ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חושֶכים

ע"י: נחום אבניאל

 


יש כאלה אנשים שאם רק תיתן להם עט ליד, הם יתחילו לכתוב. אבא שלי, למשל. זה מגיע גם לרמות לא כל כך הגיוניות. פעם אחת, למשל, כשהלכנו לטייל בנחל עמוד, היינו צריכים לחכות לו איזה שעה וחצי ליד המעיין, כי הוא כתב על הנביעה של הנפש ממקורה הפנימי, או מה.


אמא כבר התרגלה וזה לא מפריע לה. כשהיא הולכת לישון, הוא יושב לאור המנורת לילה שלהם וכותב עד מאוחר על תנומת הנשמה, ואיך אפשר להעיר אותה אם לא נראה לה את מוצאה השמיימי וכו'. אני יודע את כל זה כי פעם עשינו הסכם, כשזה הגיע לאמא עד פה שכל הדפים שלו מפוזרים בבית, והוא אמר לה אל תצעקי ליד הילד יש לו נפש רכה שעוד לא הגיעה למילואה, אז היא אמרה הוא ילד מסודר, אולי מזה תצא איזו תועלת לעולם. תיתן לו את הדפים שלך הוא יסדר לך בקלסרים.


אז מאז זה ככה. אבא כותב ואני מסדר לו בקלסרים. ברור שהוא השביע אותי שלא אציץ, אבל מאחורי הגב סימנתי שבש.ק.ר.


 


לפעמים אני לא מוכן שיכתוב. למשל כשבאים אלי חברים והוא כותב עליהם. זה קרה לי עם אוֹרי, שאחרי שהלך הייתי צריך לקלסר עמוד וחצי מלאים ב"אור ינון משיח, המופיע מעברו של האדם ומאיר את חייו ההווים בנהרת עדן שאין לה סוף", ועם צחי ו"צחצוחי החטא אין בהם ממש. צחוקה של שרה מעט יש בו מן הצחוק העליון של כנסת ישראל המשתעשעת באי האפשרות שבמציאות" וכל מיני כאלה.


 


אז אני מחביא לו. את העט שלא יוכל לכתוב.


ואז הוא באמת לא כותב כמה ימים, וגם כשאני מחזיר לו את העט הוא שקט ומהורהר ורק מחזיק אותו ככה על הצד ולפעמים מגלגל אותו בין האצבעות. ואז אמא וגם אני כבר מתחילים להתגעגע וקצת לפחד שאולי הוא הפסיק, אז אני הולך אליו ומנשק אותו ואמא גם אומרת נו, אתה יודע שהילד רוצה, ואבא שומע שגם היא רוצה בעצם אבל מתביישת, ומתחיל מחדש.

 

 

בית המדרש