ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מציונות לירושלמיות - קווי מתאר לפוסט-ציונות דתית

ע"י: הרב אודיה צוריאלי

דומני שהתבוננות מעמיקה בתהליכים החיוביים והשליליים שחווה התרבות הישראלית בשנים האחרונות מוכרחת להוביל אותנו למסקנה שאנו מצויים בעיצומו של תהליך מורכב, שבו מדינת ישראל כפי שהכרנו עד היום עומדת לסיים את תפקידה, והיא מתחילה לעבור תהליך של רקבון לקראת לידה מחדש של עצמה. היישות החדשה שתיוולד מתוך תהליך זה הינה לדעתי תופעה שטרם הכרנו לא רק בתולדות הציונות והמודרנה אלא גם לא בתולדות עם ישראל והאנושות בכלל. במלים פשוטות ומוכרות יותר, ההסבר העמוק לתופעות הסותרות שצוינו לעיל הוא שאלו הם צדדיהם השונים של חבלי משיח, כפשוטו ממש.

 


א.


אנו עומדים בעיצומה של תקופת החגים הלאומיים, וככל שנה אנו נקראים, עם סגירת מעגל-שנה נוסף, לעשות את הסיכום וחשבון הנפש: מה היה, מה נתחדש, ולאן פנינו הולכות בשנה הבאה עלינו לטובה.


מדינת ישראל כבר איננה צעירה כל כך, וב-59 שנותיה הספיקה לעבור תמורות רבות ושונות ששינו את פניה ואופיה מקצה לקצה כמה וכמה פעמים, ועוד היד נטויה. דומה שמימד הזמן מהלך אחרת במדינתנו מאשר במדינות אחרות, ואין לך אלא לצאת לחו"ל לשבועות מספר בכדי לחוש בהבדל. קצב האירועים הפנימיים והחיצוניים, עוצמתם והאינטנסיביות שלהם, הינם לאין ערוך חזקים כאן בארץ לעומת כל מקום אחר בעולם. כך היא התרשמותי האישית, אך רבים שותפים לתחושה זו. לפיכך נראה שבצדק אפשר לראות ב-59 שנות המדינה שנים רבות מאוד, למרות שביחס למדינות אחרות משך זמן זה נחשב כמועט ביותר. במדינתנו בת הכמעט-ששים לא רק סימני זקנה מתקדמים ("בן ששים לזקנה"), אלא לצערי גם סימני תשישות חמורים, אובדן רצון-חיים, ואפילו סימני מחלות סופניות.


סיבות לדאגה ולחרדה לגבי מהות המדינה ועצם קיומה ליוו אותה תמיד מאז כינונה. אך דומה שבשנים האחרונות, ובפרט בשנה זו, הסיבות לחרדה הפכו מוחשיות הרבה יותר: קיומה של המדינה כמדינת היהודים עומד כיום בסימן שאלה במובן העקרוני ולא רק המעשי. יש לכך ביטויים רבים מספור, אמנה רק את הבולטים ביותר: כרסום גובר והולך בבטחון העצמי הישראלי בצדקת הדרך, ותנועתם המסוכנת של אנשי שמאל רבים אל עבר 'שמאל' אנטי-ישראלי, אוניברסליסטי, מנוכר לישראליות בכל צורה שהיא, שמאל החורת על דגלו רגשי אשם גם על כיבושי מלחמת העצמאות, והחובר לאויבי ישראל המסוכנים ביותר;


צירוף גובר והולך של ערביי ישראל אל השיח הישראלי באופן המטשטש במכוון את אופיה היהודי של המדינה; עידוד ערביי הארץ ע"י אינטלקטואלים יהודים להשמיע קולות קיצוניים הקוראים להפיכת המדינה לרב-לאומית, תוך כדי אחיזה בנשק 'זכויות המיעוטים' והצגת 'מדינת היהודים' כמדינת אפרטהייד;


שחיתויות גוברות והולכות הן בתדירותן והן בעוצמתן המתגלות בכל חלקי הפעילות הציבורית והפרטית, מהנשיא והפוליטיקאי ועד הבנקאי הזוטר, שחיתויות ההופכות את חיי המדינה לבלתי סבירים והגורמות לאיבוד אמון מוחלט של האזרחים בנושאי התפקידים הציבוריים, ואפילו אחד בשני במובן הפרטני;


האלימות הגואה בבתים, ברחוב, ובבתי הספר; התרופפות גוברת והולכת של הסולידריות היהודית-ישראלית, כולל כפירה בעצם זהותנו כעם בקרב בני אליטות רבים; עלייתה מחדש של האנטישמיות באירופה תחת מסווה חדש - אנטי-ישראליות, תוך נסיונות לקעקע את זכותו הלגיטימית של עם ישראל לחיות בארצו בבטחון מינימלי (ע"ע ההתנגדויות להקמת גדר ההפרדה);


וכמובן - איום הנשק האטומי מצד אירן, המגובה ע"י תמיכה יהודית מטורפת של קיצוני הקנאים החרדיים מחד, וע"י 'עדינותן' המופרזת של אירופה ורוב מדינות העולם בהתייחסותן לסוגיה, מאידך.


האם עומדים אנו לפני תחילת התפוררותה של המדינה? האם אנו שוקעים במצולות האובדן?


כאשר מסתכלים על אירועי השנים האחרונות ועל ההתנהלות הקורית במדינה על פני השטח בעין פקוחה הדברים נראים אכן כהולכים לכיוון הזה. ואם אכן אלו פני הדברים, הלוא היה על כל בעל נפש לקום ולזעוק בימים ובלילות ולהעיר את אחיו היהודים למעשה ולפעולה, בטרם נאחר את המועד. אך כשמעמיקים יותר את ההסתכלות, רואים כי אין טעם לזעקה זו, ומשני טעמים מנוגדים, האחד נוראי, השני משובב נפש. הצד הנורא הוא, שהנגעים פושים באופן כה מהיר ומבהיל, ובמישורים כה רבים באופן בו-זמני, שפשוט אין לך את הכוח והיכולת לקום ולזעוק - הצרות תוכפות עלינו מכל עבר ופינה, מבפנים ומבחוץ, ולא ברור בכלל מה קודם למה, ומהו סיבתו של מה.


הצד השני והמהופך, אולי גם המבלבל הוא, שבמקביל לתהליך זה של ניוון וקריסה אנו חווים תהליכים נפלאים שקורים בחברה היהודית-הישראלית, ובאופן ידוע בחברה האנושית כולה, וגם הם חסרי תקדים בהיקפם ועוצמתם. מתחת להמולת כותרות העיתונים והחדשות, מתרחש רנסנס רוחני ודתי שלא היה כמוהו אולי מאז ימי בית ראשון; צומח כאן בארץ דור צעיר מופלא בעל כשרונות מדהימים בתחומים רבים ובעל רגישויות מוסריות גבוהות ביותר; חשיבותו של העם היהודי החי בארצו הולכת ועולה בקרב עמים רבים, והקשר עם מדינות ותרבויות רבות בעולם הינו חזק ופורה מאי פעם; ועוד.


האם אפשר ליישב בין הכיוונים הסותרים הללו של חרבן ובניין גם יחד?


דומני שהתבוננות מעמיקה בתהליכים החיוביים והשליליים שחווה התרבות הישראלית בשנים האחרונות מוכרחת להוביל אותנו למסקנה שאנו מצויים בעיצומו של תהליך מורכב, שבו מדינת ישראל כפי שהכרנו עד היום עומדת לסיים את תפקידה, והיא מתחילה לעבור תהליך של רקבון לקראת לידה מחדש של עצמה. היישות החדשה שתיוולד מתוך תהליך זה הינה לדעתי תופעה שטרם הכרנו לא רק בתולדות הציונות והמודרנה אלא גם לא בתולדות עם ישראל והאנושות בכלל. במלים פשוטות ומוכרות יותר, ההסבר העמוק לתופעות הסותרות שצוינו לעיל הוא שאלו הם צדדיהם השונים של חבלי משיח, כפשוטו ממש.


בהקשר זה ברצוני להציג כמה קווים לדמותה של גישה פוסט-ציונית דתית, הרואה בעיני רוחה את עם ישראל חי בארצו במסגרת מדינית שונה לחלוטין מאשר הכרנו ב-59 השנים האחרונות: לא עוד מדינת ישראל כמדינת לאום, כי אם מדינת המדינות, בית לכל העמים, ובמלים אחרות: ממלכת כהנים.


 


ב.


אפשר לסמן את ההבדל שבין ציונות לפוסט-ציונות כהבדל שבין עולם המציאות לעולם הדמיון והאוטופיה. הציונות, כל מאמציה כוונו להשתחרר מעולם הרוח הגבוה והתלוש שהיהודים היו שרויים בו אלפיים שנה; להשתחרר מעולם של שאיפות, כיסופים ודמיונות - ולהגשים, להוריד את האידאות לעולם העשיה. "להפוך את הפירמידה" - כניסוחו של גורדון. ואכן, ההגשמה הצליחה בחלקה הגדול. קמה לנו - ברוך ה' - מדינה גדולה, חזקה ומפוארת - במובן החומרי בעיקר. אך פעילותה האינטנסיבית והמוצלחת של הציונות כתנועה מגשימה גרמה במקביל לתופעת לואי חמורה, והיא החנקה הדרגתית של הרבה מחלקי הרוח העליונה החופשית של האומה, המתבטאים בעיקר בדמיון היוצר ובעומק הרומנטי שלה.


כיום, לאחר מיצוי התהליכים הציוניים, הבעיה העומדת בפנינו החיים בארץ הינה הפוכה מזו שעמדה בפני הציונות: מדינת היהודים נעשתה מגושמת מדי, דומה היא לגוויה ללא רוח ונשמה. החלום אכן התגשם ברובו, אך איבדנו את היכולת המופלאה לחלום! אם ננסה, למשל, למנות כמה ספרי דמיון ופנטזיה משמעותיים נכתבו ע"י סופרים ישראלים בחמישים השנים האחרונות, דומני שלא נגיע לעשרה. בה בעת שבארה"ב, למשל, נכתבים מאות ספרים כאלו מידי שנה. האם אין בכך בכדי להעיד על חולשת דמיוננו היוצר וחולשת הרוח שעם ישראל לוקה בה? לכך ניתן להוסיף את התופעה המוכרת של אומנים ומוסיקאים גדולים היוצאים את הארץ על-מנת להשתלם ולהתפתח בחו"ל, ואף לחיות שם את חייהם: חשים הם שתרבות אמיתית אין ממש בארץ, ובודאי שאין כאן כלים מספיקים ללמוד ולהתפתח. בפשטות - חסרה כאן אטמוספירה רוחנית עמוקה ורגועה.


גם היהדות הארצישראלית הושפעה עמוקות מהרוח הריאליסטית ואיבדה בכך הרבה מרוחניותה בדורות האחרונים. אנו חוזים בצער בכשלונה של הציונות-הדתית בחנוך וטפוח עולם הרוח, הן הדתי והן הכללי - האגדה, ההלכה, הקבלה, הפילוסופיה, הספרות, השירה, הקולנוע - בכל אלו שורים גמגום וגישות סותרות, ובעצם ניתן לומר שאין לציונות הדתית אמירה ברורה בתחומים אלו. מורגש כי האידיאולוגיה שלה חוסמת בד"כ יכולת של אנשים להתפתח לכדי אנשי רוח אמיתיים, שהשפעתם מורגשת בחברה הישראלית.


כאן המקום להוסיף, כי הריאליזם החריף והמוגזם שאנו שרויים בו איננו נובע רק מאופיין של הציונות והמודרנה, אלא גם מאופיה של הארץ עצמה. ידועה העובדה, שרוב סיפורי האגדות מלאי הדמיון והגוזמא מתקופת חז"ל, מצויים בתלמוד הבבלי דווקא ולא בתלמוד הירושלמי ומדרשי א"י. א"י היא המקום שבו המציאות הרוחנית הופכת לממשית, לריאלית. זהו המקום שבו העם חי את חייו הממשיים. אך ביתרון זה נעוץ גם החסרון: חייו אינם קיימים ככיסופים, ולכן עלולים הם לשקוע בקלות בריאליות שלהם, בפוליטיקה שלהם. שקיעה שהיא שרשם של המיאוס, החולשה, הניוון והרקבון שאנו חוזים בהם בשנים האחרונות.


את היסוד העל-ריאליסטי יכולה תרבות א"י לקבל משני מקורות שונים: מהארצות האחרות, או באופן מובחר יותר - מירושלים עיר הקודש, שקדושתה היא למעלה מקדושת א"י:


עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה  (=ירושלים) מקודש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני.


(משנה כלים, א, ו)


קדושתה המיוחדת של ירושלים בכך, שהיא איננה עיר הריאליה אלא עיר הדמיון והרוח, "עיר האלוהים". מכיון שכך היא נעדרת כל גוון פוליטי, היא לא נחלקה לשבטים, ולאף אחד אין בעלות עליה, גם לא לעם ישראל בכללותו, אלא רק לקב"ה בלבד, "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איויתיה" (תהלים קלב, יד). מאותה הסיבה מרובה בה היסוד האוניברסלי המושך אליו כאבן שואבת את כל העמים כולם, וביחוד אלו הקשורים לתנ"ך ישירות או בעקיפין (עמי הנצרות והאיסלם). ירושלים הינה עיר האנושות כולה ולא עיר בירתו של עם ישראל כלאום מבודד. מקבלת היא באהבה ובחיבוק כל אדם באשר הוא אדם. המעבר בין ציונות לפוסט-ציונות (או למשיחיות) הוא אם כן המעבר בין אור ארץ-ישראל, אור המלכות, לאורה של ירושלים - אור התפארת האלוקית.


 


ג.


מאז קום המדינה עומדת ירושלים בלב הסכסוך היהודי-ערבי, ומידי פעם אנו זוכים לתזכורת כזו או אחרת לגבי מרכזיותה של ירושלים עבור האיסלם, ההולך ורואה בה מרכז דתי משמעותי ככל שהיהודים נאחזים בה ובא"י יותר ויותר (ה'אינתיפאדה' האחרונה נקראת על שם מסגד אל-אקצה בהר הבית, ובחירת שם זה איננה מקרית כלל, לעניות דעתי).


עלייתה של שאלת ירושלים לכותרות, בכל פעם באופן מועצם יותר, הינה בעיניי סימן או סמל של שינוי עמוק וכולל הרבה יותר ההולך ומתרחש למול עינינו: התרבות הישראלית עוברת באיטיות בטוחה מ'ישראליות' ל'ירושלמיות', כלומר ממנטליות חילונית-חומרית למנטליות דתית-רוחנית. אך יחד עם זאת ובאופן בלתי ניתן להפרדה - מתרבות המגדירה את עצמה במסגרת מדינה לאומית לתרבות אנושית על-לאומית. ומיהדות של הגשמה ומציאות ליהדות של דמיון וחופש אלוקי.


המציאות שאנו מצויים בעיצומה כיום, הינה קריסתה ההדרגתית של הפרדיגמה הציונית, שאינה מסוגלת עוד להתמודד עם שאלות ההווה של עם ישראל, שאלות הנובעות מהיסוד ה'ירושלמי' שבנו ולא מהיסוד הארץ-ישראלי.


הציונות באופן מהותי לא יכולה להגן על ירושלים, ועל כל מה שהיא מייצגת עבור העם והעולם כולו - הווה אומר: עולם הקודש והנצח היהודי. יסודותיה הגלויים של הציונות שטחיים מדי מכדי להוות בסיס לרעיון הירושלמי, רעיון הקדושה והנצח, רעיון השלום והאחווה הכלל-אנושיים, רעיונות המרוכזים כולם סביב נבואות הנביאים אודות בניין ביהמ"ק השלישי בלבה של ירושלים, באחרית הימים. כדי שתוכל הציונות להתרומם אל גובה הדילמות המתרגשות עלינו כיום, צריכה היא לחזור ולהתקשר לשרשים הרוחניים-דתיים שלה, הטרום-הרצליניים, עוד בטרם נולדה הציונות עצמה. אך מכיון שהיא עשתה את דרכה באופן מעשי הרחק משרשיה הדתיים הקדומים, ספק רב אם נסיון כזה יכול להצליח.


ובכל זאת, ישנם כמה עקבות של 'ירושלמיות' בהנהגה הפוליטית של ימינו: למשל, העובדה שגם פוליטיקאים חילוניים מרגישים בד"כ איזו כבדות בויתור על ירושלים העתיקה למען הסכם שלום. בסתר לבם עדיין מקננת הידיעה הסתומה שחזון ירושלים דווקא הוא הוא הנשמה הפנימית של הענין הציוני כולו, ובלעדיו נאבד את הכח לאחוז בא"י כולה. אבל במהותם אחוזים הם רק בא"י ולא בירושלים, בעניין הלאומי המצומצם ולא בפן האוניברסלי של מציאותנו כאן בארץ, ולכן אין להם אף פעם שום יכולת ממשית להגן באופן תקיף על אחיזתנו בירושלים.


רק גישה הנובעת מרוח דתית חופשית ומקורית, כמו זו של הרב קוק למשל, תוכל לפתוח פתח אמיתי של תקווה למדינה ולהובילה בכיוון חדש ודרך חדשה. דרך שהעיקר בה הוא הרוח ולא החומר, הדמיון החופשי, רוח-הקדש השורה על בחירי העם, המשפיעים על העם ובאמצעותו על העולם כולו חכמה וידע, מוסר ומשפט. בתפיסה הירושלמית יש מקום בא"י לכל העמים כולם, והגוים נקראים לראות את א"י כביתם הרוחני. א"י הופכת אז למרכז לכל התרבויות והלשונות, תחליף רוחני מתוקן ומשוכלל של 'ארגון האומות המאוחדות'. רק כאן, בא"י ובירושלים תוכלנה האומות באמת להתאחד בנשמתו הכוללת של אדם הראשון, שהוא מלכא משיחא.


 


ד.


אידאל ציוני מרכזי נוסף שצריך לעבור התמרה משמעותית בדרך למדינה העתידית, הוא אידאל "העבודה העברית", אשר יתחלף באידאל "המחשבה העברית". במסגרת הגשמת ו'קרקוע' העם היהודי היה רעיון העבודה היהודית אחד הכלים היסודיים ביותר ששמשו את הציונות על מנת לבנות במו ידינו את ביתנו הלאומי, ולזכות בעצמאות חומרית ובתעצומות גוף ונפש.


אך במדינת המשיח יכולה העבודה הפיזית להיעשות גם ע"י נוכרים, כדברי ישעיהו בחזונו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם" (שם סא, ה).  ובניסוחו של ר' שמעון בר יוחאי בגמרא (ברכות לה, ב): "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא) 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים יא) 'ואספת דגנך', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח) 'ועבדת את אויביך' וגו'".


הגישה הדתית הרדיקלית של רשב"י רואה בתפקידו האמיתי של עם ישראל תפקיד רוחני בלבד, לעומת גישתו של ר' ישמעאל, התואמת יותר את הריאליה בעולם הזה שלפני ימות-המשיח, הגורסת (ברכות, שם): "הנהג בהן [-בדברי התורה] מנהג דרך ארץ" - שילוב שעמד בשרש הגישה הציונית-דתית.


אבל על פי רשב"י המצב הציוני (והציוני-דתי בכלל זה) הוא מצב של ריחוק מאור פני מלך חיים, וישראל אז נקראים שאין עושים רצונו של מקום, כי סוטים הם מיעודם האמיתי. ואילו המצב שבו העם היהודי מתרחק מעבודה פיזית ושואף להתמקד בתחום הרוחני, התיאורטי והניהולי, הוא דווקא המצב המתקרב אל ימות הגאולה. האם תופעת העובדים הזרים ההולכת ומתרבה בארצנו, למגינת ליבם של האידיאליסטים מהדור הקודם, היא תחילת מימושו של חזון אחרית הימים?


על פי התפיסה ה'ירושלמית' אין האגו הלאומי שלנו צריך להפגע כלל מהעובדה שדברים רבים במדינה מבוצעים מבחינה מעשית ע"י אנשים מעמים אחרים, ושעמים רבים נוטלים חלק בשכלול צביונה של המדינה. דווקא לאחר שעם ישראל בנה וחיזק במשך כששים שנה את תודעתו הלאומית העצמאית, יכול הוא וכנראה גם צריך הוא עתה להפתח אל תודעה לאומית גבוהה ועשירה יותר שלו, תודעה הנותנת מקום במדינתו לכלל אומות העולם, ואף קוראת להם לבוא וליטול חלק בבנייתה של המדינה הכלל-אנושית, המאחדת את כל באי עולם לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. במצב זה צריך עם ישראל להגדיר מחדש את מהות שליטתו בארץ הקודש, לא כריבונות לאומית אלא למעלה מכך, כשלטון רוחני של ממלכת כהנים המשרתים בארץ ה' למען האנושות בכללה.


הסיבוכים הפוליטיים של הסכסוך עם הפלסטינאים, והלחץ הבינלאומי לוותר על שליטתנו באחוזי הארץ, גורמים למנהיגים הישראלים להשתחרר בהדרגה בעל-כרחם מהפרדיגמה הלאומית הצרה, ולנסות לייצר פרדיגמות מקוריות ורחבות יותר, הנושאות אופי יותר אוניברסלי. אך המחיר של  הלחצים הללו הינו יקר - רפיון ובלבול בשטחים פוליטיים רבים, שסעים בחברה הישראלית, מהלכים פוליטיים מסוכנים הגובים מחיר דמים כבד, ותמיכה נמוכה של העם במהלכים הסטוריים של מנהיגיו. אך התהליך יכול להעשות קל, נוח ומאיר יותר, כאשר העם יחל לקלוט את הרמזים ההולכים ומתחזקים, ויסכים 'להחליף את התקליט' הציוני שהוא כה התרגל אליו ב'תקליט' מוצלח ועמוק יותר. או אז יתגלה לו שאין כל צורך לוותר או למסור אף שעל, אלא רק לפתוח את הלב, את המוח, ואת הארץ כולה והמדינה כולה בפני באי העולם כולו, ולשתף אותם בנכסים הרוחניים העצומים של עמנו העתיק.


ואולם בכדי שמהפכה תודעתית כזו תוכל לקרות, חובה עלינו ראשית כל להשתחרר מלפיתת הצבת של החשיבה הריאלית המורגלת להתהלך בשבילים מסומנים ומוכרים, ולהתחיל לפתח מחדש את כח הדמיון והמעוף הרוחני. זקוקים אנו להרבה יותר נועזות, דמיון ויצירה בתחומים הדתיים כמו גם בתחומי התרבות החילוניים. עלינו לפתח מיתוסים חדשים, לחיות מחדש ולשכלל מיתוסים עתיקים ולחזקם. לשוט הרחק על כנפי הדמיון, עד שישובו לנו כוחות הרוח הישראליים המקוריים. רק כוחות מחודשים אלו יוכלו להעמידנו מחדש על רגלינו בעידן המתקרב ובא - עידן הרוח האוניברסלית.


"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים.  והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב).


 

 

 

בית המדרש