ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה לעשות כשההנהגה מתנהגת כאספסוף?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

איתן פינקלשטיין מנסה להבין לאור המדרש מהי הנהגה,כיצד מגיבים מול תלונות לאור המדרש. איתן הוא בוגר מחזור א´ של הישיבה

 


"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה [וישֻבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר]" (במ' י"א, ד) מהו "והאספסוף"? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא - אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר "וגם ערב רב עלה אִתם" (שמ' י"ב, לח). ואחד מהן אומר: "והאספסוף" - אלו סנהדרין, שנאמר "אספה לי שבעים איש" (במ' י"א, טז), מה כתיב שם? "[ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'...] ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במ' י"א, א) - בקוצים (=בנבחרים) שבמחנה. (במדבר רבה ט"ו, כד.)


קל להבין את הדעה הראשונה לפיה הגרים שהסתפחו לישראל, היו אלו שגרמו לשאר בני ישראל לחטוא בחטא תאוות הבשר. גרים אלה שהצטרפו לישראל בשעה שהשעה שחקה להם, נתקשו לדבוק בישראל בשעתם הקשה במהלכם במדבר ציה וצלמוות. לפי פרוש זה לביטוי 'אספסוף', ניתן אולי גם להבין את התלונה אודות הדגה והקישואים שזכו לאכול חינם במצרים, שכן בראש המתלוננים עמדו גויים לשעבר שלא שועבדו בעת היותם במצרים.


קשה יותר לקבל את הדעה השניה לפיה ה'אספסוף' הוא כינוי לסנהדרין. לפי דעה זו, שבעים הזקנים הראשונים נשרפו חיים מאחר והחטיאו את ישראל בחטא תאוות הבשר - וזו הסיבה לכך שמשה היה צריך לאסוף הנהגה חדשה לעם ישראל.


פרוש זה נראה קשה, קודם כל בשל הביטוי 'אספסוף' שנראה רחוק מאוד מהכינויים הרגילים בהם התורה מכנה את זקני ישראל, עיני העדה, מנהיגי העם. בנוסף לכך, דעה זו מאחדת למעשה את חטא ה"מתאוננים" המתואר בפס' א', עם חטא המתאווים לבשר שבהמשך הפרק, שכן לפי שיטה זו עונש השרפה המתואר בפס' א' הוא עונשם של מנהיגי העדה, שגרמו בהמשך הפרק לכל יתר העם להתאוות לבשר (לפי קריאה זו, כנראה שהתלונה שלא פורשה של ה"מתאוננים" שבפס' א' - היא היא התלונה על הבשר שהובאה בפירוט בהמשך הפרק).


למרות הקשיים שבשיטה זו, יתרונה המרכזי הוא שטמון בה הסבר לכך שבהמשך הפרק יש צורך במינוי הנהגה חלופית. ואכן, כבר בראש דרשתנו נשאלת השאלה מדוע ממנה כעת משה שבעים זקנים: 'וכי לא היה להם זקנים קודם לכן? והכתיב בהר סיני "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמ' כ"ד, ט)?!'. תשובת המדרש היא שעל אותם הזקנים נאמר בעת מתן תורה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שם, יא) ועל כך 'היו ראוין לישרף באותה שעה... ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקב"ה לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום', ונפרע מהם בפרשתנו.


מדרש זה קובע שמעשיהם של זקני ישראל בעת מתן תורה היו דומים 'לעבד שהיה משמש את רבו, ופרנסתו בידו - והיה נושך ממנה'. ייתכן שלפי המשל שבמדרש זה, נוכל להבין את המכנה המשותף של מעשי זקני ישראל במעמד הר סיני ובתלונתם בפרשתנו. בשני המקרים המנהיגות חוטאת בהתנהגות שהמאפיין שלה הוא כניעה מופגנת לתאווה הפשוטה והעממית המשותפת לכל בני האדם - התאווה לאוכל. בשני המקרים האליטה לא מבינה שתפקידה כמנהיגות הוא לרומם את העם מתאוותיו, ולא ל'הזדהות' עם פשוטי העם מתוך ניסיון לצבור פופולאריות על בסיס של הפגנת סולידריות עם המכנה המשותף הנמוך ביותר.  


ייתכן שפניה למכנה המשותף הנמוך ביותר, כגון ההבטחה ש'אנו נהיה אלה שבוודאי נדאג להביא לכם לבשר - כי גם אנו נהנתנים ואוהבי בשר' יכולה להיות יעילה מבחינה פוליטית, ואף להביא לתוצאות המקוות בקלפי. ייתכן שיש גם תועלת דומה בהצבת 'חזון' של 'מדינה שפשוט כיף לחיות בה', או ביחצון תמונתו של מנהיג המקפיד לצפות במשחקי כדורגל, בכדי לבנות לו תדמית 'עממית'. 


אך דרשתנו מלמדת אותנו שיחס שכזה להנהגה - מחטיא לחלוטין את עצם מטרתה. מנהיגי ישראל הם כ'עבדים המשמשים את הרב' כשמטרת נתינת הכוח בידם היא לרומם את העם - ולכן לא ייתכן שהאמצעי להשגת המנהיגות יהיה על ידי הזדהות עם תאוותיו הנמוכות של העם. מי שמנסה לשמר את מעמדו כמנהיג בצורה שכזו, הרי הוא כעבד הנוגס במזונו של רבו, שכן בכך הוא מפגין שמטרת שלטונו אינה קידומו הערכי של העם, אלא ההנאה העצמית שבכוח ובשלטון.  


על פי המדרש הסמוך, התכונה על פי נבחרה המנהיגות שהחליפה את המנהיגות הרדודה והמרדידה, הם אותם 'הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים' שכן 'לפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור - לפיכך "ונשאו אתך במשא העם" '(במדבר רבה ט"ו, כ).


המנהיגות החדשה נבחרה ממנהיגים הרואים את עצמם כמשרתי הציבור, המבינים שהנהגת ישראל הינה 'משא' שיש צורך להתאמץ ולסבול על מנת לשאתו. את המנהיגות הפונה למכנה המשותף הנמוך -  תוך שהיא עוסקת בהנאה מאכילה ושתיה במעמדות ממלכתיים, החליפו דמויות הרואות בהנהגת ישראל זכות שלעיתים יש לשלם עליה במחיר של כאב אישי - מנהיגים שיש להם עבר וניסיון של מסירות נפש על עם ישראל.

 

 

בית המדרש