ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אהרֹן - מה חטא?!

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

אנו מכירים את המציאות בה מנהיג מנסה לחמוק מאחריות, תוך טענה שיש לתלות את האשמה בשותפיו להנהגה, ממשה ומאהרֹן ניתן ללמוד כי מנהיגות אמיתית פועלת בצורה הפוכה

 


"ויאמר ה' אל משה ואל אהרֹן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', יב), אם משה חטא - אהרֹן מה חטא?! משל לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לֹוֵה, נטל שלו - ושל חבירו. אמר הלוה: אם אני חייב - שכיני מה חטא?! כך אמר משה: רבונו של עולם, אני - הקפדתי, אהרן - מה חטא?! לפיכך הקב"ה מקלסו: "וללוי אמר תֻמיך ואוריך לאיש חסידך - אשר נסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה" (דברים ל"ג, ח). תנחומא (בובר) חוקת ל"ב.


פרשנויות רבות ומגוונות נכתבו על החטא שמנע את כניסת משה לארץ. אך מגמתה העיקרית של דרשתנו איננה ביאור חטאו של משה, אלא דווקא הפניית תשומת ליבנו לכך שגם אהרון - שלכאורה לא חטא כלל וכלל, נענש בעקבות מי מריבה.


הדרשה מעלה שאלה חריפה זו בשלשה אופנים: ראשית כל כשאלתו של הדרשן ('אהרֹן מה חטא?!'), פעם נוספת כשאלה במסגרת המשל בו אהרֹן הוא שכנו של הלֹוֵה, ובפעם השלישית כשאלה המושמת בפיו של משה - שמנסה לסנגר על אחיו שלא חטא. אך בעוד שלשאלה מקדישה הדרשה יריעה נרחבת - הדרשה לכאורה איננה מציעה כל תשובה לשאלה הקשה.


במקום תשובה שתנסה להסביר מה היה החטא שבגללו נענש אהרֹן, הדרשה קובעת שאהרֹן זכה לשבח על כך שקיבל על עצמו את הדין, ולא ניסה להתגונן בפניו. הלֹוֵה שבמשל הוא שמנסה לגונן על שכנו, בעוד השכן עצמו שותק ומקבל את הדין  - ובנמשל משה הוא שטוען לטובת אהרֹן, בעוד אהרֹן שותק.


שתיקתו של אהרֹן בדרשתנו, מזכירה לנו את מוכנותו לקבל על עצמו את הדין כאשר מתו שני בניו - "וידֹם אהרֹן" (ויקרא י', ג). אך בעוד ששם התורה ציינה את החטא "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צִוה אֹתם" (שם, א) - והשאלה היתה רק לגבי חומרת העונש, נראה שבמקרה שלנו אהרֹן לכאורה כלל לא חטא - כך שנראה שיש למצוא נימוק לקבלת הדין על ידי אהרֹן.


יתכן שהתשובה לשאלה מדוע היה ראוי שאהרֹן יקבל עליו את הדין - נעוצה דווקא בהבנת חטאו של משה. לפי דרשתנו חטאו של משה היה קשור להקפדתו על ישראל, ולכשל התקשורת שנוצר בינו לבין העם. תפקידו הראשוני של אהרן (הקודם עוד להיותו כהן!) הוגדר במעמד הסנה: "ודִבֵּר הוא (=אהרֹן) לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה - ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד', טז).


דווקא בשל היותו של משה "איש האלקים" זקוק הוא למתווך שיקשר בינו לבין העם. דורשי רשומות מצאו את תכונותיהם של שני האחים בשם אביהם "עמרם" - אהרון היה מחובר ל'עם', בעוד שמשה היה עם 'רם', ויחדיו העבירו את המסר האלוקי בצורה שתתקבל על לב בני אדם.


אהרֹן הבין שאף על פי שמשה הוא שחטא בפועל בכך ש'הקפיד' על העם - האחריות לחטא זה של משה רובצת בעקיפין גם על כתפיו. תפקידו של אהרֹן היה לוודא שמקרים שכאלה לא יקרו - שכן תפקידו היה לפשר ולגשר בין אַחִיו לבין אֵחַיו. אהרֹן היה יכול לנסות להתחמק מן האחריות בטענה שהוא רק 'שכנו של הלֹוֵה', אלא שהוא ראה את עצמו כשותף מלא לאחיו-שכנו: שותף להצלחות - אך שותף גם לכשלונות.


אנו מכירים את המציאות בה מנהיג מנסה לחמוק מאחריות, תוך טענה שיש לתלות את האשמה בשותפיו להנהגה - בעוד שלו אישית יש רק אחריות 'מיניסטריאלית', שולית או עקיפה. ממשה ומאהרֹן ניתן ללמוד כי מנהיגות אמיתית פועלת בצורה הפוכה: בעוד שמשה לוקח על עצמו את האחריות כולה - וטוען לניקיון כפיו של אחיו, אהרֹן רואה עצמו כשותף מלא לכשלון - ולמרות שכל חטאו היה רק בכך שלא הצליח לשנות את דרך התנהגותו של משה, הוא מקבל על עצמו את הדין.


מתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת חוקת


 


 


 

 

 

בית המדרש