ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אוצר בי"ד -עקרונותיו,יתרונותיו וחסרונותיו

ע"י: הרב שי פירון

השיעור דן בשאלה מהו אוצר בי"ד,מה יתרונותיו ומה חסרונותיו.שיעור כללי שהועבר ע"י הרב שי פירון וסוכם ע"י תלמיד בישיבה, עבר את אישורו של הרב


לשמיעת השיעור לחץ כאן



כהקדמה לשיעור יש לציין את דברי הראי"ה בסוף הקדמתו לשבת הארץ שאין להפוך את היתר המכירה לחובה לכולם כעין 'דת', "שלא ימצא שום יחיד או מוסד שישתמש בדברינו לכוף חס וחלילה לעבוד בשביעית אפילו על פי סדרי ההיתר בדרך ההפקעה את אלה אנשי לב אשר רוח אהבת ה' וחמדת מצוותיו' וכמו כן הוא קורא לאלו שמקפידים שלא לסמוך על ההיתר 'לדון לכף זכות בכל רגשי כבוד ואהבת ישראל את כל אלה שמצבם בפרט או מצב הישוב בכלל מכריח אותם להתנהג ע"פ"י סדרי ההיתר וההפקעה'. הרב קורא לכבוד הדדי ולאי הכרעה מה 'טוב' יותר, שתי הגישות טובות למצבים שונים, לגידולים שונים, לאזורים שונים, לאנשים שונים.
לעצם עניין אוצר בית דין:


אוצר בי"ד דן רק בפירות עקב בעיית הספיחים שבירקות, כעת יש לדון מה ציוותה התורה:
1. מחד, שלא נעבוד בשנה השביעית כלל - 'ועשת את התבואה לשלש השנים': לא תעבוד ותהיה לך תבואה מהשנה השישית עד השנה התשיעית (פירות שישית).
2. מאידך, שיהיו לך פירות בשביעית, ולא רק זאת אלא שתאכל אותם (ולפי הרמב"ן זו מצווה) - 'והייתה שבת הארץ לכם לאכלה''.


כיצד מתיישבים שני כיוונים אלו המתבססים על פסוקים? כיצד יתיישבו הפסוקים, בייחוד שלאור העובדה שהכתוב מציין  איסורי מלאכה כבצירה,זמירה וכו'?


 


דרך א'


הרמב"ם בפיהמ"ש (שביעית ח,י)  - 'שלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים...שהרי התיר אכילתן באמרו והייתה שבת הארץ לכם לאכלה' - אומר הרמב"ם שיהיה מותר להתעסק בפירות רק בשינוי וזה היחס בין הפסוקים. פתרון זה מתאים רק לאדם פרטי, קשה מאוד לעשות בשינוי ולהגיע לפירות בהיקף מסחרי.


 


דרך ב'


הר"ש בפירושו למשנה אומר שכל הצורך בשינוי הוא בפירות משומרים, אך אם אלו פירות הפקר שאינם משומרים יהיה מותר לבצור כרגיל. לכאורה זהו פתרון מעולה לחקלאי שמשווק בצורה מסחרית.


בפתרון זה יש כמה בעיות:
1.הרדב"ז מקשה על כך ושואל מה תעזור הפקרה, 'והלא כל השדות הפקר בשביעית'? ו קשה לומר שהפסוק בתורה שממנו למדים שלא יבצור כדרך הבוצרים הוא כנגד אדם שעבר ושמר שדהו כנגד עניינה של שביעית שצריך להפקירו, וא"כ לא ברור מה תעזור הפקרה נוספת. ואולי משום כך השמיט הרמב"ם ירושלמי זה עליו בנה הר"ש.
2.מציאותית: עינינו רואים שאדם לא מפקיר לגמרי שדהו ואילנותיו שמורים בתוך שדותיו!


כדי להבין את הדברים יותר יש להכיר את השתלשלותה של ההלכה בעניין הפקרת השדה:


המהר"י קורקוס על הרמב"ם מביא מכילתא שמבארת שבתחילה הייתה ההלכה 'פורץ בה פרצות' בשדה, וזהו הפקר אמיתי המאפשר לכל אחד להיכנס לשדה, אך כיוון שזה לא הגיוני כי השדה מכילה יותר מפירות (ציוד חקלאי וכדומה שהוא יקר) תקנו חכמים שלא לפרוץ גדרות, אך גם לא לתקן פרצות בגדר קיימת וכ"ש שלא לבנות גדר. כעת, לאחר תקנת חכמים יש צורך לבנות צורת הפקרה חדשה שהרי ביטלת את פריצת הגדירות! על רקע זה באה תקנת אוצר בית דין.


 


אוצר בי"ד - השתלשלות


התוספתא (שביעית) מתארת שני שלבים בתפקיד שלוחי בי"ד:
1. שלב א': בי"ד פאסיביים, הם מקבלים מאדם את פירותיו, נותנים לו דמי מזון שלש סעודות והשאר נכנס לאוצר שבעיר. למה בי"ד עשו זאת? אומר הרמב"ן שהמטרה הייתה לפתור את בעיית הסחורה בפירות שביעית כי אנשים סחרו בפירות שביעית, בזה שבי"ד לקחו לו את כל מה שיש לו ונתנו לו רק כדי מחייתו. בכך קויימה ההפקרה לאחר ביטול ההפקרה האקטיבית שהייתה. הסבר זה ייתכן ומסביר מדוע הרמב"ם השמיט הלכה זו של אוצר בי"ד - הרמב"ם הבין כרמב"ן שזהו פתרון נקודתי ולא פתרון כולל.
2. שלב ב': בי"ד נהיה היזם - הוא הלך אל אנשים ואסף מהם את התבואה.


 


אוצר בית דין בימנו


[כיום מדברים על אוצר בי"ד מקומי למספר מצומצם של אנשים, בעבר דובר (לפני שבע שנים כשתנובה עשתה אוצר בי"ד) על כך שהשיווק יהיה כלל ארצי]


בי"ד מסתובב ובודק כמה עולה לחקלאי לגדל כולל השקייה שמירה וכו' ומחלק את העלות מול כמות הפירות. הבעיות:
1. לעיתים בשוק החופשי הפירות יעלו פחות ממחיר הפירות באוצר בי"ד, שהרי בשוק לעיתים מוכרים במחירי הפסד.
2.הפסד לכולם - לא היו הרבה צרכנים וזה גרם להפסדים וגרר חלוקה בחינם כדי לא לפגוע בפירות שביעית וקדושתם. לכך קמו שתי אלטרנטיבות כדי להתגבר על ההפסד:
א. אוצר בי"ד החרדי קבע שאם לא יצליח למכור את כל הפירות, בי"ד יוריד מהמחיר שהוא יתן לחקלאים. זה נורא ואיום - ממתי מעסיקים פועלים ללא קביעה מראש את התשלום!
ב. חקלאי יקבל עפ"י חישוב הממוצע של רווחיו בכל חודש בשלשת השנים שקדמו.אבל אז חישבת את התשלום לא לפי מלאכתו של פועל אלא לפי רווחיו, וא"כ במה הוא פועל בי"ד.


כל הבעיות ניתנות לפתרון, אבל מה שיוצא מכל זה הוא שהפתרון של אוצר בי"ד איננו חלק יותר מהיתר המכירה, וא"כ נחזור לדברי הרב קוק בתחילת דברינו שלא ניתן לומר זה טוב יותר או זה.


 


בשולי הדברים:


מקובל לומר שהרב קוק הוא ה'מרא דשמועתא' של היתר המכירה והחזו"א של אוצר בי"ד, אבל שני הדברים אינם מדוייקים:
1. ב'משנת יוסף' חלק ג' עמוד נ"א מצוטט שטר של אוצר בי"ד שעשה הרב קוק ביפו.
2. הרב קוק לא המציא את היתר המכירה - היו שלש שמיטות לפני עלייתו שכבר נהגו בהם היתר המכירה.


 


למעשה:


ישנו יתרון לאוצר בי"ד מצד אכילת פירות שביעית בקדושה ומצוות הרמב"ן. אך החסרונות גדולים:
1.ההפסד - עד כה לא הייתה שמיטה בה לא היה הפסד, וחקלאי לא אמור להפסיד בשביעית.
2. שאלת הייצוא - מותר באוצר בי"ד או לא.
3.שאלת ביעור שביעית - האם וכיצד יבוצע.
4.חילוני שיקנה פירות אלו ובעיית 'לפני עיוור'. היו הרבה שאמרו שאוצר בי"ד מתאים כפתרון קהילתי ולא ארצי. אולם גם לשאלה זו ניתן להציע פתרון משום שהאם כשהפקירו את השדות בשביעית אמרו לשים אדם שיבחן האם אתה יודע כיצד לנהוג בפירות הללו? מכאן עולה ששאלת הפקרת הפירות אינה תלויה בשאלת ידיעת ההלכות ע"י החילוני.


לכן, כיוון שאין כאן גם בשורה לאומית לפתרון כולל והחסרונות הנ"ל, יש להעדיף את היתר המכירה על אוצר בי"ד.

 

 

בית המדרש