ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אובדן החמלה

ע"י: הרב שי פירון

מה כל זה אומר לנו?! האם זה מעיד על זלזול בערך האדם?! שמא מעיד האירוע על התבהמות כללית של החברה?! שמא מעיד האירוע על התפוגגותה של החמלה, של הרחמים, של האהבה אל האדם. שמא דווקא החברה המודרנית מתייחסת אל האדם כמכשיר פונקציונאלי, שנועד לספק את צרכי החברה. כידוע, למילה "דמים" שתי משמעויות: דם, כפשוטו, וכסף. שמא הרכושנות, החומרנות, הלהיטות אחר הישגים גשמיים, הובילה לפגיעה קשה ביחס שלנו לאנושי, לאישי, לאדם באשר הוא אדם. מי שמזלזל בשמו של חברו, עלול לזלזל גם בדמו שלו.מאמר שנכתב בתגובה לסיפור שהופיע בערוץ 10 בו הושאר אופנוען מת על הכביש בלי שאיש התייחס.

 


למראה התמונה המזעזעת של פצוע תאונת הדרכים שהוזנח על ידי עוברים ושבים, נמלאתי חלחלה ודאגה כאחד. וכך, תוך כדי צפיה בתמונות הנוראיות, מהדהדת באוזני הקריאה הגדולה המהדהדת מתוך פסוקי התורה: "לא תעמד על דם רעֶך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז).


חכמי ההלכה לדורותיהם התלבטו בשאלת גבולות הסיוע והכריעו שגם אם קיימת סכנה מסויימת למציל, חובה עליו להתגייס לעזרת הזולת. רבי דוד בן זימרא, ממגורשי ספרד וראש לדני מצרים הדגיש בדברי תשובתו: "אם הספק נוטה אל הוודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חברו. אבל אם הספק אינו מוכרע, אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל - עבר על "לא תעמוד על דם רעך". חכמים, ברגישותם, בקשו לחזק את המוסר הטבעי של האדם, ולהורות לו להתגייס להצלת הזולת.


החובה להציל את הזולת, מעבר להיותה חובה מוסרית,  נובעת גם מחובת ההגנה על הציבור. המדרון החלקלק של האכזריות עלול להוביל לקטסטרופות חברתיות נוראיות.


בתחנות רבות, קיימת סתירה בין המשפט העברי למשפט הישראלי. והנה, בשנת תשנ"ח - 1988, קבלה כנסת ישראל אל תוכה, הלכה, הצעת חוק, וזו לשונה: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו."


מסתבר, שחובת ההצלה שבאה מספר ויקרא אל תוככי ספר החוקים, נועדה להציב במרכז ההויה הישראלית את הסולידאריות והדאגה לאחר, באשר הוא. כנסת ישראל הבינה שחוק זה מהווה תשתית קיומית לבניינה של החברה הישראלית. והנה, דוקא כאן - נכשלנו.


מה כל זה אומר לנו?! האם זה מעיד על  זלזול בערך האדם?!  שמא מעיד האירוע על התבהמות כללית של החברה?! שמא מעיד האירוע על התפוגגותה של החמלה, של הרחמים, של האהבה אל האדם. שמא דווקא החברה המודרנית מתייחסת אל האדם כמכשיר פונקציונאלי, שנועד לספק את צרכי החברה. כידוע, למילה "דמים" שתי משמעויות: דם, כפשוטו, וכסף. שמא  הרכושנות, החומרנות, הלהיטות אחר הישגים גשמיים, הובילה לפגיעה קשה ביחס שלנו לאנושי, לאישי, לאדם באשר הוא אדם.  מי שמזלזל בשמו של חברו, עלול לזלזל גם בדמו שלו.


שמא, מעיד המקרה כאלף עדים על התפוררותה של החברה, על העדר סולידאריות,על התפתחות קהילות נפרדות בה כל אחת דואגת לבני השבט שלה, וביחס לשאר: "אדם לאדם זאב".


מה יקרה, בעוד עשרים שנה, כשאירוע דומה יקרה במהלך שירות צבאי, או אחרי, ח"ו, פיגוע?! האם  זרעי החורבן החברתי שנזרעו באירוע הנורא לא ינבטו ויהפכו לעשבים שוטים וצמחי פרא שמסכנים את קיומה של החברה?


סמלה המסחרי של החברה הישראלית היה מידת הקשר שבין כל חלקיה. היכולת לשבת ולדבר עם כל אחד, להרגיש שהוא "אחי"  ובשבילו אעשה הכל , היתה חלק מהותי מהיהדות והישראליות. ביטויים כמו "ערבות", "שותפות", "אחריות", היו אבני היסוד של החינוך היהודי. אין נער שלא גדל על "ואהבת לרעך כמוך".


את הזרעים הללו יש לעקור, מן השורש. בכל כיתה ובכל קהילה, יש להקדיש זמן ללמידה משותפת, לשיעור בערבות קהילתית ובאהבת האדם. בכל קהילה יש לצאת לשורה של פעילויות התנדבותיות שמטרתן לעודד את הסולידאריות והערבות ההדדית, ללמוד, שאנו, כולנו, ערבים זה בזה. לא בכדי, למדו חכמים שכל המציל נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. כנראה שגם חכמים הבינו שכשמוותרים על נפש אחת - עלולים להוביל לחורבנו של העולם כולו.


 


 

 

 

בית המדרש