ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שבע שנים שבע פעמים

ע"י: הרב צחי הרשקוביץ

זהו שיעור ראשון בסידרה קצרה של שיעורים העוסקים בנושאים שונים בשביעית.השיעורים בנויים מהטור של הרב צחי הרשקוביץ בעלון ´שבתון´.

 


 


השמיטה הקרבה ובאה הינה מהמצוות המרתקות והייחודיות בתורה. המציאות של עבודה דתית קולקטיבית רצופה במהלך שנה שלימה יש בה כדי לאתגר את כל העולם הדתי והרוחני שלנו. אין עוד מצווה (למעט היובל, כמובן), שמקיפה את כל האומה במשך זמן כה ארוך, ומחייבת היערכות לוגיסטית כה מאומצת. ברור, לפיכך, שהקב"ה מבקש לאותת לנו באמצעות מצוות השמיטה כמה וכמה רעיונות יסודיים ביותר על חיינו הדתיים כפרטים, אך בעיקר על חיינו הדתיים הלאומיים.


כמבוא לפרשת השמיטה (שנעסוק בה בתקופה הקרובה), מן הראוי לבחון אתה בפרשתנו, ובעיקר תוך השוואה ליובל, המוזכר גם הוא בתחילת הפרשה. המתבונן יראה שבין היובל לשמיטה יש נקודות דמיון רבות, ובעיקר דומה יישומם ההלכתי: בשניהם יש איסור על עבודת הקרקע בכל צורה יצרנית, שאינה לשם מניעת הפסד. אולם, בנוסף לקווי הדמיון, יש גם הבדל בין שנים אלו. בשמיטה אין מימד של השבת הקרקעות לבעליהם המקוריים, ואין שחרור עבדים (נקודה נוספת, שלא נגיע בה הפעם היא שמיטת הכספים, הייחודית לשמיטה). האמנם היובל הוא שנת שמיטה "משופרת", או שמא תפקיד אחר לו?


אם נתבונן היטב בפסוקים נמצא כמה אבחנות מעניינות. ראשית, לאורך שנת השמיטה מצווה התורה את האדם מישראל להמנע מפעולות באדמותיו: "שדך לא תזרע", "וכרמך לא תזמר", "את ספיח קצירך לא תקצור", "ואת ענבי נזירך לא תבצור". כלומר, הקב"ה לא מפקיע את הבעלות של האדם על האדמה, כי אם את בעלותו על פירות האדמה. הוא מצווה על איסור עיבוד הקרקע לטובת הפקת יבולים, אך פעולות סתמיות שאין להן דבר עם עשייה חקלאית מותרות. מנגד, נאזין ללשון התורה במצוות היובל: "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה, ולא תבצרו את נזיריה". כאן, היבולים אינם שייכים עוד לאדם. ולכן: "מן השדה תאכלו את תבואתה", תבואת האדמה, ולא תבואתכם. זאת בניגוד לפסוק בשמיטה הקובע: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". התבואה היא של ארצך, השייכת לכם.


מכאן נלמד שתכליתן של השמיטה ושל היובל שונה. שנת השמיטה, בדומה לשבת קודש, לא מבקשת לשבר את המערכת הקיימת. היא פועלת להביא את הקדושה למעוז העשייה האנושית. אחת לשבוע מבקש מאתנו הקב"ה לחדול ממעשי ידינו, ולהחזיר את שלוות הבריאה לקדמותה. כך, בשטף החיים, אנו שבים לזכור את מי שאמר והיה העולם. גם בשמיטה, אחרי שנים מאומצות של עבודת הקרקע, שה אחת מוקדשת להתבוננות במעשי ה' הנפלאים, שבעת עמל אין פנאי לראותם, ואין יכולת להכיר בצדקתם ובטובם. לפיכך, את השמיטה איננו מזמינים או קובעים. היא פשוט מגיעה, חלה עלינו. ממש כשם שאין לנו שום שליטה על יום השבת. כאשר השבת באה - אין עצה לדחותה, והדבר אינו מסור בידי בית דין או גורם אנושי אחר.


מנגד, היובל מסור לידי חכמי ישראל. ראו עד כמה מדגישה זאת התורה (ויקרא כה,ח-יב):


"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ".


היובל כולו מסור בידינו, אנו מכריעים כיצד ובאיזו שנה ייקבע, על פי ספירה של בית הדין (הדבר דומה מאוד ליחס שבין השבת ליום טוב, שקביעתו מסורה בידי חכמים). מדוע מעניקה בידינו התורה את הכח הזה? כי שנת היובל אינה עוד שנה קדושה בתוך מעגל השנים.


בשנת היובל מבקש מאתנו הקב"ה לבטל את כל הישגי הנדל"ן שלנו. בשנת היובל כל מעשי האדם והצלחותיו במשך חמשים שנה נעלמים כולם באבק דק. לא רק נכסי הנדל"ן המובהקים שלו, אלא אף עבדיו, נכסים משמעותיים גם הם - נלקחים ממנו. יש דרור בארץ. בהוראת בית הדין, מופקעות כל היוזמות האנושיות בעולם. בשנה זו אין קרקע פרטית, ולמעשה גם הזמן עוצר מלכת (ספרא בהר פרשה א):


"יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע (=כלומר נספרת כשנה ראשונה, כשם שהשמיטה נספרת כשנה שביעית)? תלמוד לומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", שני זרעים עולות ממנין שני שבוע, ואין שנת היובל עולה למניין שני שבוע".


כלומר, השמיטה נועדה לתפקיד השנה השביעית - שנת אי עשייה. אך היובל אינו שמיטה, אינו שנה שביעית, והיה צריך להיות השנה הראשונה. אך שנה ממין זה אינה יכולה להיות שנה ראשונה, שצריכה להיות שנה פרודוקטיבית. לפיכך, שנת היובל אינה נספרת כלל במנין השנים וכאילו "מדלגים" עליה (נקודה זו של הכללת היובל במנין השנים נתונה במחלוקת רבותינו, ולא נכריע בה כאן, אלא רק הצגנו עמדה אחת).


למעשה, משנת היובל מופקעים שני המימדים החשובים ביותר של המין האנושי: זו שנה נטולת מימד זמן, ואף נטולת מימד של מקום. זו שנה חריגה. זו כבר אינה שנה של שביתה ממלאכה, לטובת הכרה במלכותו יתברך. זו שנה שבה האדם נדרש לחדול מלייחס לעצמו כל חשיבות, להבין שאין לו שליטה על העולם כלל וכלל. שנת איפוס כלל עולמית. אנו נתבעים להזמין שנה זו, לתת לה מקום, כי היא לא באה לבד. היא צריכה את ההסכמה של ישראל, לעבור תהליך כל כך עמוק ומשמעותי.


לפיכך, השרש המשמעותי ביותר ביובל, שאיננו מופיע אפילו פעם אחת בשמיטה, הוא יסוד התשובה. וראה עד כמה נפלאה חכמתו יתברך בעיצוב לשון התורה. השרש הנשנה ביותר בפרשת השמיטה הוא "שבת". שבע פעמים מופיע השרש בהטיות שונות בפרשיה הקצרה של השמיטה בפרשתנו (פסוקים א-ז; גם הפרשה בת שבעה פסוקים!). מנגד, בפרשת היובל, הארוכה למדי (חמשים פסוקים בדיוק! זאת בהנחה שמצרפים את שני הפסוקים האחרונים בפרשה, וראה מה שביארו על כך הפרשנים השונים, ובעיקר פירושו המדהים של ראב"ע לפסוק האחרון בפרשה, על המלים "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"), מופיע שרש אחר בתדירות גבוהה, שרש דומה אך שונה, והוא "שוב". לאמר, לא שביתה, אלא תשובה היא הרעיון המכונן של השנה הזאת. וגם מספר ההופעות של שרש זה איננו מקרי: שמונה פעמים, קרי פעם אחת יותר מהיסוד של השביתה, שקשור באופן מסורתי לשבע. התשובה היא מעל הזמן והמקום, היא ניפוץ ערכי החברה האנושית המדומה, ושיבה לערכים טהורים ושוויוניים יותר (מעניין מאוד לבחון בשתי הפרשיות את השרש "ישב", שקשור גם הוא בקשר הדוק לשני השרשים הקודמים, אך לא כאן המקום להאריך").


לסיכום, ומאחר שאנו מצויים בימי הספירה, היובל הוא שנה שאיננה חלק מסדר החיים הרגיל. מדובר בתופעה חריגה, המתרחשת אחת לחמשים שנה, והיא מבטאת את ההתעלות מעל מגבלות החיים הרגילות, המסומלות במספר שבע. השבוע, מעגל החיים התדיר של העולם, מכפיל את עצמו, ומגיעים אנו לארבעים ותשע, תמצית החיים, שבע פעמים שבע. החמשים נמצא מעל, שונה ומעורר מחשבה. כך גם מתן תורה שהיה ביום החמישים, להורות לנו שאיננו חלק מהטבע, אלא מתוארת בו התערבות חיצונית, א-להית, שלא היינו מגיעים אליה לבד.


 

 

 

בית המדרש