ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ואני תפילתי - פרקי עיון למהותה של תפילה

ע"י: הרב שי פירון

מאמר על עניינה של התפילה ויסודותיה.המאמר דן בקשיים שבתפילה כיצד היא יכולה להיות ´עבודה שבלב´ ועוד.


 


"אפילו מי שאינו צבוע ושקרן גמור,


אף על פי כן


כשהוא נצרך לבריות


קשה לו מאוד שתהיה תפילתו באמת גמורה לאמיתה.


כי אף שמתבייש בעצמו להתפלל


בשקר גמור ממש


ורוצה להתפלל באמת,


אבל האמת היא שהוא מטעה את עצמו


ועושה איזו תנועה או מחיאת כף


בשביל איזו פנייה של פרנסה


או כבוד


וכיוצא באלה


וגונב דעת עצמו


וממציא לעצמו סיבובים במחשבתו


שהוא צריך באמת לעשות אותה תנועה בתפילתו


ומכסה השקר באמת".


(קיצור ליקוטי מוהר"ן, סו')


 


הימים שקדמו לפטירתה של דנה ז"ל, היו מלווים בתפילות רבות. הפלנו תחינה לפני בורא עולם, גברים נשים וטף. התאספנו לאמירת תהילים וזעקנו: "ממעמקים קראתיך ה'".


חשתי צורך עמוק לעסוק בבירור עניינה של תפילה. לפניכם, בירור ראשוני הנוגע למהותה של תפילה.


"ויהיו לרצון לפני אדון הכל".


 


מבוא:


התפילה תופסת מקום מרכזי בעולמו של המאמין. במהלך הדורות תפסה התפילה מקום של כבוד, הרבה מעבר למילויה של חובה מצוותית-דתית. בכל עת ובכל שעה: בעת צרה ומצוקה, בעת שמחה וששון, בימי חג ומועד כבידי חולין, תופסת התפילה מקום נרחב בהוויית חיינו.


אף על פי כן, מעוררת התפילה קשיים רבים. האתגר אותו מציבים חכמים1: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר (יואל ב') כי אל חנוך ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך", התביעה לראות את התפילה כעבודה שבלב2 מציבה קושי עצום בפני המתפלל. וכי ניתן לצוות על הלבבות?3 קשיים אלה מלווים רבים מאיתנו. לא בכדי פתח רבי יוסף קארו את השולחן ערוך באומרו4: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". אומנם, דברי השו"ע נוגעים לכלל מצוות התורה, אך ניתן לומר שבאותם מצוות המסורות ללב, גדול הקושי שבעתיים. קשיי הריכוז, הפנימי והחיצוני, היכולת לעמוד לפני הי"ת שלוש פעמים ביום, ההזדהות עם נוסח התפילה - כל אלה הם חלק מהקשיים המלוים את המתפלל. חכמים, נתנו דעתם על קשיים אלה. ספרות המדרש עסקה רבות בהבהרת מקומה של התפילה5, משמעותה ומקומה בסדר יומו של הפרט והכלל. בספרות ההלכה ביטויים הלכתיים רבים שמגמתם לסייע למתפלל להפיק מתפילתו את המירב6. זהו היסוד לאימרה החסידית הגורסת כי "תפילה בלא כוונה - כגוף בלי נשמה"7.


"רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו חנונים"8. "תפילת הקבע" היא מושג הדורש ברור וליבון. בגמרא9 מחלוקת בהגדרת המושג "תפילת קבע":


רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים; רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר. אמר רבי זירא: אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא. אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה.


ניתן לומר שהפירושים השונים המובאים בדברי חכמים אלו, מבטאים את ארבעת הקשיים המלוים את עולמו של המתפלל:


 


1. "אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי" - קשיים נפשיים. לשאלת הריכוז וההזדהות.


הקושי הראשון הוא הקושי הנפשי, ובלשונו של רש"י: "חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי"10. הבעיה המתוארת על ידי רש"י היא תפיסת התפילה כחוק קבוע, כדבר שבשגרה הרחוק מעבודת הלב של האדם. כאן מתוארת התפילה כמשואי, כהכרח, כחוק - הידוע כמעשים שלא בהכרח יש להם ובהם טעם. גם בפירוש עץ יוסף11 הדגיש את ההתמודדות הנפשית הכרוכה בפעולת התפילה: שמתפלל במרוצה כמו שמתפלל מפני החיוב ומבקש לפטור ממנו". העץ יוסף הדגיש את התוצאה - ההכרחית - הנובעת מהקשיים הנפשיים המלוים את המתפלל. סיכום הולם לבעיה זו ניתן למצוא בדברי הרב זצ"ל בהקדמתו לעולה ראי"ה12:


"לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני-מלך חיים... אבל כשחסר הציור האמיתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, ועוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, שהיא צריכה לבוא מצד הרגש פנימי ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשואי.


אמרה חסידית מפורסמת, המובאת בשם הרבי מאלכסנדר, מבטאת נכונה את הקושי הגדול שבתפילה: "רצוני לבטל תפילה אחת, כדי שלא אעשה תפילתי הרגל. אלא חוששני, שמא אעשה ביטול תפילה הרגל".


 


2.ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים - קושי לשוני - דרכי הביטוי. לשאלת הנוסח ומשמעותו.


יש המצליחים להתגבר על הקושי הראשון. אולם, התגברות זו לא מספקת כדי להיות מסוגלים להיכנס אל המסגרת של התפילה. לצורת התפילה משמעות עמוקה. אמנם, לרגש האנושי מקום נרחב בעבודת התפילה, אולם אין הוא שליט בלעדי:


"אפילו מצא לבבו מתרגש להיות חפץ בתפילה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כי אם למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה עדיין יסוד התפילה שצריך שתהיה עבודת ה'.


וצריך שיכיר, שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד מצב נפשו ורעיוניו באופן נאה לתפילה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם... על כן צריך לאומרה בלשון תחנונים"13


בעיית הנוסח יכולה להתפרש בשני אופנים שונים: מחד, הצורך במציאת נתיבי - ביטוי פרטיים המבטאים את מלא עוצמת ההרגשות של האדם. הצימאון הנפש העמוק מחפש לו דרכי ביטוי הולמים. מאידך, ההבנה שלשון תחנונים לא תלויה בתחושותיו של האדם הפרטי. היינו, שלשון חכמים - לשון תחנונים מסייעת בידי האדם להתגבר על הקשיים הנפשיים באמצעות נוסח התפילה.


 


3.רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר - הדעת. לשאלת הרלוונטיות של התפילה.


התפיסה, כאילו לתפילה ביטויים רגשיים בלבד, במנותק מהעולם השכלי - שגויה במהותה. רש"י פירש: "כהיום כן אתמאל וכן למחר"14. המתפלל היום כמו אתמאל מוכיח שתפילתו מנותקת מעולמו-שלו. התפילה מחוברת לחייו של האדם. הדינמיות המחשבתית חייבת להיות אבן יסוד בעולמה של התפילה:


"...כי צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהיה יכול לחדש בה דבר מצד השכל הברור, מלבד ההרגשה הפנימית, ואז יצרף עם המחודש השכלי את ההרגשה הטובה הפנימית הטבעית... ועל זה אמר רבי זירא: "יכילנא לחדושי בה מילתא", כי גודל ההרגשה לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה".15


שאלת הרלוונטיות נצבת אף היא במרכז הקשיים אותה מעוררת התפילה. היכולת של האדם להתאים את תפילתו למציאות המיוחדת בה ניצב האדם בשעת התפילה.


 


4.אביי בר אבין ור' חנינ בר אבין דאמרי תרוויהו: כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה - לשאלת היחס שבין המתפלל לאוירה הסובבת, לטבע. וכן - על הקושי שבתפילה על כלל החברה.


העובדה שהתפילה מחוברת באורח מהותי לציבור, לכלל הן בצורתה (מנין), והן בניסוחה (לשון רבים) מעוררת קשיים רבים בעולמו של המתפלל. פעמים, חש המתפלל כי אף שחלף על שלשת הקשיים שלעיל, הרי שהיה שמח לו יוכל לשפוך שיחו לפני בוראו בפינה מוסתרת מעין כל. הוא לא זקוק לאוירה הסובבת את המתפלל בציבור.


אולם, לא רק התפילה בציבור תופסת מקום נרחב. מקום של כבוד תופסת התפילה על הציבור, מה שלא תמיד מיקל על המתפלל. בתפילתו הוא מתחבר אל עמו, ארצו, הטבע וגם אל עצמו. בימים בהם הפרט הולך ותופס מקום נרחב יותר, קשה החיבור שבעתיים. חכמים קבעו16:


אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות.


המשמעות היא שאי אפשר להתפלל אלא במקום בו ניתן להסתכל כלפי חוץ, לעולם הסובב, מתוך רצון לראות את המצוקות בעולם הסובב.


קושי נוסף, כרוך ביכולת של האדם לחבר בין הטבע לקב"ה. אמונה הנובעת מהטבע היא יסוד מוסד. זו הסיבה לברכות רבות הקשורות לטבע ולתכונותיו.


"ראוי שהמציאות בכללה תעורר רגשי לב האדם להתפלל, בהתבוננות השגחת השי"ת ונפלאות חסדיו הנראים בזריחת השמש לעת תפילת שחרית, ובשקיעתה - לעת תפילת המנחה... שעל פי התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, ראוי להתעורר בהן לרגשי התפילה"17.


נוכל לסכם כי הקשיים הניצבים בפני המתפלל הם:


א.הקושי הנפשי הנובע מעצם הבעייתיות שבמצוות התפילה.


ב.קשיי הנוסח. האם מטרת הנוסח היא להוביל את האדם לפתרון הקשיים הנפשיים?


ג.הקושי בחיבור התפילה למציאות המשתנה. הקשר שבין הדעת, המחשבה לתפילה.


ד.הקושי שבתפילה על הכלל בעיקר בעידן בו הפרטיות תופסת מקום של כבוד.


ה.הקושי לחבר את הטבע עם עולם האמונה.


הקשיים הגדולים אותם ציינו בפתח הדברים, באים לידי ביטוי הולם בדברי רבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעש"ט:


נקל לו לאדם לומר עשרה חידושי תורה מאשר להתפלל תפילה אחת בכוונה".


 


פרק ראשון - להבנת מהותה של התפילה



מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ומשמעותה:


הלכות תפילה תופסים מקום של כבוד בספרות ההלכה. הלכות רבות הנוגעות למכלול השאלות ולמגוון הנושאים אותם העלינו בדברי המבוא. הרמב"ם כתב בפתיחה להלכות תפילה1:


הלכות תפילה, יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה...


בבסיסם של דברי הרמב"ם הללו מונחת התפיסה כי התפילה - מצווה היא.


בפתח הדברים, עלינו לעסוק בבירור מקורות מצוות התפילה. הרמב"ם באר את מקורות המצווה בפתיחה להלכות תפילה:


מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה


אומנם, כבר בהגדרת המצווה מונח קושי גדול: היתכן לצוות על עבודת ה'? פרשנים רבים הקשו על שיטת הרמב"ם. דומה ששיטת הרמב"ם צריכה בירור הולם, שהרי הרמב"ם מנה בספר המצוות שלו את מצוות האמונה ומצוות אהבת ה' שגם הן נוגעות לעניינים המסורים ללב2. התפילה, לדעת הרמב"ם - מצווה מדאוריתא3. מקורה בדרשת חכמים על הפסוקים: "ועבדתם את ה' אלוקיכם"4 וכן מהאמור: "ולעבדו בכל לבבכם"5.


הרמב"ן, חלק על הרמב"ם. לדעתו אין לראות בתפילה מצוות עשה מדאוריתא. כיצד יתייחס הרמב"ן לאמור: "ולעבדו בכל לבבכם"? תשובת הרמב"ן בהירה6:


ועיקר הכתוב "לעבדו בכל לבבכם, מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה ושלמה לשמו ובאין רצון רע".


נראה, לשיטת הרמב"ן, שהציווי "ולעבדו בכל לבבכם" הוא ציווי כללי המתייחס לדרך בה מקיים האדם את כלל המצוות. בפסוק זה מונחת התשתית לדרך הנכונה בקשר שבין האדם לאלוהיו. מהי, אם כן, לשיטת הרמב"ן מטרתה של התפילה?


ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קוראינו אליו"7.


 


חסד עשה ה' עם ברואיו בכך שסלל בפניהם דרך כדי שיוכלו לשטוח תחינה ובקשה לפני אדון הכל. שיטת הרמב"ן נראית מנוגדת בתכלית לשיטת הרמב"ם. לדעת הרמב"ם מצוות התפילה היא מצווה מהתורה. לעומת זאת, דעת הרמב"ן, מצוות התפילה מדרבנן. רק בשעת צרה חובת התפילה מהתורה. בשאר הזמנים התפילה היא "ממידת חסד הבורא יתברך עלינו".


עיון נוסף בדברי הרמב"ם בספר המצוות יסייע בידינו לבחון את דבריו מזווית ראייה נוספת8:


המצווה החמישית - היא הציווי שנצטווינו לעבדו יתעלה. ונכפל הציווי הזה כמה פעמים ואמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ואמר: "ואותו תעבודו"... ואף על פי שגם הציווי הזה הוא מן הציוויים הכלליים - כמו שבררנו בכלל הרביעי - הרי יש בו יחוד, כי הוא ציווי על התפילה. ולשון ספרי: "ולעבדו - זו תפילה", ואמרו עוד: "ולעבדו - זה תלמוד". ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו: "מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבד" ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו" - הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שבאר שלמה".


בחינה מדוקדקת בדבר היחס שבין דברי הרמב"ם בהלכות תפילה לדבריו בספר המצוות מצביעה על הבדל עקרוני. למרות שמסקנת הדברים זהה בשני המקורות, הרי שניתן להבחין בהדגשים שונים. הרמב"ם בסהמ"צ מדגיש את ההיבט הכולל של עבודת ה'. התפילה - היא סעיף אחד מתוך המכלול הכולל. דברי הרמב"ם הללו - דומים במידה רבה לדברי הרמב"ן. לעומת זאת, הרמב"ם בהלכות תפילה מדגיש כי הפסוק "ולעובדו בכל לבבכם" מתייחס לתפילה.


הרב קוק זצ"ל צמצם את המחלוקת שבין הרמב"ם לרמב"ן9:


ונלע"ד דמצינו ב' ענינים בתפילה. דעת הרמב"ם בספר המצוות ובחיבורו דמ"ע להתפלל בכל יום, ומייתי לה מדרשת חז"ל, ודעת הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ דמצות התפילה שהיא מהמנין הוא להתפלל בעת הצרה, ולא בכל יום. ולע"ד י"ל שיקויים פלוגתתם בענין ההסברה בענין התרי"ג, ומ"מ לענין חיובא אלו ואלו דברי אלוקים חיים, דיש באמת חובה עלינו להתפלל, וזה החיוב אין תכליתו להשיג דבר כ"א להיות דבקים בשם ית' ולזכור אותו, וכמו שכותב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"ג פנ"א) בטעם התפילה, אע"פ שהשיג עליו בעל עבודת הקודש ז"ל (חלק העבודה), ע"ד הקבלה, מ"מ י"ל שיסוד הכללי הוא זכרון האל ב"ה, כדברי הרמב"ם, וכל התיקונים הפרטיים הם תולדות טובות מסובבות מזכרונו ב"ה, שהוא כולל כל הטוב ועמו מקור חיים. עכ"פ עיקר חיוב התפילה שבכל יום הוא מצד זכרון ד' ב"ה".10


בספר המצוות הדגש הוא על הביטוי הכולל, על עבודת ה'. מטבע הדברים, המטרה בהלכות תפילה שונה לחלוטין. לפיכך בהלכות תפילה, ההדגשים מעשיים ומנוסחים ביתר חדות. מכאן שעיקר חובת התפילה נובעת מחובה כללית של עבודת ה'.


אם עמדנו על הפער שבין סגנונו של הרמב"ם בספר המצוות לעומת האמור בפרק א' שבהלכות תפילה, עומד הרי"ד סולובייציק על הפערים שבין הכותרת שבהלכות לתפילה לאמור בגוף ההלכות. הפרשנות שהרב סולובייציק מציע, תוכל לשרת אותנו בהבנת שיטת הרמב"ם:11


"עבודה שבלב" לפי הרמב"ם, מקיפה איפה את כל האדם וקיומה של התפילה אינו באמירת התפילה אלא בלב. כמובן, שעבודה מחייבת מעשים ופעולות "שכשם שעבודת המזבח קרויה עבודה, כך תפילה קרויה עבודה".12 כעבודת המזבח כך עבודת התפילה - אי אפשר לקיימה בלב בלבד בלא מעשה. אך מעשה התפילה יכול למצות את כל שכלול בעבודה שבלב, המקיפה את כל האדם, על כל מצביו ואפשרויותיו, בששונו ויגונו, באבלו ובשמחתו. התפילה מבטאת חלק, חלק קטן בלבד, "מכלליות" זו שבעבודה שבלב. היא צומחת מתוך הנבכים הבלתי נמדדים של עבודה שבלב. כל אימת שהיהודי מתפלל, הריהו מקיים, לפי הרמב"ם, מצווה דאוריתא. התפילה היא פעולת המצוה, אך קיומה הוא בלב."


הרי"ד מבסס את דבריו על יסוד העובדה שהמחלוקת אם מצות צריכות כוונה אם לאו, מנותקת מהמחלוקת בדבר כוונה בתפילה. תפילה ללא כוונה אינה אפשרית. לפיכך, ממשיך הרב ומסכם:


כלום מוצאים כאן דגש חזק על עבודה שבלב כפי שראינוהו מפרש במקום אחר? כלום מדבר הוא כאן בהשקפת עולם ואדם הצפונה בעבודה שבלב? לא! בהלכות תפילה עוסק הרמב"ם בהלכה פסוקה, בפעולת התפילה, ואילו על התפילה כעבודה שבלב הוא מייחד דבורו במקומות אחרים בספריו. בהלכות תפילה אינו דן בקיום המצווה אלא דווקא בפעולת המצווה. כאן אין הרמב"ם מעוניין במצב נפשו של האדם, בתיאור המתרחש בלב פנימה, ואינו עוסק אלא "בפעולה" בלב. ברם, בהגדרתה של התפילה המופיעה בכותרת הלכות תפילה, הוא מדייק ואומר: "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה". כאן אין הוא משתמש במינוח שבהלכות עצמן, "מצוות עשה להתפלל", המכוון לפעולת התפילה, אלא במונח אחר: "לעבוד את ה'", מונח המתאר את קיום המצווה של עבודה שבלב, שהתפילה היא אחד מגילוייה... המינוח השונה אינו מקרי. שיטה עקבית היא במשנתו של הרמב"ם, שבכל מקום שדן במצווה שקיומה בלב ופעולתה במעשה, הוא מחלקה במתכוון: בהלכות הוא מדבר במעשה המצווה, ואילו בכותרת, שבה נתונה ההגדרה וההקדמה להלכות, הוא מדבר על קיום המצווה בכל מלוא משמעות.13


אם כנים אנו, נוכל להבחין בשלוש חלוקות, בשלושה הדגשים שונים ביחס למצוות התפילה:


הדגש הכולל: הרמב"ם בספר המצוות מדגיש את הציווי הכולל של עבודת ה'. מתוך ציווי כולל זה נגזרת מצוות התפילה.


הכותרת הרעיונית: הרמב"ם בפתיחה להלכות תפילה מדגיש את התשתית הרעיונית כתנאי לקיום המצווה. כאן מודגשת התפילה כפעולה שכל עיקרה עבודת ה'.


הביטוי המעשי: בפרק א' שבהלכות תפילה מדגיש הרמב"ם את הדרכים למעשה המצווה. לביטוי היומיומי של עבודת ה'.


התפילה היא חובה הנוגעת לסדר היום הקבוע של המאמין. בדגש הכולל נוכל למצוא קשר אמיץ שבין דעת הרמב"ם לדעת הרמב"ן. אולם, לא ניתן להתעלם בין הביטויים המעשיים של התפילה: לרמב"ם חובת עבודת ה' באה לידי ביטוי בתפילה, ציווי יומי. לעומת זאת, דעת הרמב"ן, היא שמצוות התפילה היא מצווה מדרבנן למעט בשעת צרה. נראה, שסדר המצוות אותם מונה הרמב"ם מוכיח שהדגש במנין המצוות הוא על ההיבט הכללי של עבודת ה':


מצווה ראשונה עניינה אמונה: "הוא הציווי שנצטווינו להאמין באלוקות".


מצווה שניה היא מצוות הייחוד: "היא שנצטווינו להאמין בייחוד".


מצווה שלישית היא מצוות אהבת ה': "הוא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה".


מצווה רביעית היא מצוות היראה: "הוא הציווי שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו".


המצווה השישית עוסקת בדבקות בחכמים: "הוא הציווי שנצטווינו להתערב בין חכמים ולהתחבר אתם... והוא אמרו יתעלה ולדבקה בו".


המעיין בהמשך סדר המצוות של הרמב"ם יראה שעד למצווה העשירית, מצוות קריאת שמע, עוסק הרמב"ם במצוות כלליות. מכאן, נלע"ד, שמצווה חמישית עוסקת בעבודת ה' הכללית ולא במצוות התפילה. התפילה היא הביטוי הבולט לעבודת ה'. התפילה היא גיבוש ייחודי ברור של מצוות העבודה הבאה לידי ביטוי נוסף בעבודת המקדש ובתלמוד תורה.13א ניתן להבחין במבנה הספרותי של משנה תורה לרמב"ם. את ספר המדע, מסיים הרמב"ם בפרק העשירי שבהלכות תשובה: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד...".14 כאמור, הלכה זו מסיימת את ספר המדע. בצמוד לו ספר האהבה ובראשו הלכות קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים ולאחריהן הלכות תפילה. האם יד המקרה בסדר זה?15


להבהרת הייחוד שבשיטת הרמב"ם, ברצוני לעמוד על ההבדלים שבין שיטת הרמב"ם לבין גאוני בבל. הרס"ג הרבה לעסוק בענייני תפילה. הוא רואה בתפילה "מן הדברים היקרים לאומה".15א רס"ג עיצב את המומנט הרציונלי שבחובת התפילה:15ב


כי השכל מחייב להקביל כל מיטיב בהטבה אם הוא צריך לה, ובתודה אם אינו צריך לגמול. והיות דבר זה הוא מחיובי השכל, לא יתכן שיוותר עליו הבורא בנוגע לגבי עצמו. אדרבה, מן המחויב שיצווה את ברואיו לעובדו ולהודות לו על אשר בראם".


לפיכך, מנה הרס"ג את מצוות התפילה כביטוי ייחודי (ואולי אף יחידי?) לעבודת ה'. הדברים מתבררים על יסוד הניסוח של הלכה זו בספר המצוות לרס"ג:15ג


את ה' אלוקיך תירא, ואותו תעבוד בתפילה


הרס"ג מזהה, באופן מוחלט, את המצווה לעבוד את ה' לבין תפילה. המעין המנין המצוות לרס"ג לא ימצא ביטוי כולל ומקיף לעבודת ה'. ביסוד דברי, עומדת ההנחה שעמדת הרמב"ם ביחס לתפילה ומקורותיה, ובעיקר - בירור היחס שבין עבודת ה' למצוות התפילה, שונה בתכלית. במקומות רבים עומד הרמב"ם על כך שההלכות המופיעות בספר אהבה נועדו: "אכלול בו כל המצוות שהם תדירות, שנצטווינו בהם כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד".16


אולם, לא נוכל שלא להתייחס למהות התפילה המשתקפת מתוך עמדתו של הרמב"ן. לדעת הרמב"ן התפילה היא אמצעי שהניח הבורא לברואיו. התפילה היא בבחינת גשר, נתיב זרימה פתוח וחופשי דרכו יוכל האדם לשפוך שיחו לפני בוראו:


"או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו, שנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים על ידי אדוניהם, וכענין שכתוב: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם" והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבא על הציבור לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה".


תקנת חכמים להתפלל בכל יום, לא נובעת מתוקף הקדושה וההערכה כלפי התפילה במהותה אלא מתוך רצון ליתן כלים נאותים בפני האדם.16א התפילה אינה התכלית. התפילה היא אמצעי למילוי הצרכים אותם מבקש האדם מאלוקיו. מבחינת המתפלל תכליתה של התפילה בא לידי ביטוי בענות השי"ת לבקשותיו.


מה משמעותה של התפילה לשיטתו של הרמב"ם? בשלב זה, נותיר את הפרשנות הזו כשאלה ללא מענה. נחזור ונעיר כי לדעת הרמב"ם, חובת התפילה היא חובה שמקורה בתורה. דא עקא, לא נוכל שלא להזכיר מדברי הרמב"ם במורה נבוכים17. דברים אלה ישפכו אור על הבנת מטרתה של התפילה לדעת הרמב"ם:


"ואחזור לעניני ואומר, כיון שסוג זה של עבודה כלומר הקורבנות על דרך המטרה השניה, והתחינה והתפילה ודומיהן קרובות יותר אל המטרה הראשונה והכרחית בהשגתה, ניתן בין שני הסוגים הבדל גדול והוא שסוג זה של עבודה, כלומר קורבנות... לא נצטווינו להקריב כפי שהיה בתחילה, היינו בכל מקום ובכל זמן... אלא יהיה זה נאסר ונקבע בית אחד... אבל התחינה והתפילה הרי הם בכל מקום.


בניגוד למקובל, מצביע הרמב"ם על עדיפותה של התפילה ביחס להקרבת הקורבנות. העובדה שהתפילה נאמרת בכל מקום ובכל זמן מעלה את ערכה ומביעה היטב את מטרתה. האין בכך משום הגדרה ביחס למטרתה ומהותה של התפילה?


 


התפילה ומהותה בראי המדרש:


בספרות המדרש, מקורות רבים העוסקים בהגדרת מהותה של התפילה. בשלושת המדרשים שלפנינו תפיסת עולם המביאה לידי ביטוי את מהות התפילה מזווית ראיה שונה. ראש דבר, נבחן את דברי המדרש העוסק בסיבת עקרותן של האמהות:18


אברהם אשתו עקרה ויצחק אשתו עקרה, ולמה נתעקרו האמהות, א"ר לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן שהיה הקב"ה מתאוה לתפילתם, אמר הקב"ה עשירות הן נאות הן אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני אתה מוצא כל מה שהגיע לאברהם הגיע ליצחק, אברהם כתיב בו זקנה שנאמר (שם, בראשית, כד') ואברהם זקן, וביצחק כתיב בו ויהי כי זקן יצחק.


המשמעות של דברי המדרש הללו מביאה אותנו לכדי הבנה חדשה בדבר מהות התפילה. "שהיה הקב"ה מתאוה לתפילתן". היינו: התפילה המתוארת במדרש מבטאת צורך עמוק של האמהות. בשעת שבר, בשעה בה אינן מצליחות להפוך לאמהות, בשעה זו הן פונות לקב"ה בתפילה. למרות שבראיה ראשונית נראית תפילה זו טבעית, הרי שהמעיין בדברי המדרש יחוש בביקורת המוטחת באמהות: "אמר הקב"ה עשירות הן נאות הן. אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני". התפילה נובעת רק מתוך צורך נקודתי ולא מחמת תחושת הצורך בקשר ובקרבה לקב"ה. יתכן, ותפיסתן הבסיסית של האמהות, מתאימה לניסוח מטרת התפילה כפי שראינו בשיטת הרמב"ן:19


 


"שנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה ענינו ולבנו אליו כעיני עבדים על יד אדוניהם... והיא מצוה על כל צרה וצרה שתובא על הציבור לצעוק לפניו".


 


המשמעות הנגזרת מעמדת המדרש היא: התפילה אינה מטרה! התפילה היא אמצעי. המטרה היא העמקת הקשר שבין האדם לאלוקיו. הרצון האלוקי לקשר עם האמהות נובע מרצון לקשר תמידי לא רק בעת צרה ומצוקה. עקרון זה מוביל למסקנה קשה: אילו היה קשר רציף וראוי בין האמהות לבין הקב"ה, יתכן ועקרותן של האמהות הייתה נמנעת!


גישת המדרש, הרואה בתפילה אמצעי ולא תכלית, באה לידי ביטוי במדרשים נוספים. מדרשים אלה, מסירים את ההנחה האפשרית, שמא גישת המדרש שהבאנו לעיל יחודית בשל העובדה שמדובר באמהות. עובדה היא שגישה זו באה לידי ביטוי במדרשים נוספים המתייחסים לכל בני האדם:


 


ולמה עשה הקב"ה להם כך אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפילתן, אמר ריב"ל למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים. שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך? גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך: לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה שנאמר (שמות ב) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא אלהים את בני ישראל התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר השירים ב') יונתי בחגוי הסלע, השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתיב השמיעני את קולך כיוון שהתפללו אמר הקב"ה למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך שנאמר מה תצעק אלי.20


 


מקודם שנעסוק בניתוח המשמעות של מדרש זה, נציג מדרש נוסף:


 


ר' יהודה בשם רק חמא דכפר תחומין, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיא מתאוה לשמוע שיחתה מה עשה הוציא כרוז ואמר כל עמא יפקון לקמפון, כשיצאו מה עשה רמז לעבדיו ונפלו לה פתאום בליסטין והתחילה צווחת אבא אבא הצילני, אמר לה אילו לא עשיתי לך כך לא היית צווחת ואומרת אבא הצילני, כך כשהיו ישראל במצרים היו המצריים משעבדין אותם והתחילו צועקין ותולין עיניהם להקב"ה, הה"ד (שם, שמות ב') ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו', מיד וישמע אלהים את נאקתם שמע הקב"ה לתפילתן והוציאן ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מתאווה לשמוע קולן ולא היו רוצין, מה עשה הקב"ה חיזק לבו של פרעה ורדף אחריהם, הה"ד (שם, שמות, י"ד) ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף וגו', וכתיב ופרעה הקריב, מהו הקריב, שהקריב את ישראל לתשובה, כיון שראו אותם תלו עיניהם להקב"ה ויצעקו לפניו, שנא' וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' כאותה צעקה שצעקו במצרים, כיון ששמע הקב"ה אמר להם אילולי שעשיתי לכם כן לא שמעתי את קולכם, על אותה שעה אמר יונתי בחגוי הסלע, השמיעני את הקול אין כתיב כאן אלא קולך, שכבר שמעתי במצרים, וכשצעקו בני ישראל לפני הקב"ה מיד ויושע ה' ביום ההוא.21


 


לשני המדרשים נושא משותף: מלך הרוצה בקשר עם מי שמתחתיו. דא עקא, על מנת שהמלך יוכל להגשים את שאיפותיו עליו לנקוט בצעדים חריפים שמובילים את נתיניו לזעוק לעזרה. הצרה - שמקורה במלך - היא זו היוצרת את הקשר הרצוי. אולם, אי אפשר שלא להצביע על הבדל אחד עקרוני: המדרש בשמות רבה עוסק בקשר שבין המלך לאהובה בעוד שהמדרש עוסק בקשר שבין המלך לבתו-יחידתו. הבת לא מביאה לידי ביטוי את האהבה הגדולה לה מצפה האב.


 


במדרש שבשמות רבה מצויה התייחסות לשני נושאים שונים התופסים מקום נרחב בהויתו של היהודי המאמין:


  • 1. התמודדות עם שאלת הרע בעולם.

  • 2. התמודדות עם שאלת מקומה ומטרתה של התפילה.


 


נושאים אלה, באים לידי ביטוי במשל ובנמשל שבמדרש. מטבע הדברים, נעסוק בעבודה זו בהבהרת עמדת המדרש ביחס לנושא השני שהעלינו, התפילה.


 


ניתוח המשל, מבהיר כי בסיפור שלפנינו שלושה שלבים:


בשלב הראשון, פונה בת המלכים מיוזמתה אל המלך. דומה, שהמלך לא מעורב בגורמי הפניה. המלך נענה לבקשתה של בת המלכים ונענה לקריאתה.


בשלב השני, לאחר הפסקה בקשר שבין המלך לבת המלכים, יוזם המלך מהלך הגורם לבת המלך לפנות אליו בשנית. בת המלך, שאינה מודעת לגורמים שהביאו עליה מחדש את הצרה, זועקת אל המלך בשנית.


בשלב השלישי - מסביר המלך לבת המלכים את הכוונות הנסתרות שמאחורי ההתרחשויות: "אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה".


 


הבעיה הגדולה הי העובדה שבמדרש חסר השלב הרביעי: מה ענתה בת המלכים?


שתי תשובות אפשריות:


אפשרות ראשונה: בת המלכים דבקה במלך והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה...


אפשרות שניה: בת המלך חזרה לסורה. לפיכך, חוזר הסיפור לראשיתו: "מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך" מאז ועד עצם היום הזה.


 


לדעתי, אין באפשרותנו להכריע באופן חד משמעי בשאלה זו. יתר על כן: נוכל למצוא סימוכין לכל אחת מן האפשרויות השונות. להוכחת נכונותה של העמדה השניה, נוכל להתבסס על בחינת ההקשר הכולל העומד ביסוד דברי המדרש: הימים הם ימי יציאת מצרים. בני ישראל נצבים על הים. המצרים - נראים מאחור. זעקתם של בני ישראל מצילה אותם מידי צבא פרעה. האם הייתה זו זעקה ראשונה? האם זו הפעם הראשונה בה נתקלים בני ישראל בצרה שבבסיסה הרצון להשמדת העם או לחילופין, הרצון להפוך את העם לעבדים? המדרש משיב לשאלה זו: "אמר ריב"ל למה"ד למלך שהיה בא בדרך והייתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה". הם זו הפעם הראשונה בה בני ישראל זועקים אל ה'? האין זעקה זו מצטרפת לשורה ארוכה של זעקות? האין בכך משום ראיה למעגליות שבקשר בין המלך לבת המלכים? עזרתו של המלך לא מביאה את בת המלך להכרה בדבר חשיבות הקשר שבינה לבין המלך. לפיכך, מפעם לפעם חוזרות ומתרגשות צרות המביאות את בת המלך להשמיע את קולה, וחוזר חלילה.


אמנם, שני המדרשים, זה המובא בשמות רבה וזה המובא בשיר השירים רבה, דומים זה לזה. אי אפשר שלא לעמוד על הקווים העניניים והלשוניים המשותפים לשני המדרשים. אבל, ההבדל בין יחסי אב-בת לבין המלך המתאווה להינשא לבת המלכים שונים בתכלית.


מחד, מבטאים הנישואין קשר עמוק. מאידך - הן ניתנים לניתוק. לעומת זאת, ליחסי אב ובת מימד נצחי.


מאידך, בעוד שחיי הנישואין מצריכים מערכת יחסים אינטנסיבית, מתאווה המלך לשמוע את שיחתה של בתו ולו רק לשעה קלה.


נוכל לסכם את עמדת המדרש:


* בשלושת המדרשים מצטיירת התפילה כאמצעי להעמקת הקשר שבין האדם לקונו. לעתים, בשעה בה מתרחק האדם מעל קונו, יוצר הי"ת מצבים בהם נצרך האדם לאלוקיו. באומרנו כי התפילה היא אמצעי חשוב שנבהיר את כוונתנו:


הקשר בין האדם לאלוקים ניצב ביסודה של התפילה. ניסוחה של התפילה וקביעת מקומה במסגרת הלכתית היא אמצעי למימוש מטרה זו. אולם, כאשר מציבים את התפילה ביחס לצורכי האדם ובקשותיו - הרי שגישת המדרש רואה בתפילה - מטרה, ובמילוי הצרכים - אמצעי.


*ניתן להבחין בשתי מגמות שונות:


המגמה האחת - יצירת דו-שיח כמובא במדרש המתאר יחסי אב-בת.


המגמה השניה - יצירת מערכת יחסים רציפה.


אולם, כאמור לעיל, התפילה אינה אלא תחליף לחסר הנוצר על רקע מערכת היחסים הלא-תקינה כפי שמתואר במדרשים השונים.22


אם דברי הרמב"ן העמידו את התפילה כגשר שבין האדם לבוראו, מציבים בעלי המדרש את התפילה כביטוי לקשר שבין האדם לאלוהיו.


האם ניתן לזהות את שיטת המדרש כמוטיב הרעיוני הניצב מאחורי פסקיו של הרמב"ם? שמא הרמב"ם מדגיש את הצורך האינטנסיבי של הקשר שבין האדם לאלוהיו? דומה, שניתן למצוא בשיטת המדרש תשתית להבנת עמדתו של הרמב"ם. הרמב"ם מנה את מצוות התפילה כמצווה מדאורייתא. אולם, מצוות התפילה מהווה ביטוי למצוות עבודת ה'. בשונה מעמדתו של הרס"ג, אין לראות בתפילה ביטוי מצוותי-יחידאי של מצוות עבודת ה'. התפילה היא אחת מהכלים המרכזיים אותם קבלנו מעם הבורא, כלים המאפשרים לנו קשר עמוק ורציף עם השי"ת. כך נוכל להבין את עמדת הרמב"ם לשאלת הנוסח. לדעת הרמב"ם, הנוסח הקבוע נוצר על רקע המציאות העגומה בגלות הארוכה:23


כיוון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגויים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיוון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיוון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלוש ראשונות שבח לה' ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצורכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפילת אלו העלגים תפילה שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.


משום שביסודה של התפילה מונחת המגמה להעמקת הקשר שבין האדם לאלוקיו, לא תיתכן הנחיה ראשונית הרואה בנוסח הקבוע הנחיה הלכתית מחייבת.


נוכל לסכם: שתי גישות מרכזיות עומדות בבסיסה של התפילה:


האחת - גישתו של הרמב"ן הרואה בתפילה תכלית למילוי הצרכים של המתפלל, זו הרואה את עיקר התפילה כגשר הפתוח בפני האדם בשעת צרה.


השניה - גישת במדרש הרואה בתפילה תכלית. התפילה היא ביטוי עמוק לקשר שבין האדם לאלוקיו. הצרכים, הם אמצעי המעורר את האדם לחזק את הקשר עם האל.24 עקרון הקשר בא לידי ביטוי הולם בדברי דוד המלך ע"ה:25


"כי הנה רחקיך יאבדו, ואני קרבת אלוהים לי טוב".


 


תפילה - גרעין הזמן ופריו


תפיסה שונה בדבר מהותה של התפילה נוכל למצוא בדברי ריה"ל. במאמר השלישי שבספר הכוזרי עוסק ר' יהודה הלוי בהבנת מהותה של התפילה:26


ונמצא שאין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא שכל מלה מחשבה עמה וכונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים... והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על הדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם, ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה... אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד.


תכליתה של התפילה, על פי ריה"ל, היא להוביל את האדם לידי בחינה עצמית מדוקדקת. הדימוי למזון מצביע על שתי מסקנות מהותיות הנוגעות להבנת מהותה של תפילה:


(*) ההכרחיות - כשם שהמזון הכרחי לקיומו של האדם, כך התפילה חיונית לקיומו של אדם המעלה: "ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו".


(*) חילוף חומרים והיזון נכון - המזון משביע את האדם. אולם, ככל שחולף הזמן מתעורר הרעב ונוצר צורך במזון חדש. התהליך הפיזיולוגי מקפיד על איזון נכון של חילוף חומרים: "אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד". בשעת התפילה עוסק האדם בניקוי פנימי ובריקון ולאחר מכן עוסק האדם במילוי תוכן חדש ומרענן.


מהומות החיים, סערות הזמן וצרכי הקיום, מונעים מהאדם לבחון את אורחות חייו. מטעם זה הכתיר ריה"ל את התפילה תחת הכותרת: "גרעין הזמן ופריו". שעת התפילה משפיעה על סדר יומו של האדם. התפילה מניבה פירות משום שביסודה מטהר האדם ומיישר אורחותיו.


עמדה זו, הרואה בתפילה אמצעי בה מתייחד האדם עם עצמו ומתוך כך פונה לאלוהיו, עמדה ביסוד דבריו של ר' יוסף אלבו. רבי יוסף אלבו עסק בהבהרת אחת השאלות המטרידות מתפללים רבים:27


מה שהביא אנשים לפקפק בתפילה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים של ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר, ואם נגזר אין צריך תפילה, ואם לא נגזר איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון, ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כשרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן שאמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה או להינצל מרע שנגזר עליו.


בראשית דבריו, עומד בעל ספר העקרים על הקשר בין תפיסת האדם את סוגית התפילה לבין עמדת המוצא האמונית של המתפלל. "מה שהביא אנשים לפקפק בתפילה" נובע בראש ובראשונה התפיסה כאילו כל תכליתה של התפילה - מילוי צרכיו של האדם.28 על יסוד הנחה זו, התערער הצורך הבסיסי לראות את תשועת האדם בתפילה. אמנם, הנימוק עליו מתבססים אותם טועים, נראה כביטוי אמוני עמוק בעמדה אותה נקט הקב"ה בעת גזירה: "אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר, ואם נגזר אין צריך תפילה, ואם לא נגזר איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון". דומה, שתפיסה זו גרמה לפיחות במקומה של התפילה. "חבל על הזמן", "זה כבר לא יעזור", "וכי אינך זוכר כמה פרקי תהילים אמר הציבור כולו עת פקדה צרה צרורה את משפחת פלוני?! וכי הועילו התפילות?! גזירה היא מלפניו ואין לשנות!". לפיכך, מבאר הר"י אלבו את עמדתו ביחס לשאלת התועלת שבתפילה. תשובתו של בעל ספר העקרים גוררת בעקבותיה תפיסה חדשה ביחס למקומה של התפילה:


וזה הדעת איננו נכון, שהשפעות עליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלוני והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא אף אם ימטיר השם מטרות עוזו על פני תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו אחר שלא חרש וזרע והוא המונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו, ולפי זה נאמר שכשנגזור על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידוע וכשנשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזירה בהכרח לטוב או לרע, וזה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שימולו או שיהרגו או שינתן לכל אחד כסף וזהב ועמד אחד מהם ונימול שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא ובטל מעליו לרע או לטוב כפי הכנה שנתחדשה באיש ההוא, ולזה היה השתדלות בעשיית הטוב וכשרון המעשה טוב והכרחי בכל דבר שהוא הכנה לקבול השפע האלוהי או לבטל מעליו הגזירה.


עיקר משמעותה של התפילה היא ביכולתה להשפיע על האדם לשנות דרכיו ואורחותיו. מפגש האדם עם המשמעויות הרוחניות של התפילה מובילה את האדם לשיקול דעת פנימי ומתוך כך לשינוי נקודות האיזון בסדרי העדיפויות הניצבות בפני האדם. אכן, הקב"ה לא משתנה. הקביעה הבסיסית אותה הניחו השואלים מקובלת על הרב יוסף אלבו. אולם, הצדק האלוקי מכריח להתייחס למעשיו ולפועלו של האדם. "ולפי זה נאמר שכשנגזור על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידוע וכשנשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזירה בהכרח לטוב או לרע". דוגמא בולטת מצויה בפרשת אחאב. תגובתו של אחאב לאחר דברי התוכחה הקשים אותם שמע מאליהו חדה:29


"ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט".


תשובתו של אחאב, מתקבלת ברצון:


"ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר: הראית כי נכנע אחאב מלפני. יען כי נכנע מפני לא אבי אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו".


הדגש בעמדה זו הוא על האדם המתפלל. התפילה היא גורם מרכזי בעיצוב אישיותו של המתפלל. בהיותו האדם שונה, טוב ומוסרי יותר - מורה הצדק האלוקי שיש לשנות את ההתייחסות אליו ולקבל את בקשותיו.


הרש"ר הירש הדגיש את רעיון השפיטה העצמית:30


המילה להתפלל אשר ממנה גזורה תפילה - הוראתה לשפוט, לדון את עצמי - לשאוף למשפט אמת על עצמי, פירושה, איפוא, פרישתי מחיי המעשה והחתירה לקראת משפט אמת על עצמי, על ה"אני" שלי, דהיינו על כל יחסי אל ה', אל העולם, ויחסי ה', יחסי העולם אלי. על ידי החדרת כוח המשפט הזה בליבי הנני חוזר לחיי המעשה הצרוף, מרומם ומחוסן.


הסברו של הרש"ר מתבסס על פרשנות לפסוק מספר שמואל:31


"אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא מי יתפלל לו?"


הפועל "פלל" מזוהה עם שפיטה. וכך הופכת התפילה להיות אמצעי לשפיטה עצמית של האדם. אמנם, אין לזהות את הסברו של הרש"ר עם תפיסתו של ריה"ל, אולם נראה שגם ריה"ל וגם הרש"ר מציבים בחזית התפילה את האדם העומד מול עצמו. התפילה אינה גשר שבין האדם לקונו. היא גם לא אמצעי לקשר. עיקר מטרתה של התפילה: יכולתו של האדם לחיות חיים מלאי פשר, חיים מלאי משמעות.


לסיכום עמדתם של הרואים את האדם במרכזה של התפילה, נאים הם דברי הרב י.צ. מקלנבורג, בן דורו של הרש"ר:32


ואתה איש תפילה, בעמדך לפני אביך שבשמים להתפלל על נפך, ואתה תעשה פלילים בין שני המריבים בחדרי לבבך תמיד. משפט צדק תשפוט פנימה בין שני יצרי הלב הפוגעים זה בזה כל הימים ותמיד הריב והמצה ביניהם ונלחמים יחדיו איש ברעהו לאמור אני אתנשא לכל לראש ואני אמלוך, לכן אתה בהתפללך, פלילה תעשה בניהם ומישרים תשפוט לחייב בכניעה את המחוייב להיות עבד, ולזכות בממשלה את הזכאי להיות מושל. עבדי התאוה תכניע בל יפרצו גבולי התורה והמצווה ללכת ולעשות כפי שרירות לבבם הרע, ולרוח החמדה תשים מעצור בל יעלה על לב מחשבות און ואת יצר הגאוה והגאון תשיב אחור בל יתרוממו בלב וישחיתו את נפשך כי אמנם הנפש אשר לך ממרומים היא".


 


המשמעות הפילולוגית של התפילה:


פרשנים רבים עוסקים בהבהרת המשמעות הלשונית של המילה "תפילה". דומה שהפירושים השונים שואבים את כוחם מהגישות השונות אותם הצגנו לעיל. אין לדעת כמה מהפירושים שלפנינו היו עומדים במבחנם של בלשנים, אף שחלק מן הפירושים שלפנינו נוסחו בכלים ובניסוחים התואמים את דרכי העבודה של בלשנים האמונים על כללי הדקדוק והלשון העברית. לפיכך, נקדים ונאמר: אין ספק שחלק מההסברים המובאים לקמן לוקים בדרשנות יתירה. מאידך, הסברים אלה שופכים אור על משמעותה של התפילה. יתר על כן - נוכל להבחין מה רבה הייתה מידת ההזדהות הפנימית של פרשנינו, ראשונים ואחרונים, עם מטרות התפילה. הזדהות זו הביאה אותם לראות קשר ישיר בין המשמעות הלשונית לבין המשמעות הערכית-תכנית.


 


1 - 'תפילה' = חיבור, קרבה. גישת המדרש:  קשר.


עם לידתו של נפתלי, מסבירה רחל את הגורמים שהביאו אותה לקרוא לבנה בשם זה:33


"ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי ותקרא שמו נפתלי".


רש"י, באר את משמעות השם 'נפתלי':34


כשם שהקורבן מבטא קרבה, כך התפילה מבטאת חיבור בין המתפלל לבין הקב"ה: "חבורים מאת המקום נתחברתי".


גם רבי נחמן מברסלב עמד על המשמעות המילולית של התפילה. תמצית דבריו:35


דע שעיקר התחברות ודביקות להי"ת הוא על ידי תפילה. כי תפילה היא שער שדרך שם נכנסין להי"ת ומשם מכירין אותו כי תפילה היא מלכות ותפילה לשון התחברות.


גם המילה 'ברכה' התופסת מקום נרחב בעולמו של המתפלל מתפרשת בהתאם לגישת המדרש. כך מצינו בדבריו של רבי חיים מוולוזין בספרו 'נפש החיים':36


והענין כי מילת 'ברוך', אינו לשון תהילה ושבח כמו ששומה בפי ההמון, שהרי כשאמר לרבי ישמעאל: "ישמעאל בני ברכני לא אמר שום דבר שבח בברכתו אלא תפילה ובקשת רחמים... אבל האמת כי 'ברוך' פירושו לשון תוספת וריבוי, וכענין "קח נא את ברכתי", "וברך את לחמך", והרבה כיוצא במקרא, שאי אפשר לפרשם לשון תהילה ושבח אלא לשון תוספת ורבוי, ובזוהר אמר בכמה מקומות: "לאמשכא ברכאן... לארקא ברכאן לאוסופי ברכאן, תוספת ריבויא דברכאן" (תרגום: שברוך... להמשיך ולהריק חיים ממקור החיים לשמו הקדוש של הקב"ה...).


ר' חיים מזהה בין 'ברכה' לכיפוף, התחברות, תוספת ברכה של האל המתחבר אל בני האדם. דומה שלפירושו של רבי חיים מוולוזין מקור קדום:37


ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השאבת:


רש"י פירש:38


ויברך הגמלים - הרביצם.


ומכאן הקשר שבין 'ברכה' לבין 'הברכה' המוכרת לנו מתחומי הבוטניקה. ברכה היא מלשון להתכופף ולהתחבר. פרשנות זו רואה בכל הביטויים הקשורים לעולמה של תפילה פרשנות הקרובה לחיבור, לקירבה: קורבן מלשון קרבה. תפילה מלשון "נפתולים", חיבורים. ברכה מלשון 'הברכה', כיפוף, חיבור, תוספת שפע ברכה אלוקית.


לסיכום העמדה הרואה בתפילה אמצעי לקשר בין האלוהים לאדם ראויים דברי הרב אלימלך בר שאול:39


משיחתם של חסידים נתגלגלה ובאה אלינו פנינה מזהירה:


הרב הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחא, זכותו תגן עלינו, נשאל פעם מאיש אחד: מה קללה היא לנחש: "ועפר תאכל", הלוא בודאי נתן השי"ת לנחש טבע כזה שיוכל להתפרנס מן העפר, וא"כ אין זו קללה אלא ברכה שימצא מחסורו בכל מקום שיבוא שמה? השיב רבי שמחה בונים: לאדם הראשון אמר הי"ת: "בזיעת אפך תאכל לחם", ואם יהיה פעם מחוסר פרנסה אז יבקש מהי"ת שיספיק לו מזונו. לחוה אמר הי"ת: "בעצב תלדי בנים", וכאשר האישה תשב על המשבר תבקש רחמים מהי"ת. הנה כי כן יש להם עוד שייכות והתקשרות עם הי"ת לבא לפניו בתפילה ובתחנונים. ברם את הנחש... הרחיק השי"ת. הוא נתן מראש לנחש כל מחסורו עד סוף כל הימים, שיהיה מאכלו מצוי לו תמיד בשפע, כדי שלא יהיה לו עוד שום שייכות לבקש ממנו איחזה דבר.


 


2 - תפילה = שפיטה עצמית. עמדת ריה"ל, העקרים, רש"ר הירש: פשר.


המהר"ל מפרג עסק בהבהרת המשמעות הלשונית של התפילה:40


ומהו לשון תפילה? שכאשר תתבונן בלשון, תפילה הוא מלשון פ.ל.ל. כדכתיב:41 "ויעמד פנחס ויפלל" ודבר זה מפורסם.


ולשון פ.ל.ל. כמו שפירש רש"י על: "ראות פניך לא פללתי"42 שהוא לשון מחשבה... ונקראו הדיינים פלילים מפני שהוא שופט במחשבתו... וזהו לשון תפילין ג"כ מלשון מחשבה שהתפילין הם לאות ולזכרון בין עניו והזכרון הוא במחשבה..."


המחשבה, ההטהרות עליה עמד ריה"ל בהסברו הם העומדים ביסודה של התפילה. האדם שופט את עצמו ללא כחל ושרק. כאמור לעיל, הסברו הלשוני של הרש"ר תואם עקרונות לחלוטין את העקרונות הללו:


המילה להתפלל אשר ממנה גזורה תפילה - הוראתה לשפוט, לדון את עצמי - לשאוף למשפט אמת על עצמי.


 


3 - תפילה = פלא, נס. עמדת הרמב"ן: גשר.


אומנם, לא מצאתי מי שפירש את המשמעות הלשונית של התפילה באופן שיהלום את עמדת הרמב"ן. על דרך הדרש נוכל לומר כי המשמעות הלשונית של התפילה קובה במידה כזו ו אחרת קרובה ל'פלא', היינו: נס. פירוש זה, הולם את עמדת הרמב"ן הרואה בהיענות ה' לתפילותינו בבחינת חסד הבורא.


 


ס י כ ו ם:


עמדנו על שלוש גישות שונות ביחס למקומה של התפילה:


האחת - רואה בתפילה גשר פתוח בי אדם לקונו. בכל עת צרה וצוקה פונה האדם לאלוקיו ושופך לפניו תחינתו. גישה זו רואה בתפילה - אמצעי, ומילוי הצרכים - מטרה.


השנייה - רואה את מהות התפילה כמוטיב ליצירת קשר בין האדם לאלוקיו. גישה זו רואה בתפילה עיקר ובמילוי הצרכים אמצעי המעורר לתפילה.


השלישית - זו המציבה את האדם במרכז. האדם שופט את עצמו, מטהר ומתמלא בכוחות חיים המסייעים בידו להתמודד עם כל המוצאות אותו.


בחינת השאלות הנוגעות לענייני תפילה מקיפה תחומים רבים: נוסח, כוונה, מנין, מספר תפילות, בית כנסת ועוד. בחינת השאלות הנוגעות לגישות שהעלינו לעיל, תוכל להצביע כי בכל אחת מהגישות טמון פתרון לחלק מהשאלות הנוגעות לתפילה.


הרב קוק זצ"ל בפירושו לסידור התפילה יצר שילוב מופלא בין הגישות השונות:43


"תניא אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: לשמוע אל הרנה ואל התפילה".44


חלקי התפילה העיקריים שנים: רנה ותפילה דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חוק בעולמו, שעל ידי תפילת האדם ימלא לו משאלות צרכיו, ותפילת ישרים רצונו ואת שוועתם ישמע ויושיעם. והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפעל בהיותו מסדר דבריו לספר בגדולתו ית', ומרגיל בזה את דעותיו וכל כוחות נפשו לחזות בנועם ה', שהוא פרי החיים ותכלית השלימות. ובכלל סוג זה הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבני אדם, וביותר לדבקים בדרכיו.


עיון בדברי הרב קוק מגלה כי אכן בעולמה של תפילה שלושה מישורים: המישור האחד: "ששם השי"ת חוק בעולמו, שעל ידי תפילת האדם ימלא לו משאלות צרכיו". זהו העקרון היסודי המניע את האדם בתחילת דרכו, לשפוך שיחו לפני קונו. כאן באה לידי ביטוי גישתו של הרמב"ן: יסודה של משנת התפילה הוא בבקשה למילוי צרכים. זוהי הקומה הראשונה, הבסיסית. אולם, אין לראות בכך מיצוי עולמה של תפילה. המישור השני: "שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל בהיותו מסדר דבריו לספר בגדולתו ית', ומרגיל בזה את דעותיו וכל כוחות נפשו לחזות בנועם ה', שהוא פרי החיים ותכלית השלימות". כאן אנו חוזים בהסבר הדומה לדברי הריה"ל וחבורתו. אולם, גולת הכותרת של התפילה באה לידי ביטוי בשלב השלישי: "הדבר העקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבני אדם, וביותר לדבקים בדרכיו".


עולמה של תפילה בנוי מדרגות מדרגות. ביכולתו של האדם לראות בתפילה אמצעי למימוש צרכיו. אל לנו לשלול תופעה זו. אולם, ראוי שבקשת הצרכים תבוא לאחר התבוננות מעמיקה של האדם בעצמו, באישיותו, במעשיו. דרך זו מובילה את האדם ליתר דבקות, דרך זו מובילה לקרבה בין האל לבני האדם. הזוכה להיות דק במדרגה העליונה, במדרגת הקרבה, יווכח מה רבה השפעתה על המדרגות הסמוכות לה:


אומנם, ראוי שיהיה חקוק בלב שגם חלק התפילה של הבקשה (המדרגה הראשונה) הוא גם כן מכוון זה, שיבוא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתית (מדרגה שניה), הנמשכת מהכרת כבוד ה' ית' (מדרגה שלישית).


כי על כן קבע הי"ת חוק זה בעולמו, כדי להכשיר את האדם לשלמותו בזה עצמו מה שהתפילה מועלת, שכל מה שאדם קרוב יותר לרוממותו ית' על ידי מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הרי הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו ודבריו יעשו רושם.


כשם שניתן לעלות והתעלות במדרגות התפילה, כך יש למדרגת הקרבה השפעה על המדרגה העוסקת בקשת הצרכים ובצפיה למילויים: "שכל מה שאדם קרוב יותר לרוממותו ית' על ידי מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הרי הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו ודבריו יעשו רושם".


לכן יש בתנאי חלק הבקשה של התפילה שהיא תהיה תמיד משועבדת וקשורה לחלק היותר עליון של התפילה, שהוא מצד הודעת כבודו ית'".


הדבקות בה' והקרבה אליו משפיעה ישירות על מילוי הצרכים. דעתו של הרב קוק מפורשת בפסוקי תהילים המשובצים בפרקי תפילת השבת. ראשית:45


"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי".


לפיכך:


"יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו".


דברי הרב הללו מציבים את הקשר שיבן המתפלל לאלוקיו כגולת הכותרת של האדם המתפלל. לדעתו של הרב קוק לא נוכל להבחין בין שלושת הגישות השונות. רק חיבור של כל הגורמים יחד לכדי תמונה אחת שלמה יתרום להופעתה של התפילה, זו המקרבת את האדם לאבינו שבשמים.


"ואני קרבת אלהים לי טוב".46


 


מקורות, הערות והארות


מבוא:


  • 1. אבות פרק ב' משנה יג'.

  • 2. כפי שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות כג', כה') וכן: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא', יג') וחכמים דרשו: "איזה היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה. וע' רמב"ם הל' תפילה פ"א ה"א.

  • 3. בשאלה זו עסקו רבים. עיין לדוגמא: הקדמת רבינו בחיי לחובת הלבבות. פי' הקנאת סופרים על הרמב"ם ספהמ"צ מצווה ג', ועוד.

  • 4. שו"ע, או"ח א', א'. ועיין במשנ"ב שם, ס"ק א': "ואם ישיאו יצרו בחורף לומר איך תעמוד ממיטתך ועדיין לא שבעת משנתך..."

  • 5. תנחומא, תולדות ט', שמות רבה נא', ה', שיר השירים רבה, ב', יח' ועוד.

  • 6. ע' לדוגמא: ברכות לאא: אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות וכו', טוש"ע או" צ"ח: "המתפלל צריך שיכוון ליבו" וכן: "לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו".

  • 7. בשם רבי שניאור זלמן מלאדי.

  • 8. ברכות פרק ד משנה ד.

  • 9. תלמוד בבלי, ברכות כט', ע"ב.

  • 10. שם, שם ד"ה כמשוי.

  • 11. ר' חנוך זונדל יוסף, בעה"מ פי' עץ יוסף, וענף יוסף על המדרש התנחומא והמדרש רבה. הו"ד בעין יעקב למסכת ברכות, שם.

  • 12. עולת ראי"ה, חלק א', עמוד טו'.

  • 13. עולת ראי"ה, שם. אולם, עיין בפירוש העץ יוסף, שם: "שידבר בנחת כרש שמבקש רחמים על עצמו".

  • 14. רש"י, ברכות, שם.

  • 15. עולת ראי"ה, שם.

  • 16. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א'.

  • 17. עולת ראי"ה עמ' תח'.


 


 


פרק ראשון:


1


.פתיחה להלכות תפילה.


1א.רמב"ם הלכות תפילה ונשיא כפים פרק א' הלכה א'.


2.ספר המצוות לרמב"ם, מצווה א'-ג'.


3.מלבד להרמב"ם, מצינו מוני מצוות נוספים המונים את התפילה כמצוות עשה מדאוריתא, ובהם: רס"ג מצווה ב', הר"ש בן גבירול ועוד. יעויין בהגהות הרי"פ לספר המצוות לרס"ג מעמ' מג ע"ב ואילך שמנה את הדעות השונות בענין.


4. שמות כג', כה'.


5.דברים יא', יג'. ודרשת חכמים במס' תענית ב' ע"א: "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה".


6.השגות על ספהמ"צ לרמב"ם, מ"ע ה'.


7. שם.


8.רמב"ם, ספר המצוות, מצווה ה'.


9.שו"ת אורח משפט - או"ח סימן טו'.


10.ועיין עוד שם: הערות הרצי"ק בהלכות תפילה פ"א ה"א עיקר חיובה מחיוב עבודת ד' שבלב, וע' של"ה עשרה מאמרות מאמר ששי, וה"ז ודאי מצוה שבגוף, שאינה מצד הפקת איזה תכלית, שאין שייך בזה שליחות. אמנם שורש חיוב התפילה שבעת צרה תכליתה היא הסרת הצרה, וה"ז רצון הבורא יתברך שנשתדל בהסרת הצרה שלא תבוא, ע"י תפילה מלפניו ב"ה.


11.הרי"ד סולובייציק, "על התשובה", עמ' 42 ואילך.


12.ספרי, דברים מא'.


13.ע' בהמשך דברי הרי"ד המוכיח שכן הדברים ביחס שבין הפתיחה להלכות תשובה לבין האמור בהלכה א'-ב' שבפרק א', שם.


13א.אם כי יחוד מצוה זו הוא דוקא בתפילה. עיין במקורות הרמב"ם המציין לספרי, דברים פסקה מא' ושם: "ולעבדו... זו תפילה... זה תלמוד".


14.הלכות תשובה לרמב"ם פרק י' הלכה ו'.


15.ע' בספרו של י. בלידשטיין: "התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם עמ' 24 ואילך. ע' עוד במאמרו של י. טברסקי בדבר המסגרת הספרותית במשנה תורה: "מבוא למשנה תורה לרמב"ם ירושלים, תשנ"א, עמ' 209-241.


15א.אמונות ודעות לרס"ג, מאמר ה' פרק ז'.           


15ב. מ. צוקר, "קטע מכתאב וגוב אלצלוה לרבינו סעדיה", עמ' 43. וע"ע "התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם", הערה 66, עמוד 237.


15ג. ספר המצוות לרס"ג.


16.הקדמת הרמב"ם ליד החזקה. עקרון זה בא לידי ביטוי נוסף בדברי הרמב"ם במו"ג ג', מד', וכן הלכות ברכות א', ד', ועוד. ביטוי מענין להבחנה מוחלטת שבין מצוות התפילה לבין מצוות עבודת ה' ניתן למצוא בדברי רב חפץ ב"ר מצליח בספר המצוות שלו: "והמצווה הד' וגם הה', חובה לירא מפניו יתברך ולעובדו ככתוב: "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד"... המצווה הז' ממנו להתפאר באלוקים ולהתגאות בידיעתנו אותו, ולשבחו על מעשיו וחסדיו ככתוב: "הוא תהלתך", זו תפילה. והגיע בקבלה ש"תהלתך" מחייבת תפילה הכוללת הודאה ושבח ובקשה בשעות מיוחדות מזמן החול והמועדים". ספר מצוות זה נדפס על ידי מ. צוקר "מספר המצוות לרב חפץ בן יצליח" תש"כ. עמדתו של רב חפץ שונה מהרס"ג בכך שניתק בין החובה לעבוד את ה' לבין מצוות התפילה. חובת התפילה נובעת בעיקר מהצורך הרציונאלי להודות לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו.


16א.דברי הרמב"ן יתבררו בהמשך.


17.חלק שלישי פרק לב'.


18.מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן ט'.


19.הוספות לספר המצוות מצווה ה'. ועיין לעיל בסמוך להע' 16א.


20.שמות רבה (וילנא) פרשה כא', ה'.


21.שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב'.


22.לעיל, הודגשו המגמות השונות של המדרש. במדרשים שלפנינו חיבור בולט בין התפילה לבין סוגיית הטוב והרע. נראה, שלא נוכל להגיע לידי מיצוי המדרשים בלא עמידה על משמעות הרע בעולם, ועל מערכת יחסי הגומלין שבין סוגית הרע לבין התפילה, ואכמ"ל.


23.רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א' הלכה ד'.


24.אומנם, עיון מדוקדק בשלושת המדרשים עלול להוביל לחלוקה פנימית בין המדרשים: אין ספק כי המדרש העוסק בעקרותן של האמהות והמדרש העוסק ברצונו של המלך לישא בת מלכים תואמים את העמדה אותה הצגתי. אולם, יתכן כי המדרש העוסק ברצון לדו-שיח בין אב לביתו מייצגת במידת מה את עמדת הרמב"ן: שאיפה לדו-שיח הנובע, אומנם, מתוך קשר נצחי.


25. תהילים קע.


26.ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ה'.


27.רבי יוסף אלבו, ספר העקרים מאמר רביעי פרק יח'.


28.ניתן למצוא בסיס נרחב להבנת עמדה זו: עיין דברים ד', ז': "כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו", הרמב"ן באר: "חסד הבורא עלינו ששומע לתפילתנו". מעשה חוני במסכת תענית. וכן, תפילתנו הקבועה בכל יום: "יקראני ואענהו עמו אנוכי בצרה". ועוד.


29.מלכים א', פרק כא'.


30.ספר חורב, פרק 98. ע"פ תרגום של הד"ר י. רוטשילד, מעינות ד', עמ' 114.


31.שמואל ב', פרק ב', פס' כה'.


32.הובא בספרו של הרב יעקובסון, נתיב בינה חלק א', עמ' 32.


33.בראשית פרק ל'.


34.רש"י, בראשית פרק ל'.


35.רבי נחמן מברסלב, קיצור ליקוטי מוהר"ן, פ"ד.


36.נפש החיים, רבי חיים מוולוז'ין, שער ב', פרק ב'.


37.בראשית פרק כד'.


38.רש"י, שם, רש"י בראשית פרק כ', יא'.


39.מצווה ולב, חלק שני, עמ' 84.


40.מהר"ל מפראג. באר הגולה עמ' נב'.


41.תהילים קו'.


42.בראשית מח'.


43.עולת ראי"ה, חלק א', מע' רס'.


44.בבלי, ברכות דף ו'.


45.תהילים צא'.


46.תהילים עג'.


 

 

בית המדרש