ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדוע נולד שמואל דווקא מקורח?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

המדרש מקשר בין טעותו של קרח לבין המשך שושלתו - שמואל. מדוע זכה בכך קורח? ומדוע לא צפה את יום מותו שלו? על כך בעיון הבא.



קֹרח שפקח היה - מה ראה לשטות הזה?! אלא עינו הטעתו - ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר "משה ואהרן בכהניו - ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צ"ט, ו), עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו - שכולם מתנבאים ברוח הקודש "כל אלה בנים להימן" (דה"א כ"ה, ה). אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני - ואני אֶדום?! ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה - ועומדין מהן. (במדבר רבה י"ח, ח)


דרשתנו תולה את תעוזתו של קורח בקשר הייחוס שבינו לבין צאצאיו הרחוקים, שמואל הנביא ונכדיו המשוררים. קשר זה מצוי  בספר דברי הימים, שייחס בצורה מפורטת את שמואל ונכדיו לקורח זקנם: "וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל. בֶּן אֶלְקָנָה... בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח" (דה"א ו', יח-כב).


מקריאת הדרשה עולה התמיהה כיצד ייתכן שקורח שהיה מסוגל לראות דורות רבים קדימה, לא הצליח לצפות את מותו ביום המחר. לתמיהה זו מצטרף הקושי הבסיסי, במה זכה קורח כי דווקא ממנו יצא נביאם של ישראל וממליך מלכיהם.


בכדי לפתור קשיים אלה, יש להתבונן בתחילתו של ספר שמואל. מעשי אלקנה המתוארים בפתיחתו של הספר - מונגדים באופן מיידי לקיומם של בני עלי: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה... ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה' " (שמ"א א', ג). בהמשך, המקרא טורח להדגיש את ההשוואה בין תהליך צמיחתו של שמואל כנביא וכמנהיג - לבין תיאור הסתאבותם של בני עלי: "והנער היה משרת את ה' את פני עלי הכהן - ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' " (שם ב', יא-יב); "ותהי חטאת הנערים גדולה מאֹד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה' - ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד" (שם יז-יח); ולבסוף: "ויגדל הנער שמואל עם ה' - ועלי זקן מאֹד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצֹבאות פתח אהל מעד" (שם, כא-כב).


הקבלות אלו מכינות את הקרקע לפעולתו הנבואית הראשונה של שמואל, שמנבא את חורבן בית עלי והדחת זרעו מן הכהונה הגדולה. יש להדגיש שעל אף שלבסוף הכהונה הגדולה הועברה למשפחת הכהונה של בני צדוק (עיין מל"א ב, כו) - בתקופת הביניים נראה ששמואל עצמו שימש לא רק כמנהיג המדיני והרוחני ("שקול כמשה" בלשון דרשתנו) - אלא גם ככהן הגדול ("שקול כאהרון" בלשון הדרשה). כך שמואל מנהל את הקרבת הזבח לפני משיחת שאול (שמ"א ט', יב) והוא שמצווה על שאול להמתין לו להקרבת הקורבן לפני המלחמה עם הפלשתים (שם י"ג, יג).


לכאורה נראה כי שמואל מילא במדויק אחר שאיפותיו של קורח: הדחת ההנהגה הכהנית המושחתת, תוך החלפתה בבן לוי שיהווה מנהיג מדיני ודתי גם יחד. אלא שכאן מסתיימת ההקבלה, שכן בעוד שקורח ניסה להדיח את אהרון הכהן - אוהב שלום ורודף שלום, שמואל הדיח את חפני ופנחס, אוהבי הנשים ורודפי השלמונים.


מכאן ניתן לחזור ולהבין בצורה עמוקה יותר את דרשתנו. נראה כי קורח חש שכוח המרידה בכהונה המצוי בו - יסודו בקודש, ושהוא עתיד לפרוץ בצורה חיובית לתועלת האומה. קורח חשב כי מדובר על דורו - ועל כן כהו עיניו מראות כי הוא מפנה את כוחות המרידה שניטעו בו כלפי האדם הלא נכון, ובזמן הלא נכון. בניו של קורח ש"עשו תשובה", כלשון הדרשה, לימדו את עצמם ואת צאצאיהם להפנות את חמת הזעם היוקדת של אביהם רק כלפי הנהגה מושחתת, ובכך הפכו את כוחו ההרסני של אביהם - לכוח מועיל ובונה.
איתן פינקלשטין הוא בוגר מחזור א' של הישיבה

 

 

בית המדרש