ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

יחסי הורים-ילדים בעיתות משבר

ע"י: ליאור גרינצייג

עיון במדרש אגדה המוביל לדיון על יחסי הורים וילדים בכלל ובאגה זו בפרט

 


 


א. מטרת המאמר


בבואי לכתוב מאמר זה ברצוני, ראשית כל, לבאר מדרש הנותן נקודת מבט לא שגרתית על יחסי הורים וילדים. אך מעבר לכך, ברצוני לקרוא מעל בימה זו לקבוע זמנים ללימוד אגדה בעיון, בין במדרשים השונים ובין בספרי הליקוטים דוגמת 'עין יעקב'. הן לצורך ידיעתה כשאר מקצועות התורה,  והן לצורך יישומו של האתגר הגדול החרוט על אחד מדגלי הישיבה - איחוד ההלכה והאגדה.


 


ב. המדרש


"...תני רבי שמעון בר יוחאי: שתי מצות גלה הקב"ה מתן שכרן, אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות ואלו הן: קלה שבקלות שלוח הקן ושם כתיב, והארכת ימים (דברים כ"ב ז'), וחמורה שבחמורות כבוד אב ואם שבו כתיב, למען יאריכון ימיך (דברים ה' ט"ז), הרי הן שוין במתן שכרן בעה"ז. אמר רבי אבא בר כהנא ומה אם דבר שהוא פריעת בעל חוב כתוב בו אריכות ימים, דבר שהוא הפסד ממון וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה. רבי לוי אומר גדולה מזאת אמרו, גדול דבר שהוא פריעת חוב מדבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אומר כשם שמתן שכרה מרובה כך עונשה מרובה הדא הוא דכתיב, עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל' י"ז), אמר הקב"ה יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה ואל יהנה ממנה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה. ומנין שעורב אכזרי על בניו? שנאמר, מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל (איוב ל"ח מ"א), וכן הוא אומר, לבני עורב אשר יקראו (תהילים קמ"ז ט'), ואמרו חכמים ז"ל העורב מוליד לבנים ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה ומואסין אותן ומניחין אותן, מה עושה הקב"ה? מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן שנאמר, מי יכין לעורב צידו. אבל הנשר רחמני הוא שנאמר, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים ל"ב י"א), שאינו מאמין בהן מפני עופות אחרים שרודפין אותן, מה הוא עושה? משימן על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני" (תנחומא עקב סי' ב')


 


ג. פתיחה וטענה בסיסית


מדרש זה עוסק בקשר שבין הורים לבנים בתקופות של משבר, כאשר נראה שאין קשר בין דור ההורים לדור הבנים. גוזליו של העורב השחור לבנים, וגוזליו של הנשר מלך העופות נרדפים ע"י עופות אחרים. במדרש מתוארות שתי צורות התמודדות שונות עם המשבר הקריטי, התמודדות העורב והתמודדות והנשר. טענתי היא כי תיאורים אלו מבוססים על הפסוקים במשלי ל' י"א-י"ד[1], ו'מצויירים' על פי פסוק י"ז[2] אשר פותח את המדרש.


להוכחת טענה זו נתמקד בדבריו של ר' אבא בר כהנא בשם רבי המופיעים בחלקו האחרון של המדרש.


ד. הוכחת הטענה


ישנן שתי הוכחות מרכזיות לטענה שהמדרש בנוי על הפסוקים י"א-י"ד וי"ז, ואף שיתכן שהוא מסביר אותן על פי פשטן.


ההוכחה הראשונה והחזקה ביותר היא ההקבלה בין דברי המדרש "מזמין להן יתושין מצואתן", לבין פסוק י"ב, "דור טהור בעיניו, ומצאתו לא רוחץ".


 הראיה השניה היא הדמיון בין דברי המדרש "העורב מוליד לבנים", לבין חלקו הראשון של פסוק י"ב,  "דור טהור בעיניו".


קיימת הקבלה נוספת בין דברי המדרש לפסוקים והיא התייחסות גם אל דמות האב וגם אל דמות האם; במדרש "ואומר הזכר לנקבה", ובפסוקים "דור אביו יקלל, ואת אמו לא יברך".


הערה נוספת אשר יש בה בכדי לחזק את הוכחת הטענה, היא העובדה שיצירת ה'שיחה' בין האב לאם, ועוד יותר מכך, תיאור מאכל היתושים מהצואה, אינם קשורים כלל למדרש, באם כל מטרתו היא לומר שהעורב אכזרי על בניו. על פי האמור לעיל אנסה לאורך המשך המאמר להעמיק בדברי המדרש לאור הפסוקים מחד, ומאידך, להראות את חידושו של ר' אבא בר כהנא בשם רבי ביחס לדברי שלמה.


 


ה. התמודדות העורב


גוזלי העורב הלבנים הם "דור טהור בעיניו", גוזלים-בנים אשר רואים עצמם כצדיקים מאבותיהם העורבים השחורים. אולם, התנהגותם זו אינה מוצדקת, שכן על דור זה אומר שלמה בהמשך הפסוק "ומצואתו לא רוחץ", כלומר סרחון הדור ידוע וגלוי לכל.


אם נבאר את עניין הצואה ביתר עמקות, נאמר כי הצואה היא תוצאה של אכילת מזון בעל רכיבים המזיקים לגוף, או לכל הפחות אינם מועילים לו, ועל כן הם מופרשים מן הגוף. מכאן גם ברור מדוע הצואה מסריחה, שכן הריח הרע מודיע לנו להתרחק מן הדבר ולחשוב פעמיים לפני שנאכל אותו או דבר הדומה לו שוב. אם כן, הגוזל אינו מסוגל לעכל את המזון אשר מביא לו אביו, שהרי לפי מבטו, אביו איננו טהור כמוהו, וממילא מה שמזין את האב לא מזין את הבן, ועל כן הוא מפריש את הכל כצואה. כאשר האב רואה את זלזול הבן בו, הוא מתנער ממנו, שכן לא רק שבנו מזלזל בו שלא בצדק, "דור אביו יקלל", אלא שזה המזלזל הרי הוא  עצמו כולו מתגולל בצואה. הבן לא עיכל את הערכים הבסיסיים לקיום החברה ואף לא רואה בעיה בכך ואינו מנסה להתנקות ולנסות שוב, אלא נשאר הוא מלוכלך בצואה המסריחה[3]. בנוסף לכך, האב אף רואה את תוצאות מלחמתו של הגוזל להתנתק מהעולם הקדום וליצור לעצמו 'מזרח תיכון חדש', "דור חרבות שיניו ומאכלות מלתעותיו, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם"[4]. התנערות זו של העורב מבוטאת בהאשמתה של האם - 'מערכת החינוך' שלא חינכה את הבן כנדרש לבן של עורב - ובהאשמה שאת החינוך היא הביאה 'ממקור' אחר, ולכן העורב משליך את גוזלו לפתחה של האם ואינו מתעניין בו. האם מצידה אף על פי שיודעת שלא בגדה בבעלה, בכל זאת היא משליכה על הגוזל את תסכולה מאי לקיחת האחריות של האב, ומואסת בו[5], וכך מונח לו הגוזל ללא  דמות עליונה שתטפל בו, "ומצואתו לא רוחץ".


 


ו. שאלת האחריות


אם נתבונן בדברינו עד כה נגלה בצורה מפתיעה, שבהיפוך לפשט דברי שלמה המתארים את הבן-הגוזל כאחראי למצב, בעל המדרש בוחר למתוח ביקורת שלילית דווקא על העורבים-ההורים, ואף משתמש לתיאור התנהגותם במונח החריף - אכזריות! הפוך לחלוטין מפשט הפסוקים! והתמיהה מתגברת עוד יותר, שהרי על פסוקים אלו הוא מבסס את דעתו!


נראה ליישב סתירה זו באופן הבא. גם בעל המדרש יסכים שהביקורת על הבן היא נכונה כאשר אנו בוחנים את מעשי הבן מבחינה היסטורית, אבל אם כעת לאחר שהנזק נעשה, אנו רוצים לדעת מיהו האחראי לתיקון, וכאן באה תשובת המדרש ואומרת שהאחראים הם ההורים.


המדרש אם כן, מציג כאן את התביעה הגדולה מההורים להתאמץ למען יצירת קשר בין דורם לבין דור הבנים, ולקבל את עול רחיצת הגוזל מצואתו, בין אם מדובר בעמידה לצידו בעמדת המתנה לזמן בו הוא יתפקח וישוב לאכול את מזון העורבים, ובין אם כדרישה להכנסת תוספי מזון המתאימים לגוזלם, שכן "קטן אין בו דעת", ו"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים".


ביתר עמקות מתבאר המדרש היטב עפ"י דברי הרב קוק במאמר "הדור", האומר שפעמים ויש בטענת הבנים ניצוצות אמת וקדושה, ואין משמעות התיאור "דור טהור בעיניו, ומצואתו לא רוחץ", שהבן מדמיין שהוא טהור ואבותיו טמאים, בעוד האמת הפוכה, אלא זהו תיאור עיני הדור התרות אחר דרכי המימוש של פרץ הקריאה הפנימית שבקרבו לטהרה, ואין הצואה אלא מסך חיצוני על העיניים של מושגים שלא עוכלו, התבררו כל צרכם אך לא הופרדה עדיין החיטה מהמוץ. זוהי גם הסיבה לקללת האב[6], ולכן בהתאם על דור ההורים לראות את בניהם, ולדון אותם לכף זכות.


 


ז. 'מקומו' של הקב"ה


לאחר שהעורבים-הורים זונחים את גוזלם, ממשיך המדרש ומגלה לנו את טובו של הקב"ה אשר קרוב הוא לכל קוראיו. הקב"ה מסבב לגוזלים היתומים מעט מעט אוכל-ערכים ע"י זימון יתושים מתוך הצואה[7] על מנת להחיותם ולגדלם עד אשר יוכלו להשיג להם מזון בעצמם. אמנם אין הקב"ה מחליף את תפקיד ההורים לגמרי, והתוצאות של בריחתם מהאחריות על בנם מובילות לכך שהגוזל הלבן של העורב יתבגר להיות שחור כהוריו[8], כפי שעינינו רואות.


 


ח. התמודדות הנשר


מכאן אנו עוברים לנשר שהוא הפך העורב. הנשר הוא בעל חיים החי בקבוצה, ואינו מחליף את בן זוגו, התנהגויות המעידות על אחריות ועל מידת פתיחותו לאחרים. לנשר הבוגר יש בעצמו עיניים מיוחדות, עיניים היכולות להבחין מצד אחד בנקודות קטנות ממרחק רב, ומצד שני יש לו גם ראיה מרחבית עצומה מגובה ריחופו[9]. ולכן אף שבנו של הנשר קרוי גם הוא גוזל שכן הוא 'גוזל' את האוכל ממקורו של אביו ואיננו מחכה שיניחנו לפניו, והרי הוא דומה לגוזל העורב אשר "דור חרבות שיניו...", ואף אביו רואה מה שקורה לגוזלו כאשר סוטה הוא מדרכי הנשרים שבמקום להיות למלך על העופות ודוגמא להם, הרי הם מיצרים לו ורודפים אותו, ומכל מקום אין הוא נוטש אותם אלא מלווה אותם בדרכם ומגן עליהם מפני עופות אחרים הרודפים אותם, כגון ידידנו העורב[10], ואף מוכן למסור את נפשו[11] למען התפתחותם של בניו עפ"י טהרת עיניהם, ולכך הוא נקרא "רחמני" שכן רחמנות אינה אדישות לרע[12], אלא התבוננות בעין חיובית.


 


ט. "מוצא המינים" מאת רבי


בהתאם לדברינו הנ"ל ניתן לנסות לדייק בפסוק המדבר על עונשו של המזלזל בהוריו, "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר", מדוע פועל הפעולה במשפחת העורב הוא ההורה ואילו במשפחת הנשר הפועל הוא הבן?


נראה שיש לבאר את ההבדל באופן הבא. העורב, במקרה הטוב, יזנח את גוזלו לגורלו, לקיים את דברי הרמב"ם על חמישה דברים המונעים דרכי תשובה בפני עושיהם אשר אחד מהם הוא "והחולק על דברי חכמים לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהם"[13], אך במקרה הרע הוא ישתמש בעינו הרעה[14] בפועל כנגד בנו וישדר לו את המסר שהוא רשע גמור, ובכך יסרס את עינו הטהורה "עין תלעג... יקרוה עורבי נחל". וכך גלגל חוזר לו בעולמה של משפחת העורב והגוזל שלמד להסתכל בעין רעה מאביו יסתכל כך בבואו להיות הורה על בנו שלו, והאבולוציה של העורבים תתקע עד כדי התקדמות איטית של מאכל היתושים, ועל כן אין פעולה של הבן בפסוק.


לעומת זאת במשפחת הנשר אין קללות מצד הבן, ואת העין הטהורה שמנקרים העורבים לבניהם, יצליחו לעכל דווקא בני הנשר כך שטהרת עיניהם אף על פי שגורמת גם היא בתחילתה ל'גזל' ולטלטול סדרי עולם, מכל מקום איננה סותרת את עולמם של אבותיהם והיא כממשיכה אבולוציונית להם, ולכן הפעולה היא מצד הבן "ויאכלוה בני נשר".


 


י. מצות מורא אב ואם - מצות הבן המוטלת על האב


תמיהה נוספת יש לתמוה על המדרש. כיצד מוכיח הדרשן את טענתו ש"כשם שמתן שכרה מרבה כך ענשה מרובה" בכך ש"יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה, ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה", הרי מורא ההורים היא מצוה של הבנים ואם כן השכר והעונש צריך להיות שלהם, ומדוע מדבר הוא על שכרם ועונשם של ההורים מקיומה או אי קיומה של המצוה?!


בתשובה לכך, נראה לי להעיז ולומר כי הדרשן מחדש לנו שמצות מורא הורים מחולקת בעצם לשני חלקים, החלק האחד הוא מצות מורא הורים המוטלת על הבן, והשני הוא 'מצות מורא בנים' המוטלת על ההורים[15], שכן אם ההורה יתבונן על עולמו של בנו בעין חיובית, הרי הבן כנגדו יתבונן על עולמו שלו ושל ההורה בעין חיובית, וממילא יפיק מהם את המיטב. אך אם ההורה מסתכל על בנו בצורה שלילית שלא בצדק, הרי בצדק יסתכל הבן על ההורה בצורה שלילית, ולא תוכל להתקיים מצות מורא אב ואם. ולכן גם להורה ישנו שכר במצות מורא ההורים.


 


י"א. השלכת דברי המדרש על יחסי הקב"ה וישראל


לסיום נוסיף, שאף יחסו של הקב"ה אל עמו הוא כנשר אל בנו, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבִא אתכם אלי", וכן "זה אלי ואנוהו[16]... מה הוא רחום אף אתה רחום", ואף מגילת איכה מסתיימת בקשר של עין חיובית מצד הקב"ה-ההורה אשר גוררת עין חיובית מצד עמו-הבן "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". שנזכה.


 


י"ב. בשולי המאמר


ברצוני להעיר רק עוד הערה אחת. מאמר זה בעצם לא הושלם. ראוי לתת את תשומת הלב אל דברי רשב"י אשר עליהם מוסבים דברי ר' אבא בר כהנא בשם רבי, המשווים את שתי המצוות המעשיות היחידות בהם כתוב אורך ימים, כיבוד הורים ושילוח הקן. שתי המצוות עוסקות בעניינים הקשורים למשפחה, ועל כן יש לבדוק מה עניינה של מצוות שילוח הקן בהקשר זה.


 בנוסף, ישנה גירסא אחרת בירושלמי למדרש זה בה בדברי ר' אבא בר כהנא בשם רבי נאמר: "מה טעם עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם? עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם, וביזת על "לא תקח האם על הבנים" יקרוה עורבי נחל..."[17], מכאן שהקשר בין המימרות מהותי ולא מקרי, ועל כן עבודה רבה עוד יש כדי להשלים את התמונה.




1. א דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת-אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ: יב דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ: יג דּוֹר מָה-רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ: יד דּוֹר חֲרָבוֹת     


   שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם:


   יז עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת-אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי-נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי-נָשֶׁר: 


2. עפ"י 'דעת מקרא' על פס' י"ז, פסוקים ט"ו-ט"ז לא קשורים לענייננו, והם הובאו אגב פס' י"ז מפני ששלמה לא רצה לפרק את דברי עלוקה (שם של חכם) שאמר את שלושת הפסוקים הנ"ל, עיין שם.


3. סרחון צואה זו איננו נובע מהצואה עצמה שכן יש בה ערכים תזונתיים, אלא הסרחון מעיד על מי שאכל את הערכים הללו ואיננו מפנים אותם כי הוא עצמו מסריח, ועל כן נאמר "מצואתו לא רוחץ" שהצואה דבוקה בזה שאכל ואיננה חיצונית לו.


4. מכאן אולי הקשר לפסוקים הקודמים ו'-ט' בהם שלמה מבקש אוכל מהקב"ה אך לא כדי שביעה, מפני החשש שהוא ישכח מי נתן לו את כל הטוב הזה, שכן מלחמתם האימתנית של דור הבנים באבות נובעת מכך שהם שכחו שאביהם הוא שהוליד אותם והוא  ש נתן להם את היכולת להלחם, וכאשר מתנתקים כך מהעולם הקודם, מתנתקים גם מטובו, והראשונים שסובלים הם העניים.


 


5. וטענתה בצידה, שאם ברור שהבעיה היא אצל ההורים ומבחינתה היא צודקת, אזי ודאי הוא שהבעיה ב"גנים" של האב.


6. ואמנם אף שהורים אשר נוקטים עם ילדיהם בשיטת מידה כנגד מידה וכאשר הבן מתרחק הם מתרחקים כנגדו, ואינם מתנהגים בצורה בוגרת המכירה בכך שישנם קשיים רבים בתקופת הילדות, מכל מקום נראה שלקרוא להם אכזריים זו הגזמה, ואף התורה עצמה מקללת וגוזרת עונש מוות על המקלל אביו ואימו. ולכן, נראה בעיניי שהמדרש מדבר דווקא על המציאות שאותה מתאר הרב קוק, שדור הבנים הוא באמת טהור, ואם אין ההורים עושים מאמץ לרוחצו מצואתו ולזונו, הרי זוהי ממש אכזריות של מניעת טוב מבעליו.


7. כך חשבו פעם, שיתושים נבראים מתוך צואה.


8. לאחר שכבר כתבתי זאת מצאתי גרסא מקבילה למדרש בילקוט שמעוני יתרו סי' רצ"ח אשר אומרת שמאכילת היתושים האלו גוזל העורב נהיה שחור.


9. לא מצאתי לכך מקור כתוב, אבל בזיכרוני מונח שיש לו עין אחת לכל תפקיד, ותפקידי העיניים שונים האחד מהשני.


10. מעניין שישנן הרבה אגדות במקורות המדברות על העורב והנשר, ונראה שעל פי רובם העורב פוגע בנשר. אך ישנה אגדה נוספת (אוצר המדרשים עמוד ל"ה, ד"ה בתחילה אמר, אות כ"ב) האומרת שהעורב בא על הנשר-הנקבה וממנו נולד הנשר-הזכר.


11. לא ברור מה התוספת של עניין החץ לכל המהלך, ואף בכל שאר הגרסאות משפט זה לא מופיע.


12. ועל דרך זו יש לראות את י"ג מידות הרחמים של הקב"ה. אין פה אדישות או משוא פנים, אלא זוהי ראיה חיובית את האדם, ועל כן אחת מהמידות היא "ורב חסד ואמת".


13. הלכות תשובה פ"ד ה"ב, אעפ"י שכאן החכם פורש אקטיבית מהתלמיד, מכל מקום התוצאה היא כמובן אותה תוצאה של מניעת דרכי תשובה.


14. אותה קיבל בעצמו בהיותו גוזל טהור.


15. יתכן ובשל כך המשנה בקידושין פ"א מ"ז העוסקת במצוות כיבוד ומורא הורים מתנסחת בצורה דו-משמעית "כל מצוות הבן על האב...", עד כדי כך שהגמרא בדף כ"ט ע"א אכן מתלבטת האם הכוונה ל"מצוות שהבן צריך לעשות לאביו", או ל"מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו".


16. פירוש המילים "זה אלי ואנוהו" הוא שאני והוא אחד.


17. ירושלמי פיאה פ"א דף ט"ו, וכן ירושלמי קידושין פ"א דף ס"א.


 

 


« ליאור גרינצייג


 


יחסי הורים-ילדים בעיתות משבר


 


א. מטרת המאמר


בבואי לכתוב מאמר זה ברצוני, ראשית כל, לבאר מדרש הנותן נקודת מבט לא שגרתית על יחסי הורים וילדים. אך מעבר לכך, ברצוני לקרוא מעל בימה זו לקבוע זמנים ללימוד אגדה בעיון, בין במדרשים השונים ובין בספרי הליקוטים דוגמת 'עין יעקב'. הן לצורך ידיעתה כשאר מקצועות התורה,  והן לצורך יישומו של האתגר הגדול החרוט על אחד מדגלי הישיבה - איחוד ההלכה והאגדה.


 


ב. המדרש


"...תני רבי שמעון בר יוחאי: שתי מצות גלה הקב"ה מתן שכרן, אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות ואלו הן: קלה שבקלות שלוח הקן ושם כתיב, והארכת ימים (דברים כ"ב ז'), וחמורה שבחמורות כבוד אב ואם שבו כתיב, למען יאריכון ימיך (דברים ה' ט"ז), הרי הן שוין במתן שכרן בעה"ז. אמר רבי אבא בר כהנא ומה אם דבר שהוא פריעת בעל חוב כתוב בו אריכות ימים, דבר שהוא הפסד ממון וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה. רבי לוי אומר גדולה מזאת אמרו, גדול דבר שהוא פריעת חוב מדבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אומר כשם שמתן שכרה מרובה כך עונשה מרובה הדא הוא דכתיב, עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל' י"ז), אמר הקב"ה יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה ואל יהנה ממנה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה. ומנין שעורב אכזרי על בניו? שנאמר, מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל (איוב ל"ח מ"א), וכן הוא אומר, לבני עורב אשר יקראו (תהילים קמ"ז ט'), ואמרו חכמים ז"ל העורב מוליד לבנים ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה ומואסין אותן ומניחין אותן, מה עושה הקב"ה? מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן שנאמר, מי יכין לעורב צידו. אבל הנשר רחמני הוא שנאמר, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים ל"ב י"א), שאינו מאמין בהן מפני עופות אחרים שרודפין אותן, מה הוא עושה? משימן על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני" (תנחומא עקב סי' ב')


 


ג. פתיחה וטענה בסיסית


מדרש זה עוסק בקשר שבין הורים לבנים בתקופות של משבר, כאשר נראה שאין קשר בין דור ההורים לדור הבנים. גוזליו של העורב השחור לבנים, וגוזליו של הנשר מלך העופות נרדפים ע"י עופות אחרים. במדרש מתוארות שתי צורות התמודדות שונות עם המשבר הקריטי, התמודדות העורב והתמודדות והנשר. טענתי היא כי תיאורים אלו מבוססים על הפסוקים במשלי ל' י"א-י"ד[1], ו'מצויירים' על פי פסוק י"ז[2] אשר פותח את המדרש.


להוכחת טענה זו נתמקד בדבריו של ר' אבא בר כהנא בשם רבי המופיעים בחלקו האחרון של המדרש.


ד. הוכחת הטענה


ישנן שתי הוכחות מרכזיות לטענה שהמדרש בנוי על הפסוקים י"א-י"ד וי"ז, ואף שיתכן שהוא מסביר אותן על פי פשטן.


ההוכחה הראשונה והחזקה ביותר היא ההקבלה בין דברי המדרש "מזמין להן יתושין מצואתן", לבין פסוק י"ב, "דור טהור בעיניו, ומצאתו לא רוחץ".


 הראיה השניה היא הדמיון בין דברי המדרש "העורב מוליד לבנים", לבין חלקו הראשון של פסוק י"ב,  "דור טהור בעיניו".


קיימת הקבלה נוספת בין דברי המדרש לפסוקים והיא התייחסות גם אל דמות האב וגם אל דמות האם; במדרש "ואומר הזכר לנקבה", ובפסוקים "דור אביו יקלל, ואת אמו לא יברך".


הערה נוספת אשר יש בה בכדי לחזק את הוכחת הטענה, היא העובדה שיצירת ה'שיחה' בין האב לאם, ועוד יותר מכך, תיאור מאכל היתושים מהצואה, אינם קשורים כלל למדרש, באם כל מטרתו היא לומר שהעורב אכזרי על בניו. על פי האמור לעיל אנסה לאורך המשך המאמר להעמיק בדברי המדרש לאור הפסוקים מחד, ומאידך, להראות את חידושו של ר' אבא בר כהנא בשם רבי ביחס לדברי שלמה.


 


ה. התמודדות העורב


גוזלי העורב הלבנים הם "דור טהור בעיניו", גוזלים-בנים אשר רואים עצמם כצדיקים מאבותיהם העורבים השחורים. אולם, התנהגותם זו אינה מוצדקת, שכן על דור זה אומר שלמה בהמשך הפסוק "ומצואתו לא רוחץ", כלומר סרחון הדור ידוע וגלוי לכל.


אם נבאר את עניין הצואה ביתר עמקות, נאמר כי הצואה היא תוצאה של אכילת מזון בעל רכיבים המזיקים לגוף, או לכל הפחות אינם מועילים לו, ועל כן הם מופרשים מן הגוף. מכאן גם ברור מדוע הצואה מסריחה, שכן הריח הרע מודיע לנו להתרחק מן הדבר ולחשוב פעמיים לפני שנאכל אותו או דבר הדומה לו שוב. אם כן, הגוזל אינו מסוגל לעכל את המזון אשר מביא לו אביו, שהרי לפי מבטו, אביו איננו טהור כמוהו, וממילא מה שמזין את האב לא מזין את הבן, ועל כן הוא מפריש את הכל כצואה. כאשר האב רואה את זלזול הבן בו, הוא מתנער ממנו, שכן לא רק שבנו מזלזל בו שלא בצדק, "דור אביו יקלל", אלא שזה המזלזל הרי הוא  עצמו כולו מתגולל בצואה. הבן לא עיכל את הערכים הבסיסיים לקיום החברה ואף לא רואה בעיה בכך ואינו מנסה להתנקות ולנסות שוב, אלא נשאר הוא מלוכלך בצואה המסריחה[3]. בנוסף לכך, האב אף רואה את תוצאות מלחמתו של הגוזל להתנתק מהעולם הקדום וליצור לעצמו 'מזרח תיכון חדש', "דור חרבות שיניו ומאכלות מלתעותיו, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם"[4]. התנערות זו של העורב מבוטאת בהאשמתה של האם - 'מערכת החינוך' שלא חינכה את הבן כנדרש לבן של עורב - ובהאשמה שאת החינוך היא הביאה 'ממקור' אחר, ולכן העורב משליך את גוזלו לפתחה של האם ואינו מתעניין בו. האם מצידה אף על פי שיודעת שלא בגדה בבעלה, בכל זאת היא משליכה על הגוזל את תסכולה מאי לקיחת האחריות של האב, ומואסת בו[5], וכך מונח לו הגוזל ללא  דמות עליונה שתטפל בו, "ומצואתו לא רוחץ".


 


ו. שאלת האחריות


אם נתבונן בדברינו עד כה נגלה בצורה מפתיעה, שבהיפוך לפשט דברי שלמה המתארים את הבן-הגוזל כאחראי למצב, בעל המדרש בוחר למתוח ביקורת שלילית דווקא על העורבים-ההורים, ואף משתמש לתיאור התנהגותם במונח החריף - אכזריות! הפוך לחלוטין מפשט הפסוקים! והתמיהה מתגברת עוד יותר, שהרי על פסוקים אלו הוא מבסס את דעתו!


נראה ליישב סתירה זו באופן הבא. גם בעל המדרש יסכים שהביקורת על הבן היא נכונה כאשר אנו בוחנים את מעשי הבן מבחינה היסטורית, אבל אם כעת לאחר שהנזק נעשה, אנו רוצים לדעת מיהו האחראי לתיקון, וכאן באה תשובת המדרש ואומרת שהאחראים הם ההורים.


המדרש אם כן, מציג כאן את התביעה הגדולה מההורים להתאמץ למען יצירת קשר בין דורם לבין דור הבנים, ולקבל את עול רחיצת הגוזל מצואתו, בין אם מדובר בעמידה לצידו בעמדת המתנה לזמן בו הוא יתפקח וישוב לאכול את מזון העורבים, ובין אם כדרישה להכנסת תוספי מזון המתאימים לגוזלם, שכן "קטן אין בו דעת", ו"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים".


ביתר עמקות מתבאר המדרש היטב עפ"י דברי הרב קוק במאמר "הדור", האומר שפעמים ויש בטענת הבנים ניצוצות אמת וקדושה, ואין משמעות התיאור "דור טהור בעיניו, ומצואתו לא רוחץ", שהבן מדמיין שהוא טהור ואבותיו טמאים, בעוד האמת הפוכה, אלא זהו תיאור עיני הדור התרות אחר דרכי המימוש של פרץ הקריאה הפנימית שבקרבו לטהרה, ואין הצואה אלא מסך חיצוני על העיניים של מושגים שלא עוכלו, התבררו כל צרכם אך לא הופרדה עדיין החיטה מהמוץ. זוהי גם הסיבה לקללת האב[6], ולכן בהתאם על דור ההורים לראות את בניהם, ולדון אותם לכף זכות.


 


ז. 'מקומו' של הקב"ה


לאחר שהעורבים-הורים זונחים את גוזלם, ממשיך המדרש ומגלה לנו את טובו של הקב"ה אשר קרוב הוא לכל קוראיו. הקב"ה מסבב לגוזלים היתומים מעט מעט אוכל-ערכים ע"י זימון יתושים מתוך הצואה[7] על מנת להחיותם ולגדלם עד אשר יוכלו להשיג להם מזון בעצמם. אמנם אין הקב"ה מחליף את תפקיד ההורים לגמרי, והתוצאות של בריחתם מהאחריות על בנם מובילות לכך שהגוזל הלבן של העורב יתבגר להיות שחור כהוריו[8], כפי שעינינו רואות.


 


ח. התמודדות הנשר


מכאן אנו עוברים לנשר שהוא הפך העורב. הנשר הוא בעל חיים החי בקבוצה, ואינו מחליף את בן זוגו, התנהגויות המעידות על אחריות ועל מידת פתיחותו לאחרים. לנשר הבוגר יש בעצמו עיניים מיוחדות, עיניים היכולות להבחין מצד אחד בנקודות קטנות ממרחק רב, ומצד שני יש לו גם ראיה מרחבית עצומה מגובה ריחופו[9]. ולכן אף שבנו של הנשר קרוי גם הוא גוזל שכן הוא 'גוזל' את האוכל ממקורו של אביו ואיננו מחכה שיניחנו לפניו, והרי הוא דומה לגוזל העורב אשר "דור חרבות שיניו...", ואף אביו רואה מה שקורה לגוזלו כאשר סוטה הוא מדרכי הנשרים שבמקום להיות למלך על העופות ודוגמא להם, הרי הם מיצרים לו ורודפים אותו, ומכל מקום אין הוא נוטש אותם אלא מלווה אותם בדרכם ומגן עליהם מפני עופות אחרים הרודפים אותם, כגון ידידנו העורב[10], ואף מוכן למסור את נפשו[11] למען התפתחותם של בניו עפ"י טהרת עיניהם, ולכך הוא נקרא "רחמני" שכן רחמנות אינה אדישות לרע[12], אלא התבוננות בעין חיובית.


 


ט. "מוצא המינים" מאת רבי


בהתאם לדברינו הנ"ל ניתן לנסות לדייק בפסוק המדבר על עונשו של המזלזל בהוריו, "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר", מדוע פועל הפעולה במשפחת העורב הוא ההורה ואילו במשפחת הנשר הפועל הוא הבן?


נראה שיש לבאר את ההבדל באופן הבא. העורב, במקרה הטוב, יזנח את גוזלו לגורלו, לקיים את דברי הרמב"ם על חמישה דברים המונעים דרכי תשובה בפני עושיהם אשר אחד מהם הוא "והחולק על דברי חכמים לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהם"[13], אך במקרה הרע הוא ישתמש בעינו הרעה[14] בפועל כנגד בנו וישדר לו את המסר שהוא רשע גמור, ובכך יסרס את עינו הטהורה "עין תלעג... יקרוה עורבי נחל". וכך גלגל חוזר לו בעולמה של משפחת העורב והגוזל שלמד להסתכל בעין רעה מאביו יסתכל כך בבואו להיות הורה על בנו שלו, והאבולוציה של העורבים תתקע עד כדי התקדמות איטית של מאכל היתושים, ועל כן אין פעולה של הבן בפסוק.


לעומת זאת במשפחת הנשר אין קללות מצד הבן, ואת העין הטהורה שמנקרים העורבים לבניהם, יצליחו לעכל דווקא בני הנשר כך שטהרת עיניהם אף על פי שגורמת גם היא בתחילתה ל'גזל' ולטלטול סדרי עולם, מכל מקום איננה סותרת את עולמם של אבותיהם והיא כממשיכה אבולוציונית להם, ולכן הפעולה היא מצד הבן "ויאכלוה בני נשר".


 


י. מצות מורא אב ואם - מצות הבן המוטלת על האב


תמיהה נוספת יש לתמוה על המדרש. כיצד מוכיח הדרשן את טענתו ש"כשם שמתן שכרה מרבה כך ענשה מרובה" בכך ש"יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה, ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה", הרי מורא ההורים היא מצוה של הבנים ואם כן השכר והעונש צריך להיות שלהם, ומדוע מדבר הוא על שכרם ועונשם של ההורים מקיומה או אי קיומה של המצוה?!


בתשובה לכך, נראה לי להעיז ולומר כי הדרשן מחדש לנו שמצות מורא הורים מחולקת בעצם לשני חלקים, החלק האחד הוא מצות מורא הורים המוטלת על הבן, והשני הוא 'מצות מורא בנים' המוטלת על ההורים[15], שכן אם ההורה יתבונן על עולמו של בנו בעין חיובית, הרי הבן כנגדו יתבונן על עולמו שלו ושל ההורה בעין חיובית, וממילא יפיק מהם את המיטב. אך אם ההורה מסתכל על בנו בצורה שלילית שלא בצדק, הרי בצדק יסתכל הבן על ההורה בצורה שלילית, ולא תוכל להתקיים מצות מורא אב ואם. ולכן גם להורה ישנו שכר במצות מורא ההורים.


 


י"א. השלכת דברי המדרש על יחסי הקב"ה וישראל


לסיום נוסיף, שאף יחסו של הקב"ה אל עמו הוא כנשר אל בנו, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבִא אתכם אלי", וכן "זה אלי ואנוהו[16]... מה הוא רחום אף אתה רחום", ואף מגילת איכה מסתיימת בקשר של עין חיובית מצד הקב"ה-ההורה אשר גוררת עין חיובית מצד עמו-הבן "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". שנזכה.


 


י"ב. בשולי המאמר


ברצוני להעיר רק עוד הערה אחת. מאמר זה בעצם לא הושלם. ראוי לתת את תשומת הלב אל דברי רשב"י אשר עליהם מוסבים דברי ר' אבא בר כהנא בשם רבי, המשווים את שתי המצוות המעשיות היחידות בהם כתוב אורך ימים, כיבוד הורים ושילוח הקן. שתי המצוות עוסקות בעניינים הקשורים למשפחה, ועל כן יש לבדוק מה עניינה של מצוות שילוח הקן בהקשר זה.


 בנוסף, ישנה גירסא אחרת בירושלמי למדרש זה בה בדברי ר' אבא בר כהנא בשם רבי נאמר: "מה טעם עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם? עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם, וביזת על "לא תקח האם על הבנים" יקרוה עורבי נחל..."[17], מכאן שהקשר בין המימרות מהותי ולא מקרי, ועל כן עבודה רבה עוד יש כדי להשלים את התמונה.




1. א דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת-אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ: יב דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ: יג דּוֹר מָה-רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ: יד דּוֹר חֲרָבוֹת     


   שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם:


   יז עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת-אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי-נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי-נָשֶׁר: 


2. עפ"י 'דעת מקרא' על פס' י"ז, פסוקים ט"ו-ט"ז לא קשורים לענייננו, והם הובאו אגב פס' י"ז מפני ששלמה לא רצה לפרק את דברי עלוקה (שם של חכם) שאמר את שלושת הפסוקים הנ"ל, עיין שם.


3. סרחון צואה זו איננו נובע מהצואה עצמה שכן יש בה ערכים תזונתיים, אלא הסרחון מעיד על מי שאכל את הערכים הללו ואיננו מפנים אותם כי הוא עצמו מסריח, ועל כן נאמר "מצואתו לא רוחץ" שהצואה דבוקה בזה שאכל ואיננה חיצונית לו.


4. מכאן אולי הקשר לפסוקים הקודמים ו'-ט' בהם שלמה מבקש אוכל מהקב"ה אך לא כדי שביעה, מפני החשש שהוא ישכח מי נתן לו את כל הטוב הזה, שכן מלחמתם האימתנית של דור הבנים באבות נובעת מכך שהם שכחו שאביהם הוא שהוליד אותם והוא  ש נתן להם את היכולת להלחם, וכאשר מתנתקים כך מהעולם הקודם, מתנתקים גם מטובו, והראשונים שסובלים הם העניים.


 


5. וטענתה בצידה, שאם ברור שהבעיה היא אצל ההורים ומבחינתה היא צודקת, אזי ודאי הוא שהבעיה ב"גנים" של האב.


6. ואמנם אף שהורים אשר נוקטים עם ילדיהם בשיטת מידה כנגד מידה וכאשר הבן מתרחק הם מתרחקים כנגדו, ואינם מתנהגים בצורה בוגרת המכירה בכך שישנם קשיים רבים בתקופת הילדות, מכל מקום נראה שלקרוא להם אכזריים זו הגזמה, ואף התורה עצמה מקללת וגוזרת עונש מוות על המקלל אביו ואימו. ולכן, נראה בעיניי שהמדרש מדבר דווקא על המציאות שאותה מתאר הרב קוק, שדור הבנים הוא באמת טהור, ואם אין ההורים עושים מאמץ לרוחצו מצואתו ולזונו, הרי זוהי ממש אכזריות של מניעת טוב מבעליו.


7. כך חשבו פעם, שיתושים נבראים מתוך צואה.


8. לאחר שכבר כתבתי זאת מצאתי גרסא מקבילה למדרש בילקוט שמעוני יתרו סי' רצ"ח אשר אומרת שמאכילת היתושים האלו גוזל העורב נהיה שחור.


9. לא מצאתי לכך מקור כתוב, אבל בזיכרוני מונח שיש לו עין אחת לכל תפקיד, ותפקידי העיניים שונים האחד מהשני.


10. מעניין שישנן הרבה אגדות במקורות המדברות על העורב והנשר, ונראה שעל פי רובם העורב פוגע בנשר. אך ישנה אגדה נוספת (אוצר המדרשים עמוד ל"ה, ד"ה בתחילה אמר, אות כ"ב) האומרת שהעורב בא על הנשר-הנקבה וממנו נולד הנשר-הזכר.


11. לא ברור מה התוספת של עניין החץ לכל המהלך, ואף בכל שאר הגרסאות משפט זה לא מופיע.


12. ועל דרך זו יש לראות את י"ג מידות הרחמים של הקב"ה. אין פה אדישות או משוא פנים, אלא זוהי ראיה חיובית את האדם, ועל כן אחת מהמידות היא "ורב חסד ואמת".


13. הלכות תשובה פ"ד ה"ב, אעפ"י שכאן החכם פורש אקטיבית מהתלמיד, מכל מקום התוצאה היא כמובן אותה תוצאה של מניעת דרכי תשובה.


14. אותה קיבל בעצמו בהיותו גוזל טהור.


15. יתכן ובשל כך המשנה בקידושין פ"א מ"ז העוסקת במצוות כיבוד ומורא הורים מתנסחת בצורה דו-משמעית "כל מצוות הבן על האב...", עד כדי כך שהגמרא בדף כ"ט ע"א אכן מתלבטת האם הכוונה ל"מצוות שהבן צריך לעשות לאביו", או ל"מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו".


16. פירוש המילים "זה אלי ואנוהו" הוא שאני והוא אחד.


17. ירושלמי פיאה פ"א דף ט"ו, וכן ירושלמי קידושין פ"א דף ס"א.


 

 

 

בית המדרש