ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בועז ורות - הענווה שמובילה לשותפות

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

בועז השכיל להבין כי נושא הסיפור שעומד לפניו הוא רות וגאולת שם קרוב משפחתו המת, ולא הוא על משפחתו וייחוסו. לכן,הופך בועז מדמות משנית ב"מגילת רות" - לשותף מלא בבניינו של משיח בן דוד.המאמר נכתב ע"י בוגר מחזור א´ של הישיבה

 


אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית ל"ז, כא) - בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בלבו]" (שמות ד', יד) - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בֹעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" (רות ב', יד) - עגלות מפוטמות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו [ויקשב ה' וישמע ויכתֹב ספר זכרון לפניו]" (מלאכי ג', טז). רות רבה ה', ו.


במבט ראשוני נראה כי שלושת הדמויות שבחר רבי יצחק בר מריון, פעלו בצורה חיובית, אך לדעתו - אילו היו מודעים לכך שפעולתם נכתבת לדורות, היו פועלים טוב יותר. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין מוסיפים, שגם בהווה המעשים נכתבים על ידי אליהו בספר פלאי ושמיימי, ונחתמים על ידי מלך המשיח והקב"ה בעצמו, ולפיכך כדאי לכל אדם לעשות את  מצוותיו בלב שלם.


השאלה הראשונה העולה מקריאה שכזו במדרש, היא מדוע נבחרו דווקא ראובן, אהרון ובועז, להוות את הדוגמא למי שהיו יכולים לקיים את המצוות בלב שלם יותר, שכן לכאורה ניתן היה למצוא עוד עשרות דוגמאות במרחבי המקרא. שאלה דומה היא מדוע נבחרו אליהו לכותב הספר השמיימי ומלך המשיח לחותמו.


קושי נוסף העולה מן הדרשה הוא מדוע ראה הדרשן במעשיו של בועז מצווה שנעשתה שלא בלב שלם, שהרי פשט המגילה מציין אותו לשבח על דאגתו לרות, ואף מציין כי נתן לה מעל ומעבר לצרכיה - "ותאכל ותשבע ותותר". קושי דומה קיים לגבי אהרון, שכן לכאורה ניתן להבין את יציאתו לקראת משה כמצווה הנעשית בלב שלם, במיוחד לאור הדגשת הפסוק שאפילו בתוך ליבו שמח  - "וראך ושמח בלבו".


אומנם לגבי ראובן התביעה לקיום המצווה בלב שלם יותר נראית סבירה יותר - שכן כאח בכור ניתן לדרוש ממנו לעמוד בתוקף על שלומו של אחיו הצעיר, בלא לנסות לסובב בכחש את האחים. ברם, גם במקרה זה מי ערב לנו כי אילו היה ראובן מנסה לקחתו בכתפו אל אביו - לא היו האחים מונעים זאת, ואולי אף הורגים את יוסף בידיהם, כך שניתן לטעון כי צדק ראובן בשיקוליו ופעל לפי היכרותו עם האחים.


נראה כי התשובה לכלל הקשיים הללו, טמונה במשמעותה של ה'כתיבה' בדרשה. על פי זהותם של כותבי וחותמי הספר הפלאי שבסוף הדרשה, נראה כי העלאת המעשים על הכתב משמעותה שותפות של הפועלים בתהליך הנצח של הגאולה. מעשיהם של בועז, ראובן ואהרון, נבחרו כדוגמא למעשים ש'נכתבו', דווקא בשל שותפותם לשלושת הכוחות המובילים את הגאולה: כוחו של משיח בן דוד - שנולד מבועז ורות, כוחו של משיח בן יוסף - שניצל על ידי ראובן, וכוחם של החכמים מוסרי תורת משה - שכובד על ידי אהרון.


באופן טבעי, כל אדם רגיל לראות את עצמו כמי שעומד במוקד העניין, ונראה כי זוהי נקודת הביקורת כלפי שלשת הדמויות. לשלשתם היתה סיבה טובה לחשוב שהם העומדים במוקד: ראובן בכור השבטים, אהרון בכור בני עמרם, ובועז נשוא הפנים - "איש גבור חיל". שלושתם פוגשים בדמויות שבעיניהם נראו משניות: יוסף שאך זה ננזף על ידי אביו על גאוותו, משה שגדל בבית פרעה וגלה מעמו שנים רבות, ונערה מואבית שיש חשש שהיא בכלל אסורה לבוא בקהל ישראל.


ראובן חשב כי תפקידו כמצילו של יוסף הוא המשמעותי בסיפור העלילה, ואילו יוסף הוא בסך הכל נשוא פעולתו החשובה. אהרון מחל על כבודו ויצא לכבוד אחיו הצעיר, אך עדיין לא תפס כי במוקד הסיפור יעמוד משה מושיע ישראל, ולא אהרון שאוהב שלום ורודף את שלום אחיו. גם בועז חשב שהסיפור שבו הוא משתתף הוא סיפור גמילות החסד של האיש הנדיב, ולא סיפור השתלבותה בעם ישראל של אמה של מלכות.


הדרשה, כמו גם פשט מגילת רות, פונה אלינו בדרישה כי נכיר באפשרות שמוקד הסיפור אינו טמון דווקא בנו: העשירים, המוצלחים והמכובדים. ייתכן, טוען הדרשן - כי כשאתה מסייע לעני, מציל את אחיך או יוצא לכבודו - לא אתה זה שעושה לו טובה, אלא טובה לעצמך אתה עושה בכך שתהיה שותף ולו במעט במימוש ייעודו הנעלה. לכן, עליך להתרגל לאפשרות כי דווקא מהזר או המסכן, מהעני או מהמבוזה - תצמח הגאולה, ובסייעך לו - מסייע אתה לעצמך להצטרף אליו לחיים עם משמעות נצחית.


נראה כי קבלת ההכרה כי לעיתים המוקד אינו מצוי אצלך, הוא שהביא להבדל בין שלושת הדמויות. ראובן, המשיך לראות את עצמו במוקד הסיפור, כפי שניכר מתוכחתו לאחים "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם", וכפי שעולה מהצעתו שנדחתה על ידי אביו "את שני בַנַי תמית אם לא אביאנו אליך תנה אֹתו על-ידי ואני אשיבנו אליך". בשל כך, לא זכה ראובן לשותפות בכוחו של יוסף ו"נתנה בכֹרתו לבני יוסף בן ישראל" (דה"א ה', א).


אהרון, שלבסוף הבין כי משה הוא שנבחר להיות מושיעם של ישראל ונותן התורה, נהג בענווה גדולה כלפי אחיו הצעיר, וכפי שהתורה מציינת פעמים רבות עשה את כל פעולותיו "כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח', ג ועוד). הפנמה זו של היותו כעת דמות משנית, היא שזיכתה את אהרון שבטווח הארוך הוא וזרעו יהיו נותני התורה בעם ישראל - "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב', ז).


אל מול דמותו האפרורית של אותו "פלֹני אלמֹני" הרואה את עצמו במרכז הסיפור וחושש מ"לשחת את נחלתו" בנשיאת רות, עומדת דמותו של בועז שבשלב זה השכיל להבין כי נושא הסיפור שעומד לפניו הוא רות וגאולת שם קרוב משפחתו המת, ולא הוא על משפחתו וייחוסו. לכן, דווקא בשל נשיאתה של רות לאשה תוך הדגשת המעמד המרכזי שלה ושוליותו שלו, הופך בועז מדמות משנית ב"מגילת רות" - לשותף מלא בבניינו של משיח בן דוד.

 

 

בית המדרש