ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדרש עיני יצחק

ע"י: הרב יצחק הרשקוביץ

המאמר דן בדמותו של יצחק דרך מדרש חז"ל.המאמר בוחן את שאלת עיני יצחק ומעמדם במדרש.

 


בשלהי פרשת חיי שרה אנו מתוודעים לראשונה עם דמותו של יצחק אבינו עליו השלום. דמותו היא המעורפלת ביותר, אם ניתן להתנסח כך, מבין דמותם של שלושת האבות.


אברהם אינו צריך לתארים או כינויים, הלא הוא עמודו של עולם, מי שגילה את שמו ית' בעולם, ופעל בכל מאודו ומרצו לשם האדרתו והפצתו בקרב כל בני האדם. אברהם ניצב מעבר אחד של הנהר, וכל העולם כולו מעברו השני. אברהם המהפכן, ההרפתקן, הלוחם, הכובש, השר עם מלכים ועם אנשים ויכול להם, נשיא א-להים שהיה בתוכנו.


לעומתו - דמותו של יעקב אבינו הסובל על שכמו את סבל העולם כולו. מייסדו של עם ישראל, שעל שמו אנו מכונים, בחיר האבות שדמות פרצופו חקוקה על כסא הכבוד. זהו יעקב, שמזרעו לא היתה קליפה, שחלק נבחר מספר בראשית מיוחד לו, כמה הרפתקי עדו הנו תרי סבי.


מנגד לשניהם ניצב יצחק - שקט, צנוע, נחבא אל הכלים, נפעל מן העולם, ונראה שאינו משפיע עליו מאום. על יצחק איננו שומעים מופתים נוראים, לא מלחמות או כיבושים, לא גלויות וסבל אדיר, אף לא ילדות קשה ומרידה, דממה.


ואף על פי כן, יצחק הוא עולה תמימה[1], שזכה להעקד על גבי המזבח, שלא יצא מארץ ישראל לעולם, שמדתו - יראת ה', שמבטל כל כוחותיו כלפי המלך ב"ה. בדרשה זו אבקש לחקור כיצד מתיישבות תכונותיו אלה עם האישיות לה אנו עדים בפרשיות בראשית. דרך העיון שלנו תתאפיין במדרשיות, התבוננות בתכונות מרומזות של יצחק, בקריאה בין השורות על פעולתו ומילותיו. התבוננות זו תישען על מוקד מדרשי אחד - עיניו של יצחק. שכן, לקורא את מדרשי חז"ל על יצחק נחשפת מסכת ארוגה היטב של הארה רוחנית, הבאה לידי ביטוי באמצעות עיניו של יצחק, והדברים יבוארו אי"ה בהמשך.


יצחק נפעל מן המציאות לאורך כל ימיו. תחילה - סיפור העקידה. התורה חולפת בדממה אחר הסתכלותו של יצחק על סיפור העקידה. הדגש כולו מושם על ההתמודדות הקיומית של אברהם, פעולותיו ותשובותיו ליצחק. יצחק אינו מצטייר כנוכח בעל משמעות מיוחדת. הוא אינו אלא אובייקט כשאר האובייקטים האחרים בסיפור, שבאמצעותם מומחשת לפנינו ההקרבה העצומה הבאה מצידו של אברהם.


לאחר מכן אנו מתגלגלים לסיפור בחירת אשתו של יצחק - רבקה, שגם היא לא באה לו מיזמתו או רצונו, אלא עבד אברהם, הוא ולא אחר, הוא שבוחר בה להיות ליצחק לאשה.


גם בסיפור פקידת רבקה נראה שיצחק בסה"כ עותר לה' (על אף שאין זו מדרגה נחותה ח"ו). לאחר מכן, במהלך כל ההריון הסוער שוב איננו שומעים ממנו מילה וחצי מילה. רבקה היא ההולכת לדורש ב-ה', היא המקבלת את הייעוד של שני בניה, ולא מצאנו תיאור של גידול הבנים בידי יצחק (משא"כ יצחק שראינו כיצד גודל ע"י אביו, שעשה משתה ביום הגמלו, שלקח אותו לעקידה וכו', וכן יעקב שאין ספור תיאורים על היחס שבינו לבניו).


גם בענין הבארות ואבימלך, מבליג יצחק על סתימתם בידי פלישתים ומסתפק בקריאת שמות בוטים לבארות האבודות. אף כשאבימלך לא בוש, לאחר שגירש את יצחק, לבוא אליו בדרישה לכריתת ברית, לא מצאנו שיצחק מוכיחו כאביו, אלא בסה"כ עושה לו משתה.


שיא השיאים של סבילותו של יצחק מתגלה לעינינו, כמובן, בסיפור הברכות (הבא לאחר תיאור קניית הבכורה, גם שם יצחק אינו שותף למזימה, או אפילו מודע לה). רבקה, עשו ויעקב מתמרנים כולם את יצחק הזקן שעיניו כהות מראות, מהתלים בו ומוציאים ממנו הבטחות וברכות בניגוד לרצונו. הזה אבינו?! לזה ייקרא "עולה תמימה", או שמא נימה דו משמעית מהדהדת בביטוי 'תמים'?


לזאת יש לצרף מדרש פליאה על הפסוק 'ויהי כי זקן יצחק ויכהו עיניו מראות' (בראשית כז,א), מבראשית רבה (סה,ה[2]):


"ויהי כי זקן יצחק", ר' יצחק פתח (ישעיה ה) "מצדיקי רשע עקב שחד" - כל מי שנוטל שוחד ומצדיק את הרשע בעקב, "וצדקת צדיקים יסורו ממנו", וצדקת צדיקים זה משה, יסורו ממנו זה יצחק. ע"י שהצדיק את הרשע כהו עיניו, ויהי כי זקן יצחק וגו'.


בהמשך מובאות שתי פרשנויות שונות לעוורונו של יצחק - מחמת השוחד שנטל מעשו, או מחמת שהצדיק את מעשיו (שם פסקאות ו-ז):


"מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" (משלי יז). א"ר יהושע בן לוי: לא ממה שהיתה רבקה אוהבת את יעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה לא יעול ויטעי בההוא סבא, על שם תועבת ה' גם שניהם. ועל ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו, "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו".


ר' יצחק פתח  "ושוחד לא תקח וגו' " (שמות כג). אמר ר' יצחק: ומה אם מי שנטל שוחד ממי שהיה חייב לו כהו עיניו, הלוקח שוחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה! "ויהי כי זקן יצחק וגו' ".


היעלה על הדעת להטיח ביצחק אבינו האשמות חמורות כאלה?! הלא מכאן עולה כאילו יצחק היה מודע וצלול לחלוטין לכל הסובב אותו, ולמרות זאת לא כיחד בעשו ובנשיו, ואולי אף נהנה בעקיפין ממעשי ההוללות והפשיעה שלהם! כיצד ניתן לשבר את האוזן לנוכח תוכחות חריפות אלה, ומדוע מקשרים האמוראים הכל לעיניו של יצחק, ותולים בזה את עיוורונו? אמנם, ברי שרבותינו נסמכים על הפסוק בשמות כג,ח: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים", אך שוחד זה אינו אמור אלא בדיין ובבית דינו, ומדוע בחרו דווקא בו ביחס ליצחק?


יצויין ששני מדרשים נוספים מסבירים את פשר עוורונו של יצחק.


האחד קשור לעשן הקטורת של נשות עשו (פסיקתא רבתי פרשה יב[3]):


אתה מוצא עשו הרשע, שלא חטא על ישראל בלבד אלא הרבה חטא על הקב"ה. חטא על ישראל, חטא על אחיו, חטא על אביו, חטא על אברהם, יזכר עון אבותיו. כיצד חטא על הקדוש ברוך הוא? שרף את התורה ושרף את הבית המקדש. חטא על ישראל - שרף הרג והגלה. חטא על אחיו - יקרבו ימי אבל אבי [ואהרגה את יעקב אחי] (בראשית כז,מא) וברח מפניו. חטא על אביו - הלך ונשא עובדות עכו"ם, והיו מעשנות לפני עכו"ם, ויצחק מריח וכהו עיניו. שנאמר "ותכהין עיניו מראות".


מדרש אחר לגמרי תולה את עוורונו של יצחק החוויה הרוחנית הפנטסטית בה היה שרוי בזמן העקידה, ובדמעות המלאכים במעמד זה, וכן בראייה רוחנית מוגזמת שראה יצחק במעמד העקידה (בראשית רבה סה,י):


דבר אחר: "מראות" - מכח אותה ראיה. שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת הה"ד: "הן אראלם צעקו חוצה וגו' " (ישעיה לג), ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיו רשומות בתוך עיניו. וכיון שהזקין כהו עיניו. הה"ד: "ויהי כי זקן יצחק וגו' ".


ד"א: "מראות" - מכח אותה הראיה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, תלה עיניו במרום, והביט בשכינה. מושלים אותו משל למה הדבר דומה? למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו, ותלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו בעד החלון. אמר: אם הורגו אני עכשיו - מכריע אני את אוהבי, אלא גוזרני שיסתמו חלונותיו. כך בשעה שהעקיד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, תלה עיניו והביט בשכינה. אמר הקב"ה: אם הורגו אני עכשיו - אני מכריע את אברהם אוהבי. אלא גוזר אני שיכהו עיניו. וכיון שהזקין - כהו עיניו, "ויהי כי זקן יצחק וגו' ".[4]


על ידי שימוש בשתי המגמות הפרשניות - האחת שמרוממת את יצחק לשיא המעלה והשניה שמשפילה אותו לרמה נמוכה של שוחד ופעילות חינוכית לקויה, ננסה לרדת לעומקם של דברים, ולהתבונן בעיני יצחק בהארה עצמאית.


כח הראייה של יצחק הוא המייחד אותו. הדברים מבוארים מסוף פרשת חיי שרה, כאשר יצחק בא מבוא באר לחי ראי (!) (עיין תרגום על מלים אלו), וישא עיניו וירא שיירת גמלים. גם רבקה נושאת עיניה, ומשרואה היא את יצחק היא נופלת מעל הגמל. מה ראתה שנתבהלה כל כך? כבר עמדו על כך ותהו על כך כל הפרשנים, ונראה בפשטות שראתה את עיניו של יצחק מביטות בה. עיניו גרמו לה ליפול מעל הגמל, מחמת שחשה בעצמתם.


למעשה, מוכרחים הדברים שבעינא תליא מילתא, שאם לא כן מה לה לתורה להדגיש דווקא את כהות עיניו של יצחק עם זקנותו? נראה שזקנותו באה לידי ביטוי בהעדר מאור עיניו.


כח הראייה של יצחק חזק מדי, רב עוצמה מדי לעולמנו זה. הוא רואה מראות שאינם נגלים לכל אחד, ואף לשאר האבות. יצחק מגיע למדרגת מלאך, ובתוקף כך הוא יכול לבוא מבאר לחי ראי (הלא המקום נקרא כך על שם התגלות המלאך הרואה את הגר בעצבונה, בראשית טז,יג-יד), וראייתו פולחת אף את הרבדים היותר שפלים במציאות.


לכן, יצחק אינו חושש לקרב דווקא את עשו הרשע אליו. הוא אוהב אותו כי ציד בפיו, תיאור שאינו מחמיא במיוחד לשרף ה', אך מובן לאור דברינו. יצחק משתמש בעולם הזה בתור מעטה חיצוני בלבד, ולא באופן ממשי כלל. בטעימה הוא חש בגילוי נישא ביותר (עיין מה שכתבו בספרי החסידות על אודות טעימה זו, לדוג' תורה אור על פרשת וירא, וכן שפ"א על אתר, ועוד רבים). מדרגה זו אינה מתאימה, כאמור, למציאות שלנו, והיא אף 'זוכה' לביקורת גלויה, ולמעשה לעונש מצד ה'. עיניו של יצחק, שרואות טוב מדי, אחרת, את המציאות, כהות עם זקנותו. אולם, כהות עינים זו אינה משתקת את כח ראייתו המיוחד. הוא עדיין מקרב את הרחוקים, אפילו הנידחים.


נראה שכח ראייה זה קשור בקשר הדוק עם ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה.


גם משה רבינו זוכה לראות את הארץ טרם מותו, וגם שם אין הכוונה לראייה גשמית, שהיא בלתי אפשרית מהמיקום הגיאוגרפי בו הוא ניצב, אלא יש לפרשה כראייה של מדרגת ומעלת ארץ ישראל, השגת גילוי השכינה בה, שכידוע אינה נזקקת לנסים, אלא נצפית דווקא בעבודות החקלאיות ובטבע המיוחד לארץ. בארץ ישראל ה' ניכר בכל מקום, אפילו היכן שאינו נראה. לכן אל לו ליצחק לצאת את הארץ, כאן הוא נשאר, כי רק כאן יש משמעות לכח ראייתו המיוחד. בארץ ישראל יש מקום רק לגילוי א-להי אמיתי, אפילו במקומות שפלים, ובלבד שיהיה בה גילוי ולא סתמיות. עזות זוכה למקום בארץ ישראל, משא"כ בינוניות.


דווקא בזכות מעלה זו של יצחק אע"ה נוכל להבין מדרש פליאה נוסף, (שבת פט, ב):


אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'? לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם 'בני בכורי', עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו?... אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: (כי) אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי - קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים 'אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'.


הם הם הדברים. רק יצחק יכול לפלח את המציאות ולהוציא עז ממתוק. לראות מעבר למציאות החיצונית, ולהביט אל הלבב. הם אינם רק הבנים הביולוגיים של יצחק. הם גם הבנים הרוחניים של ה', ומדרגתם וכוחם מאתו ית'. אמת זו אי אפשר לכחד, וכך יגיד יצחק להשי"ת. דברים אלה מסוכן וקשה להלמם בזמננו, אך לעתיד לבוא לא תהיה ברירה, שכן עם ישראל יזדקק לסניגור, ולא יימצא איש מלבד יצחק אבינו. בזכות שראה כך את כח עשו, יראה כן גם את כוחנו, להבדיל[5].


בזאת נבין את שלושת ההסברים על כהות עיניו של יצחק. אכן, הוא הצדיק את הרשע, אולם על דרך המליצה ניתן לומר, שהפך את הרשע לצדיק. בעיניו - הרשע אכן צדיק, ועיניו כהות בעולם הזה (הלא עוור חשוב כמת, ומשמע שאינו חלק מן ההויה הנוכחית, ואין לו מקום בה). וכן השוחד, שנראה שלקח על אותה הדרך.


ועומק הדבר טמון במדרש אודות דמעות המלאכים. מי הם אותם מלאכים? הלא אינם אלא יצחק עצמו. יצחק, שמסר את נפשו מנגד לחלוטין כלפי השי"ת, התעלה למדרגת מלאך ה'. דמעותיו, שודאי ירדו וזלגו אז, היו דמעות מלאך. הוא, שודאי לימד זכות על אביו שבא להרגו נפש, שהתבטל כולו אל ה', כהו עיניו מחמת האור. האור בעולם הזה כל כך גדול עד שאין העין סובלתו. לכן, לא יכול היה לראות את העולם בדמותו הנוכחית, וכהו עיניו. אך עוצמה זו הטמונה בעיניו של יצחק היא תצילנו לעתיד לתבוא, בע"ה.


ביאור הדברים - יצחק אבינו מתעלה בעקידתו למעלת מלאך, מופשט מן החומר, ללא נגיעות כלשהן לעולם הזה. אולם, תיאור זה אינו מדוייק במלואו. מדרגתו היא למעלה מזו של המלאכים, ולו אך בגלל הסיבה שהוא מגיע ממקום נמוך יותר, מעולם החומר. העוצמה הנחשפת לפניו באותו מעמד היא מסנוורת, והקריעה והניתוק מכבלי החומר, מהעבר כולו, ומהמימוש בעולם הזה יוצרים תופעה של כאב. כאב רוחני אמנם, אך פולח. לכן, יצחק בוכה (בין אם היה זה יצחק, או כתיאור המדרש, אברהם). בכי זה מבטא את הסתירה העמוקה בה חי יצחק, בין החיבור הפיסי לעולם הזה, והקישור המהותי יותר לעולמות העליונים. יצחק הוא המלאך, ודמעותיו בעת העקידה גורמות לאי יכלתו להביט במציאות שלאחר מכן באופן אנושי. הוא מתעוור. הוא רואה את התופעות רק בזכות האור שבהן, ואינו קולט כלל מחשכים. וכפי שמתאר זאת המדרש.


השאלה העומדת לדיון במדרש זה היא בעקבות מה נתעוור יצחק. האם מחמת עוצמת האור אותה גילה, וממשיך לגלות מאז, או שמא מחמת הניתוק והקרע הפנימי, הדמעות מעוורות את עיניו. אולם ברור שהשגתו של יצחק, בכח עיניו, היא זו שמנטרלת את תכונתו המאפיינת לעת זיקנה. אין בו את הכוחות להמשיך במגמה הדואלית הזו, שבין עליונים ותחתונים, ולכן היא נמנעת ממנו. אולם, כאמור, לעתיד לבוא דווקא זו תהיה המדרגה הנדרשת, היכולת לראות ללבב, ולקלוט את עוצמת האור, על אף החשיכה החיצונית.


השוחד אותו נוטל, כביכול, יצחק מעשו ומנשותיו - ההנאה ממעשיהם השליליים, אינו שוחד ברמתו של יצחק. כל אדם אחר בעולם שהיה נהנה בהנאה זו - אנו היינו חושדים במניעיו ובכוונותיו. אולם אצל יצחק הציד בפיו לא היה צורך ממשי, הרי יצחק כבר הקריב בעבר את גופו לשם שמים. צורך זה הוא ביטוי לרצונו לשמור על קשר חם ואוהב עם עשו, מתוך הכרה בסגולותיו הסמויות, אלה שאינן ניכרות לבני תמותה. הוא נטל שוחד, כי חפץ בקירבת הרשע, במקום בהרחקתו. לדעתו של עשו הקירבה היתה כלי להשגת המטעמים, אך לפום קושטא המטעמים היו כלי להשגת הקירבה.


על אף דעתו הברורה של יצחק על התנהגותן של נשות עשו ("וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה", בראשית כו,לה), בחר יצחק שלא להרחיקן מביתו, ואף במחיר עשנן הרעיל. זו היא מידתו של יצחק, שאינה הולמת את העולם הזה, ואילצה אותו לספוג את העוורון, ככלי שמאפשר את נוכחותו של יצחק בעולם מושגים של בני אנוש, חרף מעלתו הנשגבת והבלתי מובנת לבני אדם.




1. ראה בראשית רבה פרשה סד פסקה ג.


2. למדרש זה מקבילות רבות בספרות המדרשית, המבארות בווריאציות שונות את עוורונו של יצחק כנובע מהשוחד שנטל מעשו.


3. ראה בדומה לזה תנחומא תולדות פרק ח. וכן אגדת בראשית פרק מא, שם מיוחסת ההקטרה לעבודת אלילים לעשו עצמו.


4. קו אחר במדרשים מתאר את עוורונו של יצחק כחלק ממהלך אלהי שנועד לחסוך ממנו את החרפה שבמעשי בנו (שם):


"ותכהין עיניו מראות". א"ר אלעזר בן עזריה: "מראות ברע", מראות ברעתו של רשע. אמר הקב"ה, יהיה יצחק יוצא לשוק, ויהון ברייתא אמרין: דין אבוה דההוא רשיעא. אלא הריני מכהה את עיניו, והוא יושב בתוך ביתו. הה"ד "בקום רשעים יסתר אדם" (משלי כח). מכאן אמרו, כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע - סוף שעיניו כהות. תלמיד רשע מאחיה השילוני (מלכים א יד) "ואחיה לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו" (מלכים א, יד) שהעמיד את ירבעם - תלמיד רשע. בן רשע מיצחק, "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו".


על אף שמתחילת מדרש זה משמע כאילו מדובר בחסד עליון, שנועד למנוע את הבושה מיצחק, מסוף המדרש עולה נית ביקורת גלויה כלפי מי שלא השכיל להוליך את ממשיכי דרכו בדרך הישר, ואין לכחד כי גם ראשית המדרש עשויה להתפרש לאור נימת ביקורת זו באופן שונה - לא חסד אלהי כי אם מידה כנגד מידה. מעניין לציין כי רש"י מביא בפירושו לבראשית כז,א את שלושת סוגי הפירושים, אולי בשל הספקטרום הרחב של האפשרויות שהם מציעים בפני הקורא.


 


5. לאחר כתיבת תורף הדברים הללו שמחתי ביותר לראות את דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין בספר תקנת השבין, סימן ג אות ח, שם כתב:


"ומשפט היינו דינין דאיפקוד שם דרגא דיצחק, שהוא שורש התורה, דאורייתא מסטרא דגבורה נפקת, כמו שאמרו בזהר כמה פעמים, ולשון הגמרא: אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. וההכרה דאנכי ה' א-להיך הוא ההכרה דאתה עמדי, וזהו מסטרא דיצחק, כמו שאמרו (שבת פט,ב): "מחוי להו יצחק הקב"ה בעיניה" (הראה להם יצחק את הקב"ה בעיניהם), דהראיה הגמורה לנוכח העין הוא ע"י יצחק. דהשגה זו הברורה לעין ובחילוק מדרגות הוא מצד מדת הצמצום המצמצמת ההשגה לשיעורין ומדרגות, שהוא הראשון הנימול לשמונה, שכבר נתקן שרשו להיות טוב מתולדה, וטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב כבר הוא נימול ונרשם בברית חותמו של השי"ת ששייך לחלקו וגורלו ולא יירא כלל, ועל ידי זה נמתק המר." ודפח"ח וש"י.

 

 

בית המדרש