ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תוספת שביעית וביטולה -שיעור ירושלמי

ע"י: הרב צבי יניר

את השיעור הפעם נכתוב כתשובות לשאלות לעיון שהצגנו על המקורות, כדי שמי שהכין את השיעור יוכל לעקוב ולהשוות לתשובות שהוא כתב או כבר חשב עליהן. לנוחות המעיין מובאות גם השאלות שוב אך ללא המקורות.

 


חלק א- הפסוקים מדרשי ההלכה והירושלמי:


למד את המשניות א-ו בפרק ראשון ומשנה א בפרק שני.(לא צריך ביסודיות- אלא כדי לקבל רקע על הנושא)
1. במה עוסק הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות'. ומה המיוחד בחרישה וקצירה לפי הפשט? (עיין אב"ע, רשב"ם, רמב"ן)
2. לפי מדרשי ההלכה, מי הם התנאים שדרשו את הפסוק ביחס לשמיטה, האם הדרשה ביחס לשביעית שווה בשתי המכילתות?
3. משנה ד', היא בעצם מדרש הלכה. האם היא משקפת את מכילתא דרשב"י או את מכילתא דרי"ש.
4.עיין בירושלמי פ"א סוף הלכה ג 'ר' ישמעאל כדעתיה' עד סוף ההלכה. הסבר כיצד ר' ישמעאל במשנתנו הוא לפי שיטתו (שמקורה בשקלים פ"ד ה"א) שאין העומר בא מסוריא? מה הקשר בין שתי ההלכות?


 


ירושלמי פ"א ה"א (כדאי מאוד להעזר בלימוד בפרושו של פרופסור יהודה פליקס לירושלמי במהדורת הירושלמי שהוציא)


  1. לפי איזו שיטה במכילתא מתנהל הדיון בירושלמי?

  2. על איזה ר"ג מדובר שהתיר תוספת שביעית. (הזקן, דיבנה, אחר). עין בדיון בפרושו של פרופסור פליקס, ונסה להוכיח זאת!

  3. היכן נאמר 'חורשין עד ראש השנה'?

  4. לאור הירושלמי, מה המקור לתוספת שביעית? (מהתורה או מדרבנן?) האם זה מסתדר עם מדרשי ההלכה לעיל?

  5. עיין ירושלמי פ"א ה"ה, בעיקר מהמשפט 'ערבה וניסוך המיים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הראשונים הם' עד 'שאתם יגעים בו'. מה המקור לתוספת שביעית לפי קטע זה בירושלמי, וכיצד זה מסתדר עם תשובתך לשאלה 8?
    (הציון להלכות הוא לפי הדפוסים. אצל פליקס החלוקה להלכות שונה!)





תשובות לחלק א- הפסוקים מדרשי ההלכה והירושלמי:


     


  1. הפסוק לפי הפשט עוסק כמובן בנושא שבת, כפי שמוכח ברישא של הפסוק שעוסקת ביום השביעי לעומת ששת הימים. לפי כל מפרשי הפשט נזכרו דוקא חריש קציר כיוון שהן  דוגמה טובה מלאכות חיוניות שנאסרו בשבת וקל וחומר לשאר המלאוכת שנאסרו בשבת. האב"ע מוסיף שלעיתיםמלאכות אלו יכולים להיות לעיתים בבחינת דבר האבד ובכל זאת התורה אסרתם בשבת ק"ו לשאר המלאכות. 

  2. במכילתא דרשב"י-ר' יהודה. שלמד מהפסוק את העניין של תוספת שביעית, אך גם למד הלכה ביחס למוצאי שביעית.
    במכילתא דרי"ש- סתמא דמכילתא, ודווקא ביחס לערב שביעית ולא למוצאי שביעית!
    דעת רבי שמעון במ' דרשב"י לא ברורה. יתכן שכוונתו בשמיטה עצמה שהמלאכות שאסורות אסורות גם שלא בעונתן. ועיין פליקס עמ' 20 שמסביר את ר"ש כר' יהודה אלא שמציע זמנים מדוייקים, ואין דבריו נראים לענ"ד.

  3. את מכילתא דרשב"י. במכילא דרשב"י נמצאות  שתי הדעות הקיימות במשנה, ר' ישמעאל דורש גם במכילתא דרשב"י על שבת אמנם דרשה מעט שונה (והרשב"א  במכילתא דרשב"י מקביל לר' ישמעאל  במשנה). במכילתא דרי"ש יש רק דעה אחת שדורשת על שביעית, וזה ודאי לא ר' ישמעאל לאור המשנה (שהרי במשנה רי"ש דורש על שבת). כנראה שהמשנה היא מבית מדרשו של ר"ע (סתם משנה ר"מ.... וכולהו אליבא דר"ע[1]!!)

  4. אכן הקשר מוזר. וזה מטה לומר כדברי פליקס,  שאכן ר' ישמעאל בירושלמי למד את הפסוקים לא רק לעניין שבת אלא גם לעניין שביעית, שכיוון שקציר העומר הוא מצווה הוא דוחה שבת וגם שביעית. (ומי שחולק יכול לסבור שלא דוחה שביעית ולכן מביאים מסוריא, אך מי שסובר שאין מביאין מסוריא אין ברירה אלא לקצור מהספיחים, ובכך קציר העומר שהוא מצווה דוחה שביעית מדרבנן הינו איסור ספיחים)

  5.  לפי שיטת ר' יהודה במכילתא דרשב"י

  6. פליקס- בנו של רבי. הוכחתו היא מזה שבתחילת פ"ב ר' שמעון  שהוא רשב"י שחי אחרי ר"ג דיבנה (היה תלמידו של ר"ע) אומר 'נתת תורת כל אחד ואחד בידו'. ז"א שבזמנו נהג עדיין איסור שני פרקים ראשונים, וא"כ על כורחינו רק אחריו זה בטל. ור"ג שאחריו הוא השלישי בנו של רבי. הטיעון הנוסף בדבריו לא ברור ואכמ"ל.

  7. נראה פרושו של פליקס- שמדובר על ברייתא שאינה בקובץ כלשהוא שמוכר לנו.

  8. תקנת חכמים, שהרי הירושלמי דן כיצד יכול היה ר"ג לבטל תקנה קדומה לו, ומיישב שכך תוקן מראש שכל בי"ד יוכל לבטל את התקנה. אין סתירה למדרשי ההלכה כפי שאומר ר' אחא בשם ר' יונתן בהמשך הירושלמי ה"א-שבשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו. זאת אומרת שכל הקישור לפסוקים הוא אסמכתאות, וממילא כך יש ללפרש את המכילתות שמדובר על אסמכתאות בלבד. הדבר מסתבר בעיקר לאחר שנוכחנו לעיל שאלה 1 ראות שפשט הפסוק עוסק בשבת, וכל הקישור לשביעית שנעשה ע"י חכמים הוא בדרך של אסמכתא בלבד.

  9. משמע יסוד נביאים קדום שתיקנו תוספת שביעית, אך בנטיעות הורו שאין להחיל את איסור התוספת. לכאורה אין סתירה אלא מדובר על תקנה קדומה מזמן הנביאים. אם נשים לב אין זכר לעניין של הלכה למשה מסיני בעניין תוספת שביעית בירושלמי, אלא רק בעניין של ערבה ניסוך המיים נזכר הלכה למשה מסיני.


 


חלק ב- הבבלי והשוואתו לירושלמי


 


  1. מי היו החכמים שתיקנו את תוספת שביעית לפי ההו"א של הבבלי, והאם הירושלמי מסכים בזה עם הבבלי?

  2. מה גרם לדעתך לבבלי להביא בשמו של ר' יוחנן שתוספת שביעית היא הלכה למשה מסיני, הרי אין לזה מקור קדום בתנאים , או בירושלמי?

  3. מניין לבבלי שר"ע לומד מהפסוקים תוספת שביעית, האם יש לנו מקור לכך שר"ע למד כך? (האם יש לגרוס דתנן או דתניא)

  4. כיצד הבבלי פוטר את העניין של הל"מ  או מקור בתורה, ויכולת הביטול של העניין. כיצד יתייחס הירושלמי לכל העניין?

  5. האם לאור מדרשי ההלכה והירושלמי , האם לפי רי"ש האם נהגה תוספת שביעית (עד לביטולה בתקופת ר"ג ובית דינו?)


 


 


 


תשובות לחלק ב- הבבלי השוואתו לירושלמי


  1. לפי הבבלי ב"ש וב"ה.  (=היכי מצו מבטלי תקנתא דב"ש וב"ה) לכאורה הירושלמי בה"א נזהר ואכן לא מייחס לב"ש וב"ה את התקנה, כיוון שבהלכה ה' מוכח לשיטת הירושלמי שזו תקנת נביאים ראשונים, ולא ב"ש וב"ה!!!
    הבבלי חושב שזו תקנה של ב"ה וב"ש כיוון שהם התנאים שחולקים על גבולות תוספת שביעית במשנה שביעית ריש פ"א. העניין של תקנת נביאים נעלם מהבבלי ונראה לקמן את ההשתלשלות שגרמה להעלמות של הנתון הזה.

  2. הייתה הקרנה הדדית מערבה וניסוך המים , ונבאר באריכות ע"י השוואה בטבלה של הבבלי והירושלמי.











תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק א דף לג טור ב /ה"א


רבי זעירא, רבי לא[2], רבי יסא, בשם רבי יוחנן- ערבה הלכה למשה מסיני ודלא כאבא שאול דאבא שאול אמר ערבה דבר תורה וערבי נחל שתים חד ערבה ללולב וערבה למקדש


רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן: ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודלא כרבי עקיבה דרבי עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה בשיני ונסכיהם בשישי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מים


רבי חייא בר אבא בעא קומי רבי יוחנן ועכשיו למה הן חורשין בזקינות אמר ליה בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו


רבי בא בר זבדי בשם רבי חוניה דבקעת חוורן: ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הראשונים הם. מה ופליג?


 רבי יוסי בי רבי בון בשם לוי: כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני


 



תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ג עמוד ב


דידהו היא? הלכה למשה מסיני היא! דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני. -


 


 


 


 


 


בירושלמי יש שלוש מימרות.
בדעת ר' יוחנן יש שתי מימרות, ר' יסא ועוד סברו שרק ביחס לערבה הוא אמר שהיא הלכה למשה מסיני.


לעומת זאת לדעת ר' חייא בא אבא ר' יוחנן אמר זאת גם ביחס לניסוך המיים שהוא גם הלכה למשה מסיני.


המימרא השלישית היא בשמו של ר' חוניא מבקעת חוורן-שלכאורה סותרת את דברי ר' יוחנן, שהרי ר' חוניא סובר שגם ערבה וגם ניסוך המיים הם מתקנת נביאים ראשונים ולא הלכה למשה מסיני. (וביחס לעשר נטיעות=תוספת שביעית  אין כל סתירה כיוון שר' יוחנן לא התייחס כלל לעשר נטיעות, הן לר' יסא והן לפי ר' חייא בר אבא).


הירושלמי מקשה על הסתירה , ומיישב בשמו של לוי שההלכה נשתכחה  והנביאים חידשו אותה מחדש. (וכאמור לעיל כל התרוץ הזה שייך רק במה שהייתה סתירה, היינו ערבה וניסוך המיים ולא ביחס לעשר נטיעות=תוספת שביעית).


בבבלי לעומת זאת אנו מוצאים מימרא אחת של ר' אסי (הוא ר' יסא מהירושלמי)  בשם ר' יוחנן בשם ר' נחוניא מבקעת בית חורתן שהוא חוניה מבית חוורן של הירושלמי), ובמימרא זו הם כביכול אומרים שכל שלוש ההלכות הן הלכה למשה מסיני.


באופן כללי ידוע שהירושלמי קדום לבבלי והמסירה שלו בודאי ביחס לאמוראי א"י היא יוטתר מדוייקת מהמסירה הבבלית שעברה ע"פ במשך דורות רבים עד אשר נערכה בתלמוד. לאור הירושלמי אנו יודעים שר' יוחנן לא מסר בשמו של ר' נחוניא אלא אדרבה היה נראה כחולק עליו. כמו כן לאור הירושלמי לא אמר איש מעולם שעשר נטיעות הן הלכ הלמשה מסיני!!?


מה שארע ככל הנראה, שבמשך הדורות נוסר סלט מדברי ר' יוחנן ור' נחוניה שאוחדו למימרא אחת, כמו כן כיוון שר' נחוניא התבטא ביחס לשלוש ההלכות (ובמקור רק שהן תקנת נביאים) , נשתבש במסירה בע"פ כתוצאה מהסלט שבין שני האמוראים שהוא כביכול אמר גם על עשר נטיעות שהן הלכה   מסיני.  בתוצאה מהערוב של שתי הדעות שנתכח העניין של תקנת הנביאים לחלוטין ולכן הוא לא נמצא בבבלי, יעויין התשובה לשאלה 1, ולכן הבבלי יכול לחשוב בהו"א שזה כביכול תקנת ב"ש וב"ה.


 


  1. יש מקור שתלמידו של ר' עקיבא ר' יהודה למד כך, ויתכן שזה מרבו. אך זה לא ברור שהרי ר"ש לפי פרושנו לעיל ח"א שאלה 2 חולק. אלא שיתכן שר"ש לא הובן כראוי אלא כמו פליקס  שם(כמובן יתכן גם שפליקס צדק ואני טעיתי), שגם ר"ש סובר כר' יהודה, ואם כן אז אנו רואים כבר שיטה, שתלמידי ר"ע סוברים את הדין של תוספת שביעית ומכאן מסתמא שזה ר"ע. ועיין בהערה בוילנא שוודאי יש לגרוס 'ותניא' שהרי לא נזכר ר"ע במשנה בשביעית.

  2. הבבלי-הסתבך פעמיים קודם כל בכך שחשב שיש דעה שעשר נטיעות היא הלכה למשה מסיני ,  מה שלא היה ולא נברא לאור הירושלמי.. כמו כן שחשב שזו דרשה מהתורה. בירושלמי במפורש ראינו לעיל  (ח"א שאלה 8) שהכל זה אסמכתאות.
    מתרץ הבבלי שקראי לר"ע והל"מ לפי ר' ישמעאל, ולדעתו ר"ג ובית דינו (בנו של רבי) סברו כרי"ש (????), שההל"מ הייתה דומיא דערבה... רק כשבית המקדש קיים. (בשלמא ערבה זה קשור למזבח בבית המקדש, אך תוספת שביעית, מדוע שזה יהיה קשור לבית המקדש, הרי גם בזמן הבית לרוב הפוסקים שמיטה הייתה מדרבנן.).
    הירושלמי, לא אומר שזו הל"מאו שזה  דרשה ממש מפסוק. הכל מדרבנן וסמכו על פסוקים, וקבעו שניתן לבטל כאשר ירצו. (גם לבבלי עברה מסורת זו, שהרי כך תרץ בתחילת הסוגיה שר"ג ביטת תקנה בלבד, אלא שנוצרה אצלו סתירה למהלך הזה, עקב הבנתו שיש הל"מ או דרשה ממש מפסוק)

  3. יתכן שלא נהגה כלל, שהרי לכאורה הוא דורש בכל המקורות את הפוסק לעניין שבת, וגם לפי הירושלמי שהוא דורש לעניין שביעית, זה רק לעניין זה שקציר העומר דוחה שביעית, אך אין מקור לתוספת שביעית. מאידך במכילתא דר' ישמעאל ראינו שהיא מתארת מציואת של שביתה מערב שביעית כדבר פשוט. ולכן מסתבר לומר שתוספת שביעית נהגה מדרבנן גם לשיטתו של ר' ישמעאל, בלא אסמכתא כלל מהפסוקים. ואז יותר קל להבין את מכילתא דרי"ש שלא שנוקטת כדבר פשוט שיש תוספת שביעית, אלא גם משתמשת באסמכתא (בחריש ובקציר...) שהיא כנראה מבית מדרשם של תלמידי ר"ע בכלל.  אלא כיוון שהמקור בכלל לא קריטי, והעיקר שהתקנה מדרבנן מוסכמת על כולם.


 



ישנה אפשרות להגיב ולשאול ונשתדל לענות


 


 


 




[1] בבלי סנהדרין דף פה עמוד ב-פו ע"א


[2] מדובר על האמורא רבי אילא וכדרכו של הירושלמי שמשמיט את תחילת השם פעמים רבות.

 

 

בית המדרש