ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איסור ספיחין - מקורות לשיעור ירושלמי

ע"י: הרב צבי יניר

אלו מקורות לשיעור השלישי בירושלמי. המקורות דנים באיסור ספיחין כחלק מסידרת שיעורים בענייני שביעית בירושלמי. השיעור יעלה אי"ה ביום שני הבא

 


ויקרא פרק כה  שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:  (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:   (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: 
רש"י (ה) את ספיח קצירך - אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:  לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל: נזירך - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:  לא תבצר - אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר:


רמב"ן שם  (ה) את ספיח קצירך - אפילו לא זרעת והיא צמחה מן הזרע שנפל בשעת הקציר, והוא קרוי ספיח, "לא תקצור", להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל. "נזירך", שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא הפקרתם, "לא תבצור", אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר, לשון רש"י. והכונה לרב בזה, שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין, וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (קכב. ד"ה של עזיקה) ובמסכת סוכה (לט: ד"ה אבל), וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות. וזו ששנויה בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר, יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים:


והנכון בפירוש הכתוב, "שענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך", "ולא תבצור" כמו "לא תקצור". כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם יזהיר בשדה ויזהיר בכרם, תזרע שדך ותזמור כרמך, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, וכן ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה כן תעשה לכרמך (שמות כג יא):       ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר, שהוא נספח אל קציר השנה שעברה, מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו, מגזרת אשר נזורו מעלי בגלוליהם (יחזקאל יד ה), פירשו ממני, וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (לעיל כב ב), ואמר אונקלוס "שבקך", שהנחת אותם לשמיר ולשית היו. ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועולה שמיר ושית יקראו לו "נזיר", כלומר שהוא כרם הנזיר, מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים ואינו עובד כרמו, כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר, גזי נזרך והשליכי (ירמיה ז כט), וזה טעם ענבי נזירך. והכלל שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם:     והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן, ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה:


ספרא בהר פרשה א ד"ה פרק א    ג) את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית, ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן [המופקר], לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה, ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.


ספרא בהר פרשה ג ד"ה פרק ד  (ה) וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים?, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אמרת לנו לא תזרעו, ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום אמרת לנו בערוהו, ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך.


משנה שביעית פ"ט  א   [א] הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר. רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין:


משנה שביעית פ"ח משנה ו


[ו] תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה:


ירושלמי שביעית פ"ח ה"ו  הלכה ו': כתיב ואת ספיח קצירך לא תקצור הא קצירה כנגד הקוצרים לא! אמר רבי לא אם אינו עניין לספיחי איסור תניהו עניין לספיחי היתר. אמר רבי מנא לכך נצרכה בשעלו מאיליהן שמא (לא) תאמ' הואיל ועלו מאיליהן יהו מותרין לפום כן צרך מימר אסור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת עינבי נזיריך לא תבצור מן השמור בארץ אין את בוצר, בוצר את מן המובקר. לא תבצור כדרך הבוצרין -מיכן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה הוא בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל הוא דורך בעריב' אין עושין זתים בבד ובקוטבי ורבותינו התירו לעשות בקוטבי


ירושלמי שביעית פרק ט ה"א  שאין כיוצא בהן בירקות השד': ומפני שאין כיוצא בהן בירקו' השד' יהו אסורין?. ר' חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא מפני שדרכן לגדל אמהות ומפני שדרכן לגדל אמהו' יהו אסורין א"ר שמואל בר רב יצחק כל הירק את יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסו' ויאמ' מן האמהו' הבאתי. ... רבי שמעון בן יוחי הוה עבר בשמיטתא וחמא חד מלקט שביעית אמר ליה ולית אסור ולאו ספחין אינון אמר ליה ולא את הוא מתירן אמר ליה ואין חביריי חלוקין עלי קרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש


ירושלמי ב"ב פרק ה ה"א     דמר רבי ינאי כל הספחין אסורין חוץ מן העולים בשדה בור ובשדה ניר בשדה כרם ובשדה זרע בשדה בור דלא משגח עליה בשדה ניר דו בעי מתקנה חקליה בשדה כרם שלא לאסור את כרמו בשדה זרע שאינו רוצה בהן


בבלי פסחים דף נא עמוד ב   מאי רבי שמעון? - דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים. ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: +ויקרא כה+ הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא אוספין? - מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא. ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא.


רמב"ן על התורה שם המשך  ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה, לפי שהן מטעות. שנו שם (פרק ד ה) בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (להלן פסוק כ), אם אין זורעין מה אוספין, אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית, וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא ב), וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף, אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו, מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך, עד כאן. הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם:


ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א), אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע, שדה בור דלא משגח עליה, שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה, שדה כרם שלא לאסור כרמו, שדה זרע שאינו רוצה בקיומו. ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית, שנו משנתם כדברי רבי עקיבא דלא תקצור כלל, אבל כדברי חכמים, שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר. וכן לא נאסוף את תבואתנו, שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים, כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן:


והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור, בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים. ...


ויש אומרים שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, אין בהן איסור ספיחים כלל אע"פ שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם, וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי, וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום:    וכן מן התורה, שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים. כך שנו במכילתא (משפטים כ יא), ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא), וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית תשמטנה, ונטשתה, מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם. והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך, זהו ששנינו (שביעית פ"ט מ"א) ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר:     ...וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת, גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים, וזה הענין השנוי כאן בברייתות הללו. והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית, והחכם הבקי ישכיל וימצא:


ירושלמי מעשרות פרק ה ה"א   תני רבי יונתן בי רבי יוסי אומר מניין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונסה אותה בשביעית תלמוד לומר ואספת את תבואתה בשביעית. ... אמר רבי זעירא לרבי אבינא ... ... אי דאתייא דרבי יונתן בי רבי יוסי בשיטת רבי עקיבה רבו כמה דרבי עקיבה אומר אסור ספחים תורה כן רבי יונתן בי רבי יוסי אמר איסור ספחים תורה הביאה פחות משליש לפני שביעית נכנסה שביעית אסורה משום ספחין ולא חלה עליה קדושת שביעית שכבר היו עשבים ולא חלה עליהן קדושת שביעית הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספחין, וחלה עליהן קדושת שביעית


רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכות א-ד ט-י


כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.


ב-ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.


ג- הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.


ד- ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו,


ט- באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות, פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית.


י-התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית.


הר"ש בפירושו למ"א פ"ט מ"א ויש לתמוה, דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה, ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסור, כדקתני בהדיא בתורת כהנים [בהר פרק ד' פי' ה']; ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה: מתני' דהכא [פ"ט מ"א דשביעית] דהפיגם והירבוזים; וההיא דהאומר לפועל הילך (סלע) [איסר] /הערת המחבר/ +כך בכ"י פריז; וכך לפנינו בפ"ה מ"ד וברא"ש (ע' להלן): דינר+ זה ולקט לי ירק היום בפ"ח (מ"ד), ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ"ז (מ"ג). וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית, ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית, דבירק אזלינן בתר לקיטה, אבל לענין איסור ספיחים, דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף, משמע דתחילת גידול בעינן בשביעית, אבל ירק שגדל /הערת המחבר/ +בכ"י פריז: שגדל קצת+ בששית והוסיף בשביעית הני ספיחי שישית מקרי ולא ספיחי שביעית; אע"ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בשישית אסורה משום ספיחי שביעית, כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (ה"ב) דאמרי' גבי תבואה לר"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים,,,


שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן נ


מעלתו חידש דלהר"ש דס"ל דירקות שצמחו בששית אין עליהם איסור ספיחין היינו דוקא שהגיעו לעונת המעשרות לפני שביעית או באותן שדרכן להאכל עלין סגי במה שצמחו מעט בששית ולכן באי - אלו ירקות שמוציאין פירות כמו קשואין ודלועין בעינן דוקא שיצא תחילת הפרי בששית ולא סגי בהתחלת צמיחת הנביטה ...


א. לענ"ד נראה שמסקנת כ"ת צודק בהחלט רק לפי דברי ר' עקיבא דס"ל ספיחין דאורייתא, אבל לרבנן דלית להו איסור ספיחין מן התורה ולכמה שיטות מן הראשונים אפילו מדרבנן לא אסרו, אם כן אפילו להאוסרים מדרבנן אין זה משום לתא דאורייתא אלא גזרה נפרדת שאין לה שייכות להא דר"ע, וכל עיקרה של גזרה זו היתה מפני עוברי עבירה כמפורש ברמב"ם השו"י פ"ד ה"ב: שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחין הן. ולכן סבירו להו לר"ש, הרמב"ן והרא"ש דלהיות שגזרה זו לא היתה כללית האוסרת כל ספיחי פרי האדמה בלי יוצא מן הכלל ואף בביטול טעם הנ"ל, שהרי בד' שדות במקומות שאין אדם זורע שם או זרעים שאין אדם זורע אותם, לא גזרו כמבואר ברמב"ם שם ה"ג וה"ד, הרי שלא גזרו אלא במקום שיש לחשוש לטעם גזרתם הנ"ל, וא"כ כשצמחו בששית נמי אין לחשוד בעובר עבירה, שהרי ראו אצלו הנביטה בשישית ולכן לא אסרו חז"ל כגון דא שהי' ניכר תחילת הצמיחה לפני שביעית בגזירת ספיחין, ועיי' בע"ז ל"ה בתוס' ד"ה חדא קתני ושם נ"ז בסוף התוס' ד"ה לאפוקי. ואם זהו הטעם, מה לי שראו אצלו בששית התחלת הפרי עצמו כשיעור עונת המעשרות, או ראו אצלו רק הנביטה שג"כ מעידה שזרען בששית, ואין ההיתר בגלל שנקראים פירות של ששית גרידא, שנאמר שצריך להיות כשיעור פרי בששית, אלא ההיתר לדעתם הוא בגלל שרואים בנ"א הצמיחה והנביטה בששית בשדהו אין מקום לחשדו שזרע בשביעית, ולכן אז קוראים בנ"א גם לפירות אלו שגדלו אח"כ בשביעית על שם ששית דהיתרא.


ב. ואם כנים דברי אין הבדל לר"ש בדרבנן בין ירקות לקטניות ותבואה אלא לענין קדושת שביעית בכל חד לפי שעורו לעונה"מ, אבל לענין ספיחין העיקר רק התחלת הצמיחה בששית בכל מיני וסוגי פרי האדמה דאז שוב אין מקום לחשוד בע"ע. וכן נתיישבו המקורות שהביא רומעכ"ת שם, דלר"ע מדאורייתא בודאי הכי הוה, רק לדידן מפני גזרת חז"ל אין לחלק ביניהם כדאמרן.


ג. ולולא דמסתפינא הייתי מסתפק אם גזרת ספיחין לה על צמחים הנזרעים בסוף ששית רק בשטחים גדולים של שדות שלמות, מכיון שלשון הרמב"ם שם הוא: ויזרע בתוך שדהו בסתר, משמע שחששו רק לע"ע בסתר, ולא בדברים הנזרעים רק בפרהסי' ובגלוי שזריעת השטח אפילו במכונות - זריעה, תופסת זמן רב וא"א לע"ע להעלימה ולהסתירה ואי אפשר לו לבעל השדות לומר שזהו מספיחים שעלו מאליהם.


 


 


 


זמן התקנה:


א. הרש"ס   בפרושו לירושלמי שביעית פ"ח ה"ו (מסיק מהספרא)  דתקנה קדומה בישראל היתה לאיסורא,קודם ר"ע ורבנן, דקתני 'מכאן סמכו לספיחים', משמע שבא ר"ע לתת טעם למנהג שמצא, ורבנן סברי דמדרבנן היה המנהג, ומשום עוברי עבירה


ב. קדמוניות היהודים  ג, יב ,ג


והעולה מעצמו מן האדמה משותף הוא לרוצים ליהנות ממנו, מבני העם כמו לנכרים, הלא אסור להצניע מזה דבר


ג. משנה מסכת שקלים פרק ד משנה א


שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה


ר' עובדיה מברטנורא מסכת שקלים פרק ד משנה א


ספיחים - תבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר. ונותנים שכר לשומרים שלא ילקטום עניים בשביעית, ומביאים מהם עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. ונותנים שכרם מן התרומה, דצורך קרבן כקרבן דמי:


ד. משנה מסכת שביעית פרק ד משנה ב


שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין


ה. משנה מסכת שביעית פרק ה משנה ג


[ג] לוף שעברה עליו שביעית רבי אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו אין לעניים עליו חשבון:


ירושלמי שביעית פרק ה שם


רבי אימי בעא קומי רבי יוחנן מתניתא עד שלא גזרו על הספחין. אמר ליה וכי בעלייה היית? סבר רבי אימי אמר איסור ספחין תורה. אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתניתא ...


 


שאלות לעיון:
עיין בפסוקי המקרא. האם מהפסוקים יש הוכחה לדין של ספיחים, לאיסור או להתר? (דוק בפסוקים ה-ז, כ)


  1. מהי ההוראה הלשונית של ספיח לפי הרמב"ן בפרושו לתורה?

  2. איזו דעה בא לשלול הרמב"ן בעניין משומר בשביעית.

  3. עיין בספרא, ותדקדק בה האם איסור ספיחים הוא מהתורה או מדרבנן? (כיצד זה מתיישב עם תשובתך לשאלה 1)

  4. ירושלמי שביעית פ"ח ה"ו, וירושלמי ב"ב פ"ה ה"א-מהם ספיחי התר? מדוע הירושלמי שביעית הנ"ל לא יכול לדרוש את הפסוק לעניין ספיחי איסור? (העזר בפליקס)

  5. א. האם כל הספיחים אסורים? סכם את דעות התנאים (כרוב חרדל....) וההבדלים בין התלמודים. (משנה שביעית פ"ט מ"א, הירושלמי עליה, ובבלי פסחים נא,ב. )
    ב.  כיצד הבבלי חולק על המשנה? עיין בפרושו של פליקס.

  6. עיין ירושלמי מעשרות פ"ה ה"א, החלק השני של פרושו של רמב"ן לתורה, וברמב"ם.
    מה הדין של ירקות שנבטו בשישית, או כשאר רוב גדולם היה בשישית אלא שלקיטתם הייתה בשביעית?
    א. האם יש בהם איסור ספיחים? (נסה לחשוב כיצד כל שיטה תסביר את הירושלמי מעשרות)
    ב. האם יש בהם קדושת שביעית?

  7. באיזה דור נתחדשה ההלכה של ספיחים, עיין בכל המקורות שתחת כותרת המשנה זמן התקנה, ונתח אותם. (ניתן להיעזר במאמרו של פליקס עמ' 390-395 סעיפים 4,5)


 

 

 

בית המדרש