ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הציבור החילוני בשנת השמיטה

ע"י: הרב דוד סתיו

במישור ההלכתי ידוע הכלל ´כל ישראל ערבים זה לזה´. מכח כלל זה מוציא אדם יד"ח את חברו בקידוש ובמצוות נוספות. כעת יש לדון עד כמה חל עלינו למנוע מאדם לעבור על הלכות השמיטה. בשאלה זו ישנם שני מקורות שלכאורה סותרים זה את זה ובהם יעסוק השיעור. הועבר כשיעור כללי בשיעורי שביעית בישיבה



במישור ההלכתי ידוע הכלל 'כל ישראל ערבים זה לזה'. מכח כלל זה מוציא אדם יד"ח את חברו בקידוש ובמצוות נוספות. כעת יש לדון עד כמה חל עלינו למנוע מאדם לעבור על הלכות השמיטה. בשאלה זו ישנם שני מקורות שלכאורה סותרים זה את זה:



  1. לאפרושי מאיסור - בגמרא בברכות (יט:), וכך פסק גם הרמב"ם (כלאים י',כ"ט) שאדם הרואה את חברו לבוש כלאיים הוא מצווה להוריד ממנו את בגדו. גמרא נוספת בב"ק (כח.) על כך שאדון מכה את עבדו אם בא על שפחתו וחי עמה. יש לשאול מניין לגמרא דין זה? מה מקורו?




  • א. לפני עיוור לא תתן מכשול - בשתיקתו של אדם הרי הוא מכשיל את חברו. הקושי בהסבר זה נעוץ בעובדה שפשט הפסוק מדבר על עשייה בידיים, בפסוק לא מדובר על אי מניעת מכשול וזו הגזמה בפסוק[1] .

  • ב. חובת 'הוכח תוכיח' - מניעת העבירה מחברי כלולה גם בדין זה. ידועה החקירה אם מצוות התוכחה היא מצד המוכיח או מצד המוכח, אם היא מצד המוכח בוודאי שכאן יהיה דין זה.

  • ג. 'כל ישראל ערבים' - כלל ישראל נצטווה לא לגנוב או לא ללבוש כלאיים וא"כ עלי מוטל שגם חברי לא יעבור על כך[2].


2. הלעיטהו לרשע וימות - הגמרא בב"ק (סט.) דנה בעניין ציון שדות האם הם ערלה או מעין זה. ר"ג סובר שם שחובת הציון היא רק בשביעית שבה מותר ליטול מהשדה, אך בשאר השנים שהלוקח מהשדה גונב 'הלעיטהו לרשע וימות' ואין צורך לציין את השדות. מגמרא זו עולה שאין צורך לדאוג שחברי לא יעבור עבירה!


 


שאלה זו של היחס בין הסוגיות שאל החוות יאיר.(יו"ד קמ"ב), ומסיים 'וצריך לרופא אומן גדול' שיישב את הסתירה. בשיעור ננסה ליישב את ההלכות.


 


א.


הרמב"ם בפיהמ"ש (מעשר שני ה,א) על דברי ר"ג כותב:


ואומר רשב"ג שלא נצריך לבני אדם לציין ולרשום כרם רבעי ושל ערלה שלא יאכלו מהם בני אדם אלא בשנת השמיטה שהוא הפקר, ויד כל אדם שוה בגנות ובכרמים, אבל שלא בשנת השמיטה אין צריך לרשום, לפי שאין רשות בני אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם, ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבאו לידי מכשול, לפי שעוון הגזלנות יותר גדול, וכל זה דבר אמיתי.


 


כמה הסברים ניתנו לרמב"ם:


  1. לא עושים תקנות לגזלנים. ('ואין לנו לעשות תקנה לגזלן')

  2. גניבה היא חמורה מעורלה, ולכן הרישום חסר תועלת שהרי הגנב לא יתחשב בכך שזו שדה רבעי או ערלה.('לפי שעוון הגזלנות גדול').


 


באופציה 2 ייתכן שאם העוון השני היה חמור יותר היה טעם להפרישו ממנו למרות שעובר עוון אחד בכל מקרה. ר' שלמה איגר פוסק במקרה של אשת איש שידוע שמזנה שיש עניין גדול לדאוג לכך שתקבל גט ע"מ שתעבור איסורים גדולים יותר, ומדייק זאת מהרמב"ם הנ"ל.


 


  1. הרב פרנק הבין ברמב"ם שלא מציינים את הערלה כי עוון גזל הוא יותר חמור מעוון ערלה, אם אני יציין שאלו פירות ערלה הגנב ילך לו לשדה אחרת. אם הם יאכלו מפירותי הם יעברו רק על על איסור ערלה ולא על גזל כי פירות אלו שוות פחות מכשיעור כשהן ערלה, בעוד מפירות אחרים הם יעברו על גזל. לפי הרב פרנק אני רוצה לדאוג לכך שהרשע לא יעבור איסור חמור ולכן אני לא מציין שאלו פירות ערלה (אני מלעיט את הרשע בכך שהוא יעבור על איסור ערלה שעונשו בידי שמיים). לאור הסבר זה אין סתירה בין 'הלעיטהו' לבין 'אפרושי מאיסורא'.


 


המאירי הסביר את המשנה בשונה מהרמב"ם: המאירי הבין שאנחנו לא צריכים לדאוג למען הרשע ולא איכפת לנו שיעבור המון עבירות.


 


ב.


לפי כל ההסברים, למעט הרב פראנק, ישנה סתירה בין 'הלעיטהו' לבין חובת 'אפרושי'. ננסה לתת כמה תשובות:


 


  • 1. ר' יצחק אלחנן (שו"ת עין יצחק) מסביר שבדין ערבות (שהוא יסוד 'אפרושי' לפי חלק מהשיטות) נתחייבו ישראל רק למה שגלוי מול העיניים (כך עולה בירושלמי סוטה פ"ז ה"ה), וא"כ 'הלעיטהו' הוא במקומות בהם מדובר בחשש שמא יקרה דבר שיגרום לשני עבירה.

  • 2. הש"ך (יו"ד קנ"א ס"ק ו') - מי שעובר במזיד מופקע מדין 'אפרושי', וכך נפתור את הסתירה בין 'אפרושי' ל'הלעיטהו'. אמנם הגליון מהרש"א חולק עליו, אך זהו פתרון אפשרי.

  • 3. חזו"א (דמאי סימן ח' ס"ק ט') - במקום שבו בלאו הכי יש לאדם איסור אחר שם אומרים 'הלעיטהו', אך אם האיסור הוא אחד (כלאים לדוגמא) שם יש חובת 'אפרושי'.

  • 4. ישנה אפשרות נוספת: הרדב"ז (תשובה אלף רכ"ג) שואל על מקרה בו ידוע שאדם משקר האם אסור לתובעו בבי"ד ע"מ שלא ישבע לשקר, ועונה 'הלעיטהו לרשע'. למה התכוון הרדב"ז, הרי לכאורה ברור שאם אני ידע שיש חנות עם בשר טרף עלי להודיע לכולם, מה שונה העניין פה[3]? נראה שהרדב"ז סובר שהתורה ציוותה לאפרושי מאיסורא בין בשוגג בין במזיד, אך לא ציוותה אותי לחרוג מדרכי החיים הרגילים שלי (למעט אם האדם שוגג שם אני צריך להפריש).


 


נפק"מ: האם מותר להפגין בשבת בידיעה שזה יגרום חילול שבת למשטרה?


  • א. אם אני אומר כרדב"ז ש'הלעיטהו' בא לומר שאדם אינו צריך לחרוג מחייו הרגילים כדי להפריש מאיסור אז כאן נאמר 'הלעיטהו. באותה מידה מעבר בכביש בשבת שגורם לנהג לעצור יהיה מותר.

  • ב. אדם שישאל אותי איך מגיעים למקום מסויים בשבת: לפי ר' יצחק אלחנן כאן תהיה חובת 'אפרושי' כי אני יודע בוודאות שיש פה איסור, לפי הש"ך כאן יהיה 'הלעיטהו', וכן נראה בחזו"א.


 


כעת נעבור לשנת השמיטה: נניח לשם השיעור שאין צורך בהיתר המכירה כיום מכל מיני סיבות, אבל אני יודע שיש הרבה חקלאים שיעבדו בשמיטה בין אם אעשה היתר מכירה בין אם לא - האם יש לי חיוב או עניין להפעיל היתר מכירה כדי להצילם מידי איסור?


  1. אם נגדיר חילוני כשוגג אז פשיטא שנהיה חייבים להפעיל את ההיתר כדי 'לאפרושי מאיסורא'[4].

  2. בהנחה שחילוני אינו שוגג - אם הטענה היא כרדב"ז גם נראה שחובה להפעיל ההיתר, לפי הש"ך אין צורך להפעיל את ההיתר, לפי ר' יצחק אלחנן גם יש צורך וכן לפי חזו"א.


 


 


 


 




[1] אם נקבל את ההסתייגות עדיין נוכל לומר שזה 'לפני עיוור' דרבנן. המשנ"ב (שעה"צ שמ"ט סעיף ז') נוקט שיש לפני עיוור


[2] יכולה להיות נפק"מ בין ההסברים:


  • א. האם ניתן להכות על כך? אם נאמר שהדין נובע מדין ערבות או לפני עיוור לא ברור שיהיה מותר לדחות איסור הכאה מפני איסור לפני עיוור, אך אם נאמר שהדין נובע מהוכח תוכיח הרי 'עשה דוחה לא תעשה'.

  • ב. באדם מומר העובר עבירה: אולי דין ערבות לא שייך במומר (דעת הש"ך, ה'דגול מרבבה' חולק)? אך בגדרי 'לפני עיוור' ו'הוכח תוכיח' אולי הדין יהיה אחרת.


 


[3] אפשר לומר שלא חייבו אותי להפסיד כסף בשביל 'אפרושי' אבל אז לא היה צריך הרדב"ז לומר 'הלעיטהו', אלא לחלק בדין 'אפרושי'..


[4] זה בהנחה שמותר למכור את הקרקע, ולכן החזו"א הגם שסבר שחילוני הוא שוגג עדיין לא הפעיל היתר מכירה כי ראה בו איסור.



 

 

בית המדרש