ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה בין המעפילים - למקושש ועדת קורח?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

נראה כי רבי יהודה בן בתירא מקבל את טענת הבנות, וכשהוא מכנה את צלופחד ´צדיק´ תוך שהוא לא רואה בכך כל סתירה לעובדה ש"מת בחטאו", הוא בא ללמדנו שישנם חטאים, כחטא המעפילים, שעל אף שעונשם כמרידה הוא מוות - בכל זאת העושה אותם ראוי שיקרא ´צדיק´(עיון במדרש חז"ל)).המאמר פוסם בשבתון שנת תשס"ו

 


תנו רבנן: מקושש - זה צלפחד, וכן הוא אומר "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש [מקֹשש עצים ביום השבת]" (במדבר ט"ו, לב) ולהלן הוא אומר "אבינו מת במדבר [והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קֹרח כי בחטאו מת]" (שם כ"ז, ב), מה להלן צלפחד - אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכא הוה? מ"ויעפילו [לעלות אל ראש ההר]" (שם י"ד, מד) הוה. (שבת צ"ז ע"א)



אל מול גזירה נוראית היו צריכים להתמודד אנשי דור המדבר. הם שציפו להיכנס לארץ אך בשל חטאם נגזר עליהם חיי נדודים, נאלצו לחיות תחת הידיעה שרק כשחייהם יתכלו בניהם ייזכו לירש את הארץ. המשך פרשת שלח ופרשת קורח הם למעשה פירוט של דרכי ההתמודדות השונים עם גזירה זו.


הדרך הנכונה להתמודדות עם הגזירה, כפי שמציגים אותה משה ואהרון, הוא ניצול שנות דור המדבר ללימוד מצוות התורה ולהנחלתן לדור הבנים, תוך ראיית דור המדבר כדור עם תכלית נשגבה שמהותו היא הכנה רוחנית לכניסה לארץ - "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבֹאו אל ארץ מושבֹתיכם אשר אני נֹתן לכם. ועשיתם אִשֶה לה' עולה או זבח..." (שם ט"ו, ב-ג); "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבֹאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' " (שם ט"ו, יח-יט).


אך לא כל העם הצליח להתמודד עם הגזירה בצורה זו. כהמשך לגזירה על דור המדבר, אנו נתקלים בשלושה סיפורים בעייתיים, שלמעשה טמונים בהם שלוש תגובות אפשריות למציאות הכואבת: המעפילים, העולים בהר למרות הגזירה - מייצגים את המרידה בגזירה עצמה. המקושש, המחלל את השבת - מייצג את המרידה בגוזר. ואילו קורח ועדתו, שיוצאים כנגד משה ואהרון, מייצגים את המרידה בהנהגה הרוחנית המתווכת בין הגוזר לנגזר.


בשולי הדברים נעיר כי גם לקראת סופה של הגלות האחרונה, שגם בה נגזר עלינו קיום שכל מהותו הוא הכנה רוחנית לקראת עליה עתידית לארץ, נתקלנו בשלושת סוגי התגובות: תנועת ההשכלה והחילון - שמרדה בגוזר; תנועת הרפורמה - שמרדה בהנהגה הרוחנית; והתנועה הציונית - שמרדה בגזירת הגלות, או לחילופין , טענה לפקיעת תוקפה.


בנות צלופחד, העומדות אל מול מנהיגי העדה, מדגישות באופן מפורש כי אביהם "לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קֹרח". לפי הסברנו דלעיל, יובן מדוע המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא, נוגעת דווקא לשאלה האם אותו חטא אליו הן רומזות הוא חטא המקושש, או חטא המעפילים.


לדעתו של רבי עקיבא יש מספר ראיות לשוניות: הגזרה השווה בין "אבינו מת במדבר" לבין "ויהיו בני ישראל במדבר", השימוש בלשון יחיד "כי בחטאו מת" שיכול לרמז על חטא אישי כחטאו של המקושש - ולא על חטא קבוצתי כחטאם של המעפילים, ואולי גם הגזרה השווה בין "אבינו מת במדבר... כי בחטאו מת", לבין פסק הדין של המקושש "מות יומת האיש רגום אֹתו באבנים".


מן הצד השני, לא ברור על איזה ראיות לשוניות מסתמכת שיטתו של רבי יהודה בן בתירא, ולכאורה ניתן גם לטעון כנגדה את אותן הטענות המוסריות שטען כלפי רבי עקיבא. לכאורה ניתן לטעון כלפיו, כי כשם שרבי עקיבא חשף את זהותו של המקושש 'שהתורה כיסתו' - גם הוא חשף את זהותו של אחד המעפילים 'שהתורה כיסתו', וכשם שאם טועה רבי עקיבא הרי שהוציא 'לעז על אותו צדיק' - גם רבי יהודה בן בתירא מסתכן בכך שהוא מייחס לצלופחד את חטְא המעפילים שאולי לא חטַא בו.


אלא שנראה כי לדעתו של רבי יהודה בן בתירא ישנו שונים מהותי בין חטאי עדת קורח והמקושש לבין חטאיהם של המעפילים. על אף שכל המרידות הללו גררו אחריהם עונש מוות, בניגוד למרידות נגד ה' או נגד המנהיגות הרוחנית שאין להצדיקם כלל וכלל, למרידה כנגד גזירת הגלות עצמה - ניתן ואף ראוי למצוא הצדקות חיוביות. אף על פי שבזמן העפלתם חטאו המעפילים בכך שלא קיבלו על עצמן את הדין, רבי יהודה בן בתירא ראה במרידתם מרידת קודש שנבעה מתוך כמיהתם לארץ.


בזכותם של המעפילים, דור המדבר ובעיקר הדור שנולד אחריו, לא גדלו רק על סיפורם של המרגלים מוציאי דיבת הארץ - אלא גם על סיפור כמיהתם לארץ של המעפילים שהלכו ביודעין אל מותם. בניהם של המעפילים, ומסתבר שגם בנותיהם, ספגו מאהבת הארץ של אבותיהם - ובכך זכו האבות שמעז יצא מתוק: מתוך חטא העפלתם זכו בניהם ובנותיהם להשתוקקות לארץ שאף ריבונו של עולם הודה לה - "כן בנות צלפחד דֹברֹת" (שם כ"ז, ז).


למרות שלשיטתו של רבי יהודה בן בתירא יש פחות ראיות לשוניות, הוא טוען כי כאשר בנותיו של צלופחד מעוניינות ללמד זכות על אביהם באומרם כי הוא לא מרד בהנהגה הרוחנית, לא ייתכן שהן מתכוונות לרמוז כי הוא מרד בה' עצמו חלילה, אלא הן מתכוונות לטעון שלמרידתו היה מניעים טהורים - וכמיהתן שלהן לארץ היא הראיה לכך. נראה כי רבי יהודה בן בתירא מקבל את טענת הבנות, וכשהוא מכנה את צלופחד 'צדיק' תוך שהוא לא רואה בכך כל סתירה לעובדה ש"מת בחטאו", הוא בא ללמדנו שישנם חטאים, כחטא המעפילים, שעל אף שעונשם כמרידה הוא מוות - בכל זאת העושה אותם ראוי שיקרא 'צדיק'.
*הכותב הינו בוגר מחזור א' של הישיבה

 

 

בית המדרש