ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סעודה שלישית

ע"י: עוזיה לוי

 


אדם פשוט היה יוסף. מיגיע כפיו התפרנס וקובע היה עיתים לתורה. מידי בוקר השכים קום ונפנה לו לבית הכנסת עוד בטרם חמה הנצה, לתפילת שחרית וללימוד קצר מפי ראש הישיבה הגדולה. לאחר מכן היה נוטל צרורו ושם פעמיו אל השוק, שם היה מציע עצמו לעבודה לכל דורש. היה נושא משאות וגורף ביבים, משייף קורות עץ ושולח ידו בכל עבודה מזדמנת. בשעת הצהרים היה פוסק ממלאכתו למחצית השעה, ולאחריה שב להתהלך ברחובות ולבקש פרנסה, עד כי היו נהירים לו שבילי נהרדעא ככף ידו.


לעת ערב, חזר יוסף לבית המדרש, לתפילת המנחה ולשיעור בו היו נוטלים חלק פועליה וגביריה של העיר, אשר שבו אף הם מעבודתם. לאחר מכן היה משוחח עם אופה הלחם, ולבסוף היה יוצא עם פת לערבית, ולחם לשחרית של יום המחר, תמורת חופן המטבעות אשר נשתכר באותו היום. הלא כך אמרו חכמים, אין כסף לאדון זה, יש כסף לאדון אחר.


יוסף לא מנוי היה בין גבירי העיר, כי אם בין עֲנִיֵיהַ  המרודים. מעולם לא היה בביתו למעלה ממזון שתי סעודות, ותמיד היה מזונו דל, ובשר לא עלה על שולחנו ימים רבים. ועם כל זאת, מעולם לא ראה עצמו כמחוסר דבר מה, וכל אשר חפץ - היה לו. אין כוונת הדברים לומר כי היה לו כל טוב, אלא כי לא ביקש יוסף מאום.


 


אשה טובת לב היתה לו ליוסף, ושמה חנה. מגדלת היתה את תשעת ילדיהם בשמחה, ועל אף מצבם הקשה לא פסק אור מעל פניה. מאירת עיניים ומסבירה פנים היתה, וקמטיה כמו הוסיפו לה חן, ושמעה יצא בקרב חברותיה, כאשה אשר ידיה בכל, וכל מלאכה בה תשלח ידיה - יעלה בידהּ לברכה.


לא היתה חנה מתאוננת מעולם על דלותהּ, ואף את צאצאיה היתה מגדלת לשמוח בחלקם המועט. כאשר היה מתיר לה זמנהּ הדוחק, היתה שולחת ידהּ במלאכות שונות, תופרת היתה ונגרית היתה, ואף כלי חרס היתה עושה מעת לעת. כל ימי המעשה היתה נעה כדבורה פעלתנית, והכל במאור פנים וטוב לב, ולא היתה ראויה, אלא שתכתב אשת חיל לכבודהּ בלבד.


 


עד הגיע יום השבת.


מידי ערב שבת, צובאים היו עניי נהרדעא על בית התמחוי, הקרוי על שמו של מר עוקבא. מידי ערב שבת היה בית התמחוי מחלק מזון סעודות לשבת הממשמשת ובאה. ובפתחו של בית התמחוי, עומד היה שומר נעים סבר, ושאלה בפיו אל כל הנכנס; "היש עמך מזון שתי סעודות?"


והיה, אם ישיב האביון לחיוב -  יעצרנו שומר התמחוי, ולא יאפשר לאותו עני לקבל מזון סעודת שבת. כי כן נהגו באותה העיר; אשר יש בידו מזון שתי סעודות - אל יזדקק לבריות כלל. אך אם אף מזון שתיים לא היה לו ונזקק, או אז היו נותנים בידו מזון שלוש, ואף קצבה נוספת היו מעניקים לו לסעודה רביעית שתקנו חכמים.


ויוסף עצמו כלל לא היה הולך למקום זה. "מזון שתי סעודות יכול אני למצוא בדוחק", כך היה נוהג לומר. "ומה לי כי אתלונן? איני חפץ להזדקק לבריות כל עיקר."


"וסעודה שלישית, מה תהא עליה?" שאלה חנה אשתו.


"הן אמרו חכמים, יעשה אדם שבתו חול ואל יזדקק לבריות. נאכל נא שתי סעודות ביום השבת, ובלבד שלא נפשוט את ידינו לקבל נדבה" היה משיב לה יוסף במאור פנים. והיא - נאנחת היתה, ולא אומרת דבר.


ומידי ערב שבת, סמוך למנחה, ניגש היה יוסף אל האופה ומבקשו כי ימכור לו בהקפה, למען לא יבטל מִצְוָת סעודה שלישית שתיקנו חכמים. את פרעון חובו, היה מחזיר לו טיפין טיפין בימי המעשה שלאחר השבת, עד אשר היה פורע את כל הסכום - עד יום שישי, אז שוב היה נוטל את לחמו בהקפה, וחוזר חלילה.


 


 


ובאותה שנה, קידשו בית דין את חודש האביב באחד בשבת. ומיד ירד יוסף לחצרו של הגביר וברך את ברכת האילנות, על שנתן הבורא אילנות טובים להנות בהם בבני אדם. ואם אינו יכול לאכול מפירותיהם, הרי להנות מִזִּיוָּם יכול הוא גם יכול, וראוי לברך על הנאה זו, לבל יגזול את מי שאמר והיו העצים.


 


בשובו מחצר הגביר, נזכר לפתע יוסף כי ליל הסדר עומד בפתחו, וכסף אין. ואף חנה אשתו אומרת לו; "הלא שמת לבך לכך כי שבת הסמוכה לחג יש לנו, ומנין נביא מזון חמש סעודות? ושמא, ניטול מן התמחוי לראשונה?"


וענה לה יוסף בקולו הנעים; "מוטב נעשה שבתנו חול, ואל נזדקק לבריות. הסירי דאגה מליבך."


ואולם, יוסף עצמו חושש היה. וכבר שבוע לפני התקדש החג היה חוסך לחמו מפיו והיה אוסף פרוטה לפרוטה ואיסר לאיסר, עד אשר השיגה ידו לרכוש חמש מצות שמורות לחג הפסח. ובערב שבת שלפני החג, מתרוצץ היה ברחובות נהרדעא עד אשר השיג אף את כל מאכלי ליל הסדר, ואף כזית או שנים בשר מצאה ידו, זכר לקרבן הפסח אשר אכלו אחיו בירושלים.


בשעת הצהרים פנה יוסף אל מוכר היין, ותמורת חגורתו קיבל ממנו יין חדש לארבע כוסות ליל הסדר. 'ואם אין לו, ימכור כסותו וישתה', מלמל יוסף בשעה שנטל את קנקן היין.


שב יוסף לאשתו חנה ונתן בידה את הביצה והכרפס, החזרת והבשר, ואף את מעט החרוסת שמצא, זכר לטיט. וכאשר הוציא לפניה את קלח המרור, הביטה בו חנה אשתו וצחקה; "מרור אתה מביא לביתי? כלום חסרים אנו מרורים? חרטומים מביא אתה למצרים? שמא אף תביא דגים לעכו, עיר הדגים?"


ענה אף יוסף בפנים שוחקות; "שומע הייתי אנשים אומרים: לשוק של ירקות, הבא ירקות..."


ובאותה שעה נדמה היה בעיניהם כי כל מטעמי העולם הזה מונחים לפניהם, ואין להם אלא להושיט ידיהם וליטול את אשר יחפצו. כי זוהי דרכו של השמח בחלקו, את אשר ירצה - יש לפניו. עשיר הוא אף מהגביר הגדול. ובעודם שמחים באשר לפניהם, חוורו לפתע פניה של חנה. "ושבת, מה תהא עליה?"


"הן הבאתי עימי מזון ארבע סעודות, לשבת ולחג גם יחד!" תמהּ יוסף על בהלתהּ.


"וסעודה שלישית? הן מימינו לא ביטלנו מצוה חשובה זו, רעוא דרעוין היא!"


מיד אץ לו יוסף כחץ מקשת לבית האופה, ומצאו לזה כשהוא מגיף את תריסיו. כאשר ראה האופה את יוסף המתקרב, נתכרכמה ארשת פניו ופנה אליו בקול נזעף: "היום לא אוכל לתתך בהקפה!"


"ומה יום מיומיים? שמא לא שילמתיך כראוי?" שאל יוסף ונמלא בהלה, שמא לא תהיה בידו סעודה שלישית.


"לאו!" השיב האופה. "משלם אתה כיאה וכיאות, אולם בשבוע הבא לא תוכל לשלם, שכן אינך עובד במועד, ולפיכך - לא אוכל אף אני להלוותך!" ובאומרו זאת, נעל האופה את הבריח, נפנה והלך לו, בעודו מותיר את יוסף אובד עצות, כי לא אבה לפשוט את ידו אל בית התמחוי, מה גם שמזון שתי סעודות היה בידו, ולא היו נותנים בידו סעודה שלישית.


 


וביום השבת, נעצבה חנה בליבה, ומאור פניה הועם. ואף ילדיה כמו הרגישו בדבר, ולא צעקו כהרגלם. שקט של יגון נסוך היה על הבית, ורק יוסף ניסה לעודדם בזמירות ובשמחה, אך ללא הועיל. אוירת נכאים שרתה על הבית, אשר לא פסק ממנו מעולם קול צחוק וצהלה.


ובשובו מתפילת המנחה, קרא לחנה ולבניו. "זמן סעודה שלישית הגיע" אמר להם ועל פניו אור גדול. "הסבו ליד השולחן, כי קרבה שקיעת החמה!"


וחנה מביטה בו בתמהון כאומרת; "כלום יאכילנו זה מצות?"


ואף ילדיו נתקבצו סביב השולחן, כמו תוהים מה יעשה אביהם.


פתח יוסף ואמר; "לחם לסעודה אין לי. ונאלצים אנו לעשות את השבת כיום חול, ולהסתפק בשתי סעודות בלבד. אולם אנו, זמירות השבת הן לחם חוקינו, ושבחינו לריבון העולמים ישביעונו יותר מלחם סולת לבן." ולאחר זאת, פתח יוסף פיו בשירת מזמור צ"ב של דוד מלך ישראל, וקולו הצלול כמו נסך תקוה בו ובשאר בני הבית.


וכשסיים את המזמור נפנה לשיר מזמור לדוד, וכמו נשתנה קולו לרעה. ובהגיעו לתיבות ד' רועי לא אחסר, נשתנק גרונו ודמעות שטפו את עיניו, והוריד ראשו מחמת הבושה, שלא יכול היה להביט בפני חנה אשתו. והיא כנגדו כמו נתאזרה אומץ ואמרה; "תשמענה אוזניך מה שפיך ממלל, אישי. אם ד' רוענו, לא נחסר דבר מכל. בל נהיה עבדים לסעודה, הן בני חורין אנחנו!"


אך יוסף לא שעה למילותיה, ועוד שעה ארוכה ישב וראשו בין ידיו, עד אשר שקעה החמה, והבית התכסה אפלולית של ערב.


 


ובליל התקדש החג, עמד יוסף עם חנה אשתו, ופתחו את הדלת, והכריזו שכל דכפין יתא ויכול. ויוסף לא ידע אם שקר עושה בנפשו, שכן אף אם יבוא נצרך, לא יהא להם דבר לתת לו להשביע את נפשו.


וכאשר באו להמשיך בסדר ההגדה, נשמעו דפיקות בדלת ביתם. ובעוד הם תמהים מי מתדפק על דלתם בשעה שכל ישראל ספונים בבתיהם, נפתחה הדלת ובפתח עמדו שלושה משכניהם וסירים גדושים בידיהם, עמוסים כל טוב, מבשר צלי ועד מעשה קדירה, ומצות ויין משובח, וכלים מכלים שונים.


ובעוד יוסף אינו מבין את המתרחש, פנה אליו גמלא שעמד בראש הבאים, ואמר;


"בפסח מצווים אנו להיות לבני מלכים. אולם כיצד נרגיש מלכים, כאשר יודעים אנו היטב כי אין אנו קרובים לכך ולו במעט, וכי מצויים אנו בגלות תחת שלטון זר. נמצאנו למדים כי מלך הוא השולט על עצמו, ושמח בחלקו. לפיכך, חפצנו לבוא לבית בו הכל שמחים תדיר, ושחוק ורינה נשמעים בין כתליו מידי יום. זהו בית של מלך. באנו לבקש כי תצרפו אותנו לשולחנכם, הן אך עתה אמרתם שכל דצריך יתא ויפסח." סיים גמלא את דבריו בקול תחינה.


הביט יוסף באשתו חנה, ופניה נהרו כאור הלבנה. כמו נעלמו כל קמטיה, ואור נרות החג נשקף מעיניה. ואולי לא היה זה אור הנר, כי אם נהרת מרומים אשר נשפכה עליה משמחתהּ ואושרה הגדול. מעולם לא היתה כה דומה למלכה.


הביט בה יוסף, פתח ואמר: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק."


ולא זזו משם כל אותו הלילה, עד שבאו נשותיהם ואמרו להם; הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

 

 

בית המדרש