ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על היחס בין עמ"י לארצו - לפרשות בהר- בחוקותי

ע"י: אייל קליין

פרשות השבוע בהר-בחוקותיי נקראות יחד בחלק מהשנים משום קוצרן וסמיכותם. במבט ראשון נראה כאילו הקשר ביניהם רופף למדי. אך אם מעיינים יותר נראה כי בשניהם הנושא העומד ברקע הוא הסדרת מערכת היחסים בין עם ישראל לארצו. המאמר נכתב ע"י תלמיד שיעור א´ בישיבה

 


פרשות השבוע בהר-בחוקותיי נקראות יחד בחלק מהשנים משום קוצרן וסמיכותם. במבט ראשון נראה כאילו הקשר ביניהם רופף למדי. אך אם מעיינים יותר נראה כי בשניהם הנושא העומד ברקע הוא הסדרת מערכת היחסים בין עם ישראל לארצו.


בפרשת בהר אנו עוסקים במצוות שביעית ויובל והשלכותיהם. השביעית מתוארת בפסוקים אלו (ויקרא כה, ב-ז):    


"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: "


מפסוקים אלו, והדגשים המיוחדים הקיימים בהם, עולה כי בעצם מצוות השביתה היא של הארץ. אמנם, על האדם מוטלת החובה להניח לארץ לקיים את השבת, שכן הוא הבריה היחידה המקבלת את הצו האלוקי ונדרשת לבחור בה, אבל קיום השביתה מיוחס לארץ עצמה. בפועל, ההשלכות על עולמו של האדם הן איסורי העבודה בקרקע והאיסור לאסוף את התבואה ולהחזיק בה כבעל הבית (ראה רש"י וחזקוני). מה עומד מאחורי ציוויים אלו?


התורה מצווה כי בשנת השביעית האדם ינהג בארץ לא כעושה בתוך שלו; הוא נדרש להרפות מאחיזתו הרכושנית בה, להניח לה, לשחרר אותה לעצמה. בכך השביעית מרעננת בנו את ההכרה שרכושנות היא תכונה אשר מיוחסת לקב"ה בלבד, ואילו לאדם יש תפישה ארעית בה בלבד. האדם אינו הבעלים - הוא המחזיק, הוא המקבל מיד בורא עולם. הארץ היא בעלת מהות עצמאית אשר צריכה לבוא לידי ביטוי בחופש הנותנים לה. אל הארץ אנו מתייחסים לא בזיקה של 'קניין' אלא בזיקה של 'ירושה'.


לכאורה העניין אינו מובן- מדוע שיהיה הבדל בין התפישה שלנו בארצנו לבין התפישה שלנו בממון, כלים, תבואה וכד'. רכוש אישי הוא מושג לגיטימי וברור בתורה, ואין מצווה הקוראת לנו לוותר על אחיזה זו ולהיוותר בחוסר כל, אף לא באופן זמני; זאת למרות שמובן שגם כל הרכוש האישי הקיים הוא של ד', ושהננו רק אורחים המגיעים להשתמש בכל בריות ד'. מדוע דווקא באחיזתנו בארץ ישנה הדגשה מיוחדת שהיא ארצו של ד', ויש מצווה להנחיל זיכרון זה ע"י הרפיה גמורה מבעלות זו?


נראה לי שבאמת יש הבדל מהותי,אשר לאורו רוצה התורה שנתחנך. יחסנו אל הארץ לא ראוי שיהיה כאל רכוש רגיל. ברכוש רגיל, על אף ההכרה ש"הכל בידי שמים" ו"אין עוד מלבדו", ועל אף שאנו מאמינים ש"לית אתר פנוי מיניה", בכל זאת הכרה זו אינה חודרת לקיומיות הטבעית שלנו באופן נורמלי. כך ראוי להיות - יש משמעות לכך ש"הארץ נתן לבני אדם", ואיננו אורחים כאן בלבד אלא גם תושבים, אחראים, מנהיגים, ונתברכנו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". אבל כשאנחנו מדברים על זיקתנו לארץ, לאדמה, אנו נפגשים ביחידה ישותית ברמה אחרת; במילים אחרות, בארץ יש גילוי אלוקות גדול יותר ונגלה יותר. 'אלוקים' בגימטרייה "הטבע"; הוא מופיע דרך כל היש. אבל שם הוויה הוא ההופעה הגילויית, הטרנסצנדנטי, אליו שייכים מושגי הציווי והקדושה. ארץ ישראל היא ארץ ד', ארץ הקודש, אשר עיני ד' אלוקיך בה. בתור שכזו יש לה ישות עצמית, נשמה. היא אינה נתונה  כשאר כלי החול אשר מתחת לשלטון האדם הכובש, אלא מחייבת יחס אחר, מכבד, הדדי. רק מתוך יחס כזה, המחייב גישה אנושית המוכנה להכיר בישות הארצית, בגילוי אלוקות שבה, יכולים אנו להתרומם ולדבר על מערכת יחסים אינטימית בין ארץ ישראל לעם ישראל, המתבטא בשמירת אמונים זה לזו בעת הגלות ותגובה פורחת של "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא ".


הקב"ה הנחיל לעם ישראל את הארץ, אך רצה שנדע להרפות ממנה פעם בשבע שנים. פעם בשבע שנים נכיר לה טובה, נעניק לה את החופש שלה, המבטא את העובדה כי יש לה גילוי אלוקי עצמי בלי קשר להיותה ארצנו דווקא. "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לד' ". אסור לנו לגעת בה, לעבוד אותה, לשעבד אותה לצרכינו, אלא היא המביאה לנו את פריה, כפי 'ראות עיניה', ואנו חווים את תלותנו בה. זהו יחס של הדדיות, של ענווה. הארץ איננה שלנו אלא של הקב"ה, והוא המועידה לנו ומשדכנו יחד.


התורה מרחיקה לכת עם תיאורה את הארץ כישות עצמאית ממשית בעיקר בפרשת בחוקותיי (ויקרא כו,לב-לה):


"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:"


המעיין היטב בפסוקים יראה כי יש כאן הנמקה נסתרת נוספת לגלות ­- כאשר עם ישראל ישב בארצו לא שמר את שנת שבת הארץ, וכיוון ש"מוכרחת" היא הארץ לשבות, הפתרון הוא גלות העם אשר עליה. כשעם ישראל בגלות, הארץ אכן שובתת - איש אינו עושה בה מלאכה, ואיש לא יורש אותה ואוחז בה ברכושנות ("ושממו עליה אויביכם"). הפסוקים מתארים פה את אורך הגלות כפונקציה של שמירת השבתון בימי שבת עם ישראל על אדמתו (ראה רש"י, ויקרא כו לה). פעולת החירות וההפקעה-מרשות-אנוש של הארץ חייבת להתקיים, ואם העם אינו שומר עליה - ד' מפזר אותו מהארץ. יוצא שמכל מקום, בעל כרחנו נודה לחיוניות העצמית של הארץ, לסגולתה ולקיום העצמאי שלה. בכל אופן נתחייב לשמוט את ההחזקה הרכושנית, הכובשת, המתנשאת בארץ - אם ע"י מצווה ואם ע"י קללה.


אלא גם עבור הארץ יש הבדל בין שביתה בה עם ישראל בוחר לשמוט ברצון בחירי, לעומת שביתה הנובעת מגלות. שביתה של גלות היא שממה; הארץ אמנם חופשית אך גם גלמודה ויבשה. לעומת זאת, בשביעית המתקדשת ע"י שמירת עם ישראל, אף הארץ מתברכת בעבור העם: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה" (כה יט). לשביתתה יש משמעות, והיא אינה שממון אלא גאולה לארץ.


נמצאנו למדים שבתוך מצוותנו לרשת את הארץ יש  ממד של "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה' ", לאמור- בין עם ישראל לארץ ד' שוררים יחסי זיקה עמוקים והדדיים יותר מזיקה של בעלות רגילה. עם ישראל מצווה לייחס לארץ ישות, ואחת לשבע שנים לתת לה לשבות, להסיר את הדגל הגאה והכובש ולהרפות, לשמוט, מתוך הכרה שהיא שבת לה'. מתוך כך הברית בין ד', עמו ונחלתו נותרת שלימה ומתקיימת.

 

 

בית המדרש