשהיו עולין בדרך ולנין ברחובה של עיר, מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד. שכן האיש מדבר עם האיש, אשה עם האשה, גדול עם גדול, קטון עם קטון.

והיתה המדינה מרגשת והיו שואלין להן להכין תלכו? ואומרים אל בית האלהים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד, מיד עיניהם משגרות דמעות. אמרו להן נעלה עמכן, אמרו להן הין, עוד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, לשנה אחרת הרגישה כולה לעלות, והיו עולין הימינה כששים בתים, ובדרך שהיה ולה שנה זו לשנה אחרת אינו עולה אלא בדרך אחרת. אלקנה הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות, וזכו רבים על ידו, הקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לו, אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות, וזכו רבית על ידיך, אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכה רבים על ידיו.

אלקנה, הבין שכדי להוביל את העם למשכן שילה, אין צורך בנאומים, בדרשות ובהטפת מוסר.

אלקנה יוצא בעצמו לרחובה של עיר וכך סוחף אחריו את העם כולו. כך גדל שמואל, כך נהג כל ימיו. יום ירושלים החל ביום פטירתו של שמואל, מלמדנו שאי אפשר לקרב את העם אל העיר ירושלים בלי לנקוט בשתי פעולות מקבילות: מחד - עיון, לימוד ובירור עמוד הקודש. לכן יושב שמואל הנביא  עם דוד ועוסק בתכנון הבית. מאידך - יציאה לרחובה של עיר. התערות מכסימאלית בציבור, ללא הפסקה , באופן מתמיד ועקבי[24]. מכאן, חובתנו הלאומית לחבר ולקרב. לא לוותר על איש. לראות עצמנו כמי שעוברים ברחובה של עיר ללא בושה או מורא. לצרף אחד לאחד עד שתיווצר תנועה השבה ירושלימה.

ד.
בית ה' נלך ! - במקום סיכום

 

המציאות החברתית הקשה בה נמצאת החברה הישראלית מחייבת לימוד ובירור משותף . רק לימוד ודיון בשאלות הערכיות יוכל להוביל למפגש מחודש בין ציון לירושלים , בין יום העצמאות ליום ירושלים, בין הציבור הרחב לבין ירושלים העיר. לא מתוך יוהרה אלא בעוז וענוה, נצא לרוחבה של העיר, בדרכים שונות, ובכל מקום, ננסה , לעורר דיון אמיתי בדבר החיבור שבין מסגרת לתוכן, בין כלים לערכים, בין מה שמסמל יום העצמאות למה שמסמל יום ירושלים. כך נוכל לשיר יחד, בירושלים, את שירו של משורר תהילים[25]:

"שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך.

עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים.

ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו.

ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'.

כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דויד.

שאלו שלום ירושלים ישליו אהביך.

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך .

למען אחי ורעי אדרבה נא שלום בך.

למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך."

המלבי"ם עסק בהגדרת ההבדל שבין שלום ושלוה:

שאלו - אחר שבאר שירושלים היא המעמדת חיבור הגויה הכללית ואחדותה, אומר כמו שאם תשאל לשלום הגויה האישיית נשיב לו ששלומה תלוי אם האיברים והכוחות שבגויה מקושרים ויש להם שלום יחדיו. כי בעת יעשה פירוד ביניהם אז יבא המוות. כן אם ישאלו לשלום ירושלים נאמר התשובה ששלומה תלוי אם "ישליו אוהבייך", אם אוהבי ירושלים יהיו ביניהם שלוה פנימית. בזה תלוי שלום  ירושלים, אחר שעיקר ענין ירושלים היא אחדות האומה, וא"כ אם יתעורר בין אישיהם ריב ומדנים ופירוד לבבות לה יחדיו, לא יתפרדו. והנה יש הבדל בין שלום ובין שלוה. ששלום הוא השלום החיצוני ושלוה היא השלוה הפנימית. אמר שעל ידי שישראל יהיה להם שלוה פנימית, שעל זה אמר אוהבייך, שיהיה אהבה בינהם הגם שלא יהיה להם שלום עם אויביהם החיצוניים, זה יגרום שלום ירושלים".

השאיפה לשלווה מלוה את כולנו. אולם, כדי להגיע לשלווה זו יש לעסוק בבירור שחלקו כואב ומכאיב.

את הימים המיוחדים הללו עלינו לנצל בראש ובראשונה לדיון מעמיק בשאלת דמותנו כמדינה. לאן מועדות פנינו? מהי הדרך הנכונה לשילוב שבין חמץ ומצה, בין פסח לשבועות, בין יום העצמאות ליום ירושלים.

 

 

בית המדרש