ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לפעמים "ככה" זאת התשובה!

ע"י: הרב שי פירון

פרשת חקת מלמדת אותנו להקשיב לגזירה האלוקית ולגלות עד כמה היא טבעית לנו. לדעת שפעמים עלינו להניח את ´אלוהי הנכר´, השכל האנושי, תוך הבחנה שהצו האלוהי מחובר לקול פנימי.

 


בפתח הדברים מציגה הפרשה את החוקה, את פרשת פרה אדומה. קריאת הדברים מציבה את ההתבטלות האישית בפני העמדה האלוקית. ה"חוקה" נועדה להעמיד את האדם במקומו, בבחינת "דע מה למעלה ממך".  פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שיש דברים סתומים שאותם יש לעשות ללא הבנה. כך רצה הי"ת ואנו - ממלאים רצונו. כך מסביר רש"י:" לפיכך כתב בה "חקה", גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".


באופן פשוט אנו נוהגים לראות את החוקה כמצווה שאין לה טעם. "גזירה היא מלפני". אולם, אנו מבקשים להאיר מימד נוסף. עוד בשחר ילדותנו  שמענו את הסיפור אודות דמה בן נתינה שהפסיד כסף רב, כיוון שהקפיד על כבוד אביו. בסיפור, ניצבים חכמי ישראל מול דמה. מה היה שכרו? על פי נוסחת הירושלמי:


"אמר רבי יוסי בי רבי בון בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה". מקובל, שחייב להיות קשר פנימי בין המעשה לשכר. מכאן, עלינו לבחון מה הקשר בין מצוות כיבוד אב ואם לפרה אדומה. אנו חיים בתקופה שלכל דבר חייב להיות הסבר הגיוני. הכל מתורגם לשפה של הבנה. הטבעיות, הודאות הפנימית, זו שהופכת להיות חלק מהותי מחיינו - הולכת ונעלמת. והנה, עולם של מחשבה והגיון הוא גם עולם של מחלוקת וספקנות. כך, הבסיסיים שבערכי חיינו הופכים להיות יחסיים, מסופקים.


ניתן להסביר את הבדלי הנוסח בין הבבלי והירושלמי באופן הבא: דמה וחכמי ישראל מנהלים ביניהם דיון על עוצמת הנאמנות והנכונות להתבטל למען ערכים מוחלטים. דמה מוכן להתבטל רק למצווה שבבסיסה הגיון רב. הוא מקצין את הנאמנות שלו למצווה אותה הוא מבין. לעומת זאת, חכמי ישראל באים וקונים ממנו את הבכורה בכך שהם מוכנים לשלם בעבור  פרה אדומה שהיא מצווה שאין לה כל טעם.  בעוד שדמה מייצג את ההיגיון, חכמי ישראל מייצגים את מה שמעל להגיון. הפרה האדומה, זו הנולדת עוד באותו לילה, מלמדת שיש רובד עמוק יותר מכל הגיון. נסתר, כמוס, לא ברור. את האבן נוטלים חכמי ישראל אגב נטילת הפרה האדומה. בכך הם מבטאים את עליונותם. מה שמניע את חכמי ישראל הוא הציווי האלוהי. מה שמניע את דמה הוא ההיגיון האנושי.


ההבחנה בין גרסת התלמוד הבבלי לירושלמי נובעת גם מההבחנה בין מעמדה של המשפחה בגלות לבין מעמדה של המשפחה בארץ ישראל. הגלות, יוצרת מחויבות פנימית למשפחתיות. מציאות החיים מחייבת כל אחד לחפש לעצמו קבוצת השתייכות ברורה. לכן, לא יצמח נזק מנתינת טעמים הגיוניים למצווה. לעומת זאת, בארץ ישראל, מנגנוני ההגנה נחלשים, עצמאותו של היחיד גדלה וחיפוש טעמים עלול לפגוע בקיומה של המצווה. לכן, התלמוד הירושלמי מדגיש את היותה של המצווה שמעית ולא שכלית.


עוד בגן, דרשה הגננת שלי תשובה מנומקת על כל שאלה. לא פעם היא הכריזה בקול סמכותי: "ככה זו לא תשובה". מאז, מצאתי את עצמי עסוק כל היום בהסברה. מנמק, מבאר, מוכיח, מתווכח. לא פעם, חשתי ששאלות פשוטות זוכות לתשובות מפותלות. למה? כי "ככה זה לא תשובה". אני אוהב את משפחתי ואת עמי, את ארצי ותורתי. למה? ככה! זה חלק ממני, סוג של גזירה, דבר שטבוע בי, במהותי, בפנימיותי.


פרשת חקת מלמדת אותנו להקשיב לגזירה האלוקית ולגלות עד כמה היא טבעית לנו. לדעת שפעמים עלינו להניח את 'אלוהי הנכר', השכל האנושי, תוך הבחנה שהצו האלוהי מחובר לקול פנימי.


כך, מאפשרת פרשת פרה להתבונן אחרת על מצוות כיבוד אב ואם. זו אינה מצווה הגיונית, אין בה טעם. לא נקפיד על כיבוד אם ואב כיוון שהורינו גמלו עימנו טובה. אהבתנו אל ההורים ומתוך כך גם כבודנו אליהם, נובעים מהכרה פנימית יסודית, טבעית, "גזירה". כך נוכל ללמוד שלעיתים, "ככה", זו התשובה   
מפורסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש