ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הכל אני יכול בחופש הגדול??

ע"י: הרב שי פירון

הרב שי פירון מתבונן בברכתו של בלעם ומנסה לבחון את הקשר בינה לבין החופש הגדול

 


"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל"- אם יש את נפשך לדעת את יסודות הבית היהודי, כלך לך אצל בלעם. אמרו חכמים בגמרא שכל הברכות שנאמרו על ידי אותו רשע נתבטלו, חוץ מפסוק זה שיסודות הבית היהודי כלולים ומבוארים בו, או כפי שאומר במקום רש"י: " ראה (בלעם) שפתחיהם אינן מכוונין זה מול זה".  ניתן להבין את הסברו של רש"י כביטוי עמוק לצניעות שהייתה בעם ישראל, להסתרה ולכיבוד הפרטיות. אולם, בדברים חבוי יסוד נוסף, חשוב ביותר לתקומתה של כל משפחה. האינטימיות היא יסוד קריטי המאפשרת בניה אוטנטית, אישית. ההסתרה, מאפשרת הבניה עמוקה המייחדת את הנפש הפרטית והמשפחתית כאחד. פריצת הגבולות וסתירת הדלתות כלפי הפרהסיה, אינה מאפשרת לאדם ולמשפחה לבנות את עצמם ואת אישיותם. רצונו של האדם לבנות חיים עצמאיים תלוי, במידה רבה, ביכולת לבנות אוהל עצמאי. האוהל, כמו אוהל מועד, מאפשר לאדם להיוועד עם בן זוגו, עם ילדיו ועם עצמו ולהשרות שכינה. "איש ואישה שזכו, שכינה בניהם".  כך, מגלה האדם את שלמות החיים, " וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב, ה', כ"ד). כשהאוהל שלם, "אז בכל מקום תהיה בטוח, כי שלום אהלך" (רש"י). שם, באוהל מתגלה האופי הפנימי: "איה שרה אשתך" שואלים המלאכים את אברהם כשבאים לבשרו על הולדת יצחק, ומשמעות השאלה במובן העמוק היא: היכן אפשר למצוא את שרה, את שרה במובן הפנימי". תשובת של אברהם היא: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל". וכן מצינו במהות המפגש בין יצחק לרבקה: " "ויביאה האוהלה שרה אמו". האוהל הוא מקום ההשתלמות והבנייה.


אל מול תפיסת האוהל, המתכנסת, הצנועה והמסתירה, עומדת הפריצות שבה קיימת חובה להסרת מחיצות וטשטוש האישיות הפנימית והחיצונית. פריצות שכזאת מופיעה בסוף פרשתנו: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב".  נשאלת השאלה מה גרם להתדרדרות הגדולה? מה אפשר את המעבר החד מ"מה טובו אוהלך יעקב", אל המציאות המתוארת בפרשתנו במילים "ויצמד ישראל לבעל פעור".


חז"ל במסכת הסנהדרין עסקו בשאלה זו, בין השאר מתוך ביאור משמעות שמו של המקום שבו אירע החטא. "ר' אליעזר אומר שטים שמו, ור' יהושע אומר - (למה נקרא שמו שיטים?) על שנתעסקו בדברי שטות"  ומכאן למדו שהמקום גורם, שאווירת השטות וההשתטות היא זו שהובילה לחטא הגדול. כל עוד היה העם טרוד בשאלות קיומיות, כל עוד עסק העם בבירור יעודו הגדול בדרכו לארץ, הרי שעם ישראל התקדם וזכה לברכת הכל, ובכלל זה ברכתו של בלעם. הנפילה מתחילה כשהפרשה פותחת במילה"וישב". הישיבה, העמידה במקום, הבטלה - מביאה לידי חטא.


תיקונו של חטא השטים קשור בתוספת קדושה, כדברי המדרש: "חטאו בשטים ולקו בשטים ומתרפאין בשטים, חטאו בשטים שנאמר: 'וישב ישראל בשטים', לקו בשטים שנאמר: 'ויהיו המתים במגפה', ומתרפאין בשטים שנאמר: 'עשה לך ארון עצי שטים'.  מכאן אתה מוצא שלא זזו משם עד שעמד פנחס והשיב את החמה שנאמר: 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן...', אמר הקב"ה לעולם הבא אני מרפא את השטים שנאמר: 'והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים'". (מדרש תנחומא).


קריאתה של פרשת "בלק" בשבת הראשונה  של החופשה הגדולה מזמינים אותנו לדיון מסביב לסכנות הגדולות הטמונות בחופשה. שנת הלימודים היא תקופה בה אנו מחנכים ומובילים אל "האוהל". התפתחות אישית תוך התבודדות מסויימת מהנעשה בעולם. והנה, החופש, עלול להוביל אותנו החוצה. לא בכדי בימים אלה מעוררים חששות  בקרב  הורים ומחנכים גם יחד.  החופשה, הארוכה, ארוכה מידי, עלולה להיות בבחינת  "המפנה לבו לבטלה". יש בכך ביטוי קשה למי שמנתק עצמו ממרכז החיים שלו, הלב, פנוי ולא ממוקד. או אז, מתרחשת הקפיאה, העמידה במקום וממילא מתעצמת סכנת ההיסחפות  אל "השיטים"; אל מעשי השטות.


לרוב, אנו נוהגים לעסוק בתרבות החופש של ילדינו כאילו, תרבות החופש של המבוגרים הנה תרבות הנאמנת לעולם הערכי שלנו. כאילו כל סוגיית החופש נוגעת אך ורק לבני נוער. בדומה לכך אנו נוהגים לחזור ולשנן את הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם", כאילו הסכנות אורבות רק בעניינים שבגוף בלבד, כששמירת הנפש והנשמה לרוב נשכחים. חלק מהבעיה נעוצה בכך שמעולם לא השכלנו להציב אלטרנטיבה חינוכית לימי החופש. אנו עסוקים בהסברה מה לא  טוב,  לאן לא  ללכת, מה לא לעשות, אבל אנו כמעט ולא יודעים מה לומר לנוער מה כן אפשר לעשות.


החופשה הגדולה הנה אתגר רוחני רב עוצמה. עלינו להובילו כביטוי לתורת החיבורים היונקת את כוחה מתוככי בית המדרש. עלינו להכין את תלמידנו לקראת חופשה וללמדם כיצד משלבים  בין לימוד תורה לבין חופשה. זו ההזדמנות ללמד את ילדינו כיצד אנו נאמנים למסגרת גם בשעה שאנו רחוקים מהמסגרת. כך, מתבצעת פעולת הכנה לקראת היציאה לחיים. עכשיו, אנו בוחנים את יכולתנו לחיות חיים של בוגר: להיות אחראים לזמן התפילה שלנו, להיות אחראים ללימוד תורה יומי, להיות אחראים לסדר היום, למקומות הבילוי, ועוד.


המחנכים אמורים לתת לתלמידיהם אוהל מתנה לקראת החופש. אוהל שממנו תלמידהם יוכלו לצאת ולבוא  ושכל הרואים את אותו אוהל יאמרו: "מה טובו אוהליך יעקב".


נערים ונערות יקרים, מילת הקסם היא אחריות. הסוד הוא שותפות. והתוצאה היא החלום הגדול של כל הורה ומחנך. הבה נשנן דבריו של רבינו יונה: " בצאתך לדרך צא בכי טוב. והזהר בתפלת הדרך וזו היא. יה"ר מלפניך ה' או"א שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום וסמכנו לשלום ותצילנו מכף אויב ואורב בדרך ותנחנו אל מחוז חפצנו בשלום ותחזירנו לביתנו לשלום כי אתה שומע תפלה בא"י שומע תפלה".


פורסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש