ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הטובים לפוליטיקה

ע"י: הרב שי פירון

הגיע העת להחזיר למנהיגות את מקומה. עלינו להפסיק להתייחס בציניות לכל מי שבוחר לסייע בהנהגה בהובלה. אל לנו לראות בפוליטיקה מקצוע מאוס, אל לנו לזלזל בחשיבותה של השליחות הפוליטית. בסופו של תהליך, אנו פוגעים בעצמנו, בדמותנו. עלינו להעריך ולכבד ולדחוף את הטובים שבבנינו להנהגה ציבורית, לעשיה רחבה ומקיפה. אל לנו לאבד אמון במנהיגות.המאמר התפרסם ב´חיים אמונה´ 18

 


בראשית הקמת הישוב היהודי כתב הסופר ש"י עגנון את הדברים הבאים:


"והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים  ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם  כפי זדונם וכפי טיפשותם. היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד ע"י השוטים והרשעים?


אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה רואים אותו היום שאינו חכמה, ואינם עומדים על דעתו ואינם  תוקעים עצמם לשום דבר מפני שהחכמה מוליכה את החכמים ממעלה למעלה. לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו עיניהם בו - הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו  ידיהם  ממנו אין להם  מה יעשו בעולם. לפיכך כך ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו העולם בידיהם." (ש"י עגנון/שירה).


דבריו של עגנון רוויים ציניות עמוקה כלפי מנהיגי התקופה. לטענתו, החכמים, מרוב שעסוקים הם בחכמה, נמנעים מלהנהיג את הדור, משתמטים מאחריות, ומפנים את הדרך לטיפשים ולרשעים.


באותה תקופה, כתב אחד ממנהיגי ה'שומר הצעיר', מאיר יערי, דברים הפוכים בתכלית:


"מנהיג. לב צעיר מזדעזע לשמע המילה הזאת. אולם עוד יותר ירעד בהרגישו את מהותה, בעמדו תחת השפעת  הקסם היוצא מהאיש המנהיג, המתווה דרך, הממלא את רחשי הלב הקולקטיבי, המביע את זעזועי הנפש הקיבוצית. ...מנהיג - משען בצרה, מעוז בשעת דכדוך נפש...האיש שהיה לגואל...שקשרתם אותו אליכם בעבותות הערצה" (מאיר יערי/קובץ קהיליתנו (בתוך: "אחריו" עמ'  74).


יערי, רואה במנהיגים דמויות כריזמטיות, משמעותיות, בעלות כח כמעט מאגי, המסוגל לסחוף אחריו את הציבור לעשיה רחבה, למהפכה גדולה.


שני הקולות הללו נשמעים במחננו, זה לצד זה. מחד, יש הטוענים שתם עידן המנהיגים, וכל מה שעלינו לחפש זה "מנהל" טוב: מי שיארגן את החיים, יארגן את הצבא והכלכלה, וכו'. לא עוד איש אחד בעל חזון עצום שההמון רואה בו תמצית שאיפות וחלומות כי אם "נציג". כך הופך ראש ממשלה למעין יו"ר ועד הבית עם סמכויות מורחבות. מאידך, אחרים כמהים למנהיג אחר, בעל מעוף וראיה רחבה. כיצד מיישבים בין הגישות השונות?


מסתבר, שעמדתו של עגנון מביאה לידי ביטוי ניסיון מר ממנהיגים בעלי ראיה צרה, אינטרסנטים, שפגעו אנושות במקומה של המנהיגות ויעודה. אשר על כן, עלינו לחפש דרכים לשינוי התדמית. הרמח"ל, עסק בתיאורו של המנהיג הראוי וקבע לו שם תואר מרכזי: "רועה". וכך כתב בעל ה'מסילת ישרים': "ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו."


הגיע העת להחזיר למנהיגות את מקומה. עלינו להפסיק להתייחס בציניות לכל מי שבוחר לסייע בהנהגה בהובלה. אל לנו לראות בפוליטיקה מקצוע מאוס, אל לנו לזלזל בחשיבותה של השליחות הפוליטית. בסופו של תהליך, אנו פוגעים בעצמנו, בדמותנו. עלינו להעריך ולכבד ולדחוף את הטובים שבבנינו להנהגה ציבורית, לעשיה רחבה ומקיפה. אל לנו לאבד אמון במנהיגות. מותר לנו לחוש כעס כלפי מנהיגים עכשוויים שפגעו במשמעותה ובעומקה של ההנהגה, אבל הפתרון אינו אלא בהצבת חלופה.


בבנין מנהיגות אחרת ננוחם.


 


 

 

 

בית המדרש