ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תהיה כל תבואתה לאכֹל - ביעור פירות שביעית

ע"י: הרב צחי הרשקוביץ

זהו שיעור שלישי בנושא השמיטה. השיעור עוסק בשאלת הביעור - מהו הביעור? מתי נעשה? השיעור עולה מדי יום א´

 


 


הלכה חשובה בשמיטה היא ביעור הפירות. מקור הדין בדרשת תנאים על הפסוק (ויקרא כה,ז): "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". כך בספרא בהר א,ח:


"ולבהמתך ולחיה, מה תלמוד לומר? ומה אם חיה שאינה ברשותך הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל? אילו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה, ותהא אוכלת לעולם. מה אני מקיים ביעור פירות שביעית? בפירות אדם, אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם?! וכשהוא אומר 'ולבהמתך ולחיה' - מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית".


כלומר, אין היתר, לא לצורך אדם ולא לצורך בהמה, להחזיק בבית פירות שמיטה, כאשר פירות אלו אינם מצויים עוד על העצים. הסיבה לכך מובנת - אדם יאגור לביתו יבולים רבים משנת השמיטה, ואגירה זו עלולה להובילו גם לסחר בהם, וכבר ראינו שדיני התורה ודיני חז"ל בשביעית מכוונים למנוע מהאדם מלסחור בתבואה. לפיכך, בכדי למנוע אגירה, בזמן שבאופן טבעי הפירות נושרים מן העץ, זהו הזמן בו צריך לבער את הפירות מן הבית.


בענין הביעור נחלקו התנאים במסכת שביעית ט,ח:


"מי שהיו לו פירות שביעית, והגיע שעת הביעור - מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור".


הרי לנו שהן לר' יהודה והן לר' יוסי אין איסור מוחלט באכילת הפירות, אף לאחר זמן הביעור. שהרי, לפי שניהם העניים רשאים לאכול לאחר הביעור. ומכאן נגיע לשאלה - מה משמעותו של הביעור המדובר? האם הוא כמו ביעור חמץ, קרי כילוי מן העולם? פשוט שלא! ובכן, מהי כן משמעות הביעור? על כך כתב הרמב"ן, בהתייחס לדברי רש"י על התורה שלא ביאר מה משמעות הביעור (ויקרא כה,ז):


"והכילוי הזה לא פירש הרב מהו. וענינו - שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום. ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כענין בערתי הקדש מן הבית (דברים כו יג)".


כלומר, בני אדם רגילים גם בשמיטה להכניס לביתם מיבולי השדה, מכח ההרגל. בעשותם כך הם מפקיעים מפירות אלה את מעמד ההפקר שהיה להם בתחילה, לפני שנקלטו. אולם, משהגיע זמן הביעור, כלומר פירות ממין כזה אינם עוד בנמצא לכל בני האדם, אסור לו לאדם להחזיק לעצמו מאגרים פרטיים. הוא חייב להשיב לפירות את מעמד ההפקר שלהם, ולהחזיר אותם לרשות העניים ושאר הציבור. אין היתר לבלעדיות על אף פרי בשום זמן של השמיטה. רמב"ן מצטרף בזה למחלוקת הראב"ד והרמב"ם. כך כתב הרמב"ם הל' שמיטה ויובל ז,א-ג:


"פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה... כיצד? הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה - אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין (=אנשים שיאכלו את הפירות שיחלק להם) בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד".


הרמב"ם אומר נחרצות שיש לכלות את הפירות הללו מן העולם בזמן הביעור (הרמב"ם פסק כר' יוסי, שאין חילוק בין עשירים לעניים, אך מה שהתיר ר' יוסי לאכול אחר זמן הביעור, כוונתו היא רק לאותו מזון שחולק כדי שיעור שלוש סעודות. אולם, מזון שלא חולק - בו ודאי אין היתר לאף אחת מן השיטות. ראה רדב"ז על דברי הרמב"ם בהסברו המאיר). על כך מחה הראב"ד על אתר:


"אמר אברהם: בחיי ראשי! לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם... ואינו כן! אלא כשיכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהם, ומביאין אותם לאוצר ליד בית דין, והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת, וכן בכל יום ויום, עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין - מוציאן לשוק ומפקירן. ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ. ביהודה - מכל ארץ יהודה, ובגליל - מכל הגליל, ואחר שיכלו מכל הארץ, אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד...." (בהמשך נכנס הראב"ד להבדל ההלכתי לענייני תערובות איסור והיתר בין הזמן שלאחר הביעור הראשון לזה שלאחר הביעור השני, ואינו שייך לענייננו).


הרי לנו שלוש עמדות בשאלת הביעור: לרמב"ם - יש לבער הפירות מן העולם, קרי לכלותם ולאבדם (האחרונים הסיקו שזו גם דעת רש"י מלשונו בזבחים עה,ב); לראב"ד - יש שני זמני ביעור, בראשון יש להפקיר, ובשני יש לכלות מן העולם; והשלישי - הרמב"ן, לפיו צריך רק להפקיר, ואין צורך בכילוי הפירות לעולם.


כשיטת הרמב"ן כן עולה מהתוספתא (ח,ד), ולכן מקובל להכריע להלכה כמותו, בעיקר בשל העובדה שכיום השמיטה אינה אלא מדרבנן למרבית הדעות.


בפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה, או לחילופין פירות שנרכשו מגוי (מעמדם ההלכתי זהה פחות או יותר) - אין חובת ביעור, שהרי אינם קדושים בקדושת שביעית (וגם למחמירים לנהוג בהם בקדושת שביעית פסקו הרבה אחרונים שאין לבערם). למעשה, גם פירות ששייכים לאוצר בית הדין פטורים מביעור, שהרי בבית הדין הפירות מיועדים לשימוש הציבור, ובזה השגנו את מטרת הביעור אף בלי לבצע פעולת הפקרה. אולם, פירות שיצאו כבר מרשותו של בית הדין, ונמסרו לבעלות פרטית - חייבים מחדש בביעור (כך הכריעו האחרונים, ראה שבת הארץ לראי"ה קוק, פרק ז הלכה ג. הוא אף מבאר שהסוברים שביעור אינו אלא הפקר יוצאים מהנחת מוצא שמצוות הביעור אינה אלא מדרבנן).


לפיכך, ראוי לשים לב לפרסומים השונים שיוציאו הרבנות וגופי הכשרות והשמיטה לענין זמן הביעור של כל פרי ופרי, בשביל שלא ניכשל אפילו בעוון קל, ונבער מבתינו, לכל הפחות בהפקר, את יבולי השביעית. (לאחר שהפירות הופקרו כראוי, וניתנה לאנשים הזדמנות לקחתם, יכול המפקיר לזכות בהם שוב). אופן הביעור הראוי הוא להוציא את הפירות מן הבית, ולהפקירם בפני שלושה אנשים. לפירוט נוסף בסוגיה ניתן לפנות למדריכי השמיטה שמתפרסמים בימים אלה, וראה פירוט נאה במדריך של מכון התורה והארץ, שאנשיו מרכזים בימים אלה גם את נושא "אוצר הארץ".

 

 

בית המדרש