ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לא פשוט להיות יהודי

ע"י: הרב אבישי מזרחי

 


אני ראיתי אותו. גוו כפוף, שערו שיבה, כיפה תכולה קדמונית עוטה הוא לראשו, בדרכו לבית-הכנסת היה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, עטור בתפילין ומעוטף בטלית עתיקה, פסע בזריזות אופיינית ומלמל... מכוניות גדשו את כבישיה הצרים של קרית-שמונה, ילדים רכים מסורקים למשעי, אפופי שינה, שבו מן המכולת עומסים על ידיהם הדקות את מצרכי הבוקר, והוא- התהלך בניהם, דרכו נפקחת לפניו שקוע בעולמות עליונים חיתך מלותיו בשפתיו במין אדיקות נדירה לבל יהיו כעלה נידף. פניו חמורות, מכונסות בעצמם, דומה, כי משווה הוא אלו-ה לנגד עיניו ואין עוד מלבדו.


בית פינתי לו במעלה הרחוב, אדי תבשיל וריחות חג היתמרו מחלונו גלים גלים - ימים שבין עשור לחג - רוח קלה של שלהי קיץ השירה עלים ראשונים מעץ סמוך והתערבלה בעצמה. נעצרתי בסף דלתו כמהסס, ביתו פתוח לרווחה, ילדיו הקטנים משתובבים ומסייעים כאחת לבעלת הבית בהכנות הקדחתניות. את קירות ביתו מעטרות תמונות צדיקים רבות וכמו נבחן אני בעיניהם היוקדות, זה מסביר פנים וזה מזעיף, האחד בוחן את כיפתי ותוואי פני והאחר נועץ מבט מאיים בסנדלי המשונות (מן תחושה מוזרה כזו). והוא- האיר אליי פניו, נשק לי על מצחי ועטפני באהבה, ברק ריצד באישוניו השחורים והבליח קווי אור נעימים, התעניין הוא בקורה אותי ובמצב רוחי כאילו אינטגרלי אני להלכי חייו. מצאתיו אוחז בקופסת קרטון חתומה ובה אתרוג, פרי עץ הדר, שהדר, הנו יסוד עמוק במצוות החג ומשתדלים הם ישראל ליקח אתרוגים נאים לחים ורעננים ללא כתם או עווית, חותמת מרשימה הייתה טבועה על הקרטון הדק המעוטר היטב ..."שר התורה... פאר הדור... רבן של ישראל" הבהבו תארי החותם בהבזקים עדינים. הוא נעמד כנגדי, שח מעט, שליו, איננו סקרן כלל ועיקר לבקוע הקופסה, להציץ פנימה ולבחון את אתרוגו שאכן ראוי להתנאות עמו לפני ה'. סמוך על רבו שאם נתן הסכמתו על אתרוגו לבטח מהודר הוא בתכלית, ולא שאין בקיא הוא בהלכות החג, אלא שפל בעיניו ונוטה להיתלות ברבו, בתמימות מיוחדת, ירא את רבו כירא אלוקים.


ניגש אליי, פעם אחת, וספר עב בידיו היגעות, תלמוד בבלי, מסכת ברכות, וחפץ היה שאלמדהו סוגיא. צעיר אני ממנו בכמה עשורים, קבוצותיו מאפירות ובקעים פעורים בעורו המחוספס. אין הוא ביקש ללמוד עמי, אלא רצה לִישב כתלמיד ולהאזין. אפשר, ולא הביכה אותו סיטואציה זו, ואפשר כי למען צימאון מתוק כזה הבוער בקרבו מוכן היה לכופף עצמו ולהקריב. זיק אושר קרן בפניו הבוגרות, שש ושמַח הוא בעיסוקו זה, אך מאידך, מילים בארמית היו זרות לו, נדמה, כי עובדה זו לא הפרה את שלוותו. הוא קרא והתרגש, טעה והתרגש, בלבל משפטים ושגה בפיסוק ובכל זאת התרגש מאוד, איך אפשר שלא להתרגש ולהתפעל כשעוסקים בדברי אלוקים חיים, במימרות מדיפות קדושה, והגם שהבנה מוסיפה חן, ישרים הם פיקודי ה' ומשמחים לב.  המפגש הזה עם תורה העביר רעד בגופו והרווה משהו מצימאונו, כמו גם מלאהו ערגה וכיסופים לעולם החתום בפניו שחפץ הוא לבוקעו. הרצתי בפניו את מחלוקת האמוראים על אתר, ביקשתי לבאר מעט, אך הוא עיקם פרצופו בפליאה וקטע את הסברי "מה, הם לא יודעים את ההלכה !? " שאל בתמיהה וחוט תמימות ילדותית נסוך על פניו. חייכתי.


ראיתי אותו קובר את בנו- חול המועד היה, ובשעה שישראל פזזו וכרכרו בכל עוז לפני ה' הלך הוא אחר מיטת בנו בכורו, פניו שבורות ומיוסרות, דמעות הציפו את עיניו הגדולות נקוו בזוויות עפעפיו אך סרבו הן לגלוש מטה, גופו כבד וזיפים לו כעשבים בלחייו השסועות, ליטף הוא את ראש בנו המוטל לפניו עטוף תכריכים, סביבו הצטופפו אלפי אנשים כואבים ודומעים, לעומתם יצאה חמה מנרתיקה והצליפה בהם בקרניה.  זיעה מתערבבת בדמעות ויוצרת מחנק באוויר. מחנק בגרוני. את זעקות השבר תרגם הוא לטפיחות עדינות, העביר את ידו הסדוקה על מצח הבן שוב ושוב, כמנסה להחיותו. ידיים שידעו עמל ועשייה, בניין וצמיחה, פגשו בנורא מכל. הוא התנהל לאיטו בכבדות כמדדה, נעמד על שפת הקבר ונאלם דום. רגבי אדמה הושלכו פנימה והעלו מסך אבק לאוויר שליפף את רגלי הבאים והותיר בם רישום דק. הוא הביט אל הקבר הטרי, רכן מעט, סימן בידיו חרושות הקמטים לבנו שיצטרף אליו וקרא בקול גדול:" בני! בני! בוא עמנו רוצים אנו לשמוח עמך בשמחת התורה, נו! קום כבר! עוד מעט ושבת נכנסת" שהרי אותו היום ערב שבת היה והשמש תלויה הייתה במערב צופה פני דמשק או צופה במתרחש. סבור הייתי אותה שעה שאולי נטרפה דעתו עליו ושח הוא בחוסר הגיון, שהרי אין מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו, שכן, אבלו מערבבו ואין דעתו מיושבת עליו. אך הוא נדם לרגע, יישר את קומתו השפופה ואת שתי ידיו הכבדות נשא אל על, גלגל עיניו למרום והנהן בראשו כלפי קודשא בריך הוא, כמצדיק עליו את הדין, שהכל - נהיה - בדברו. "בני! בטח בשמיים זקוקים לך לרקד עם מלאכים ושרפים בשמחתה של תורה" הוא מותיב לה והוא מפרק לה, בלב שלם ובוטח עזב הוא חלקת הקבר  וקבל עליו גזירת שמיים "לבי שבור מבפנים ועניי יבשות" נאנח ואחר הוסיף: "אין מהרהרים אחר מידותיו של מקום" לא כהתה אמונתו ולא נס בטחונו בצור עולמים, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. והוא-                          


ראיתי אותו בשכבו על ערש דווי. צינורות השתלשלו משקיות נוזלים דמויי אינפוזיה וננעצו בבשרו החי, הדועך... גופו צח ואדום וחם, רגליו נשתתקו, ראייתו נפגמה, נתון היה בערפול חושים, לשכך במשהו מיסורי התופת, מן הגרורות הסרטניות המתפלשות בעורקיו רוקדות בדמו ולוחכות כל סנטימטר רבוע בגופו הטהור. צינה ירושלמית חרשה בגבי. הוא לחש לי, שח בצלילות מפתיעה, "אבישי!" קרבתי "אבישי, התפלל בשבילי!" כיווצתי את גבות עיני והיבטי בו בפליאה. "להתפלל עליך?" הרהרתי בקול, כמנסה להבין, "לא" ענה "התפלל בשבילי!" קולו קלוש וחרישי אמץ כוחותיו הדלים והבהיר: "אינני מסוגל להתפלל בעצמי, קשה עלי הריכוז, והרהורים נידחים באחת מפני המורפיום המטשטש. אנא! עמוד אתה בתפילה לפני אדון כל- במקומי - שיח לו מנהמות לבך ואמור לבוראי כי גופי המדוכא בייסורים ונפשי הנאנקת לא מאפשרים לי לעמוד לפניו ולתנות צרתי, ואתה הוא חליפתי ותמורתי" אחזתי בסידור, היססתי, מחשבות הלמו בראשי וטרדוני. רעדתי. מעולם לא הכרתי פתרון הלכתי כזה, בשנותיי המעטות לא נקלעתי לסיטואציה זרה ומיוחדת כל כך, ואם 'אנוס רחמנא פטריה' מדוע חפץ הוא שכמו אכנס תחתיו?. התפללתי. רק שפתיי נעות והוא מדבר מגרוני.


 

 

 

בית המדרש