ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיחה לשלשת השבועות

ע"י: הרב דוד סתיו

השיעור עוסק בשאלת האבלות בימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב: מה משמעות האבל? מדוע אבלות דווקא? השיעור הועבר בישיבה בי"ז בתמוז תשס"ז


לשמיעת השיעור לחץ
כאן

שלושים יום קודם החג

מנהג ישראל הוא כי שלושים יום קודם החג לומדים את הלכות החג כפי שאנו מכירים מסוף מסכת מגילה:

תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א

החשיבות העצומה שבלימוד ענייני דיומא איננה רק בכדי שנשלים פערים בידע החסר לנו ובכדי שנוכל לדעת מה עלינו לעשות, אלא דווקא בעיסוק כשלעצמו. בלימוד הלכות החג אנו גם לומדים ומתבוננים במשמעות החג ומתחברים אליו. התובנה הזו איננה מהווה רק עניין עקרוני בעלמא אלא משליכה גם הלכה למעשה.

לדוגמא, בליל הסדר הרא"ש מסביר שלא מברכים על ההגדה של פסח מכיון שאין מצווה בגוף סיפור ההגדה אלא בקיום הלכות הפסח השונות. על ידי קיום מצוות הפסח, ארבע כוסות, צלחת הסדר ושאר ההלכות השונות אנו מספרים את ההגדה. יוצא אפוא כי המצווה היא בקיום ההלכה של פסח ולכן אנו אומרים 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. דהיינו בליל הסדר ראוי ללמוד את הלכות הפסח עד 'אין מפטירין אחר הפסח' מכיון שלימוד ההלכה איננה רק מידע אלא החיבור כשלעצמו לתוכן החג.

דוגמא נוספת אנו רואים בראב"ד שמסביר שאת מחיית עמלק מקיימים על ידי לימוד הלכות פורים, לימוד המגילה, והלכות מחייבת שבעת העממים. הסבר זה מבטא שללימוד ההלכה יש משמעות גם מעבר לידיעת ההלכה של חיבור למהות היום. לסיכום, אנו רואים כי יש עניין עקרוני של לימוד הלכות הקשורות לענייני דיומא בכדי להתחבר ולהעמיק בתוכן ובמהות של אותו היום.

הלכות אבלות בבין המצרים

בימי בין המצרים עולה השאלה האם כשם שבכל חג אנו לומדים את ההלכות הרלוונטיות עלינו גם בימים אלו ללמוד הלכות אבלות. כאמור, תהיה זו איננה עולה בשל העובדה שאיננו יודעים מה בדיוק לעשות, אלא מכיון שאנו תוהים האם יש קשר מהותי בין הלכות אבלות ובין ימי בין המצרים. מחד ימים אלו אינם מועד כבפסח ופורים, אך מאידך בתשעה באב יש בחינת מועד שנאמר 'קרא עלי מועד לשבור בחורי' והרי ידעו כי כל ימי המצרים הם ציר אחד. בעבר נהגו לזרוק את ספר הקינות מיד לאחר תפילת תשעה באב בתקווה שלא נצטרך לו בשנה הבאה, מה שמדגיש כי בימים אלו יש בחינה של מועד.

עניין נוסף שיש לשים אליו לב הוא שבתורה אין בכלל 'מצוות אבלות'! יש סיפורי אבל של אנשים, יש אנינות ויש צער אך אין ציווי על מישהו להתאבל על מתו. אנינות היא מצב אובייקטיבי של צער ולכן אהרון התלבט אם מותר לו להקריב את פר החטאת, אבל היא איננה דין הלכתי שמצווים עליו. יחד עם זאת התורה גם אינה אוסרת את האבילות ואפי' מציגה אבלים כאהרון והעם במות אהרון. לאמור, התורה מכירה במצבי הרוח האנושיים ומתארת את הצער האוחז בנו בשעת מוות וייסורים וכך גם להפך בשעת שמחה ספונטנית כבשמחת חתן וכלה אולם אין בדברים אלו ציווי או דין דאורייתא.

לסיכום, התורה איננה מצווה על דיני אבלות כלל. יחד עם זאת, היא מכירה בתחושה זו ואף מתארת אותו באופן סימפטי במספר מקומות. עם זאת, שהתורה מגבילה את האבלות במספר מקומות. למשל איסור 'לא תתגודדו',  'לא תקרחו קרחה', איסור כהנים להתאבל ועוד. במילים אחרות, התורה מכירה בתחושה האנושית הזו, היא איננה מצווה עליו אולם אנו רואים הגבלה של תחושות אלו באיסורים מסוימים.

אבלות בהשקפת חז"ל

חכמים בתקופה מאוחרת יותר גיבשו את מושג האבלות ההלכתי באופן מסודר ומחמיר. עם זאת גם אצלם אנו רואים כי ההלכות נועדו יותר ליצור גבולות שלא נפריז באבלותנו מאשר לעצב את דיני האבלות המחייבים. ניתן  להוכיח את הדבר בשני הלכות מובהקות:


  1. 1.       אסור להתאבל יותר מי"ב חודש. 'גזירה על המת שישתכח מהנפש' ההלכה מכריחה את האדם לקום מצערו ולהמשיך באורח חייו הרגיל.

  2. 2.       'הלכה כדברי המקל באבל' הוא כלל מיוחד ביותר בדיני אבלות. לכאורה כלל זה מיותר שהרי בכל דיני דרבנן אנו יודעים כי 'ספק דרבנן לקולא'! נראה אפוא כי הכלל שמקילים באב חזק אף מדיני ספק דרבנן ולכן גם בספק דאורייתא אנו מקילים באבל. במילים אחרות, גם אם הרוב הולכים לחומרה וגם אם הרב שכמותו אנו פוסקים בדרך כלל מחמיר, עדיין בדיני אבלות אנו נלך אחר המיעוט לקולא וכדומה. היכן מצינו שמקילים בצורה גורפת משיקול לא ענייני של אבלות? מדוע אנו פתאום שוכחים את כללי הפסיקה של רוב ומיעוט, של ספק וודאי ומסורת פסיקה ומכריעים באופן מובהק לטובת האבל?

משני הדוגמאות הללו מוכח שההלכה באה לעצב לאדם שלא יפריז באבילותו. לאמור, יותר משהלכות אבלות נוצרו למען חיובי האבל הם נועדו למנוע ממנו להגזים ולשקוע באבלותו. חז"ל ידעו כי טבע האדם הוא להרגיש חידלון ותסכול גדול עד שכל רצונו הוא לעשות מעשה קיצוני כדי 'לכפר' על מות יקירו וכדומה. מניסיוני כרב גיליתי כי בני האדם, אלו שמקפידים יותר ואלו שפחות, כולם מתעוררים דווקא לשאול בהלכות אבלות יותר מהלכות שבת או כשרות. יותר מכך, בעוד בשאר התחומים הם מצפים מהרב שיקל עליהם, דווקא בענייני האבלות הם מבקשים להחמיר כמה שיותר. נראה אפוא כי האדם מטבעו חש צורך להכביד על עצמו לאור המפגש עם המוות והפרידה מהנפטר. על רקע זה פסקו חכמינו - 'הלכה כדברי המקל' והגבילו את האבל וצערו.

אבלות הכלל ואבלות הפרט

הרמב"ם מיקם את הלכות אבלות בסוף הלכות מלכים בהקשר כללי של דיני חסד ולא בין הלכות איסור והיתר. זאת בניגוד לשו"ע שכן הכניס את הלכות אבלות כרוצה לומר כשם שאסור לאכול בשר אסור כך יש לציית לדיני אבלות. נדמה כי הרמב"ם תפס את הלכות אבלות באופן שונה וצריך להבין מה ההבדל.

כיצד נוצר פער כל כך עצום בין הלכות אבלות העוסקות ביחיד ובין הלכות ימי בין המצרים. ככלל, ההלכה מכתיבה מערכת שלמה של דינים אשר בהגדרה הם דיני אבלות על אף העובדה שאין כאן לנו מת. בשו"ע ישנו סימן שלם המציג מערכת הלכות הנוהגות כזכר לחורבן הנחתמות בקביעה כי אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה. על פניו, נראה שיש כאן בעיה פרופורציונאלית כאשר באבלות היחיד המגמה היא למעט את הצער בעוד באבלות הכלל מגמת ההלכה היא לחייב ולהרחיב את הצער.

לאור האמור לעיל זועקת השאלה מדוע עצבו חכמים את הלכות ימי בין המצרים והלכות חורבן במקדש! כיצד באבילות אדם פרטי עושים הכל כדי להוריד את מתח ועוצמת האבילות, ובימי בין המצרים וחורבן הבית, ההלכה אומרת בדיוק הפוך! זאת ועוד, אנו רואים כי בני האדם מחפשים להם קולות דווקא בימי בין המצרים כאשר מגמת ההלכה היא להחמיר, בעוד דווקא באבלות הפרט כאשר מגמת הההלכה היא להקל אף אחד לא מבקש לחפש לעצמו היתרים וקולות. כיצד אפוא נותר פער כה גדול בין מנהג העולם ובין ההלכה פער שפרשני ההלכה מתקשים לגשר עליו ולבארו?

מעניין שהרמב"ם לא הביא כלל הלכות ימי בין המצרים, אלא יש הלכות ארבע צומות ואח"כ 'משנכנס אב ממעטין בשמחה', גם בשו"ע אין ימי בין בין המצרים רק בסוף הלכות שבוע שחל בו תשעה באב סימן תקנא ישנה הערה על ימי בין המצרים. כיצד ייתכן שגם השו"ע וגם הרמב"ם לא הגדירו את הלכות ימי בין המצרים באופן עצמאי ומסודר?

הרמב"ם מבאר שהתעניות אינן סעיף בדיני אבלות, אלא חלק מתהליך תשובה:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר  והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה א

החת"ס באחת מתשובותיו מדייק כי ברמב"ם כתוב שמנהגי בין המצרים לא נועדו להתאבל אלא להיזכר בהיעדר בית המקדש ולהתעורר בתשובה. לאמור, כל הצומות אינן נועדו להיות חלק מעולם האבלות ואף תשעת הימים ומיעוט השמחה אלא תהליך שאותו אנו עושים כדי להזכיר לעצמנו את חסרון בית המקדש. נראה אפוא כי לפי הרמב"ם חכמים הפער בין הלכות אבלות להלכות ימי המצרים מובן לגמרי בשל העובדה שמנהגי בין המצרים אינם חלק מדיני אבלות אלא תזכורת וניסיון להתחיל מהלך של תשובה.

המהלך של החתם סופר הוא וורט יפה ודיוק נחמד בדברי הרמב"ם אך אין הוא נכון באמת. זאת בשל העובדה שכאשר אנו רואים את דיני תשעת הימים והתעניות יש דמיון גדול מידי להלכות אבלות בכדי שנוכל לפתור את עצמנו באמירה שזה הלכות תשובה. הרב סולובייצ'יק באחד ממאמריו כותב כי מנהגי שלשת השבועות מקבילים לדיני שנת האבל של האדם הפרטי ותשעת הימים מקבילים לימי השלושים. אם כן, חוזרת השאלה למקומה, כיצד ייתכן שחכמים החמירו כל כך בדיני בין המצרים בעוד בדיני אבלות המגמה היא להקל?

בין אופטימיות לפסימיות או ממשבר לתקומה

את האבלות ניתן לקחת לכיוון של ייאוש, תסכול,כעס, געגוע, בכי ושאר תחושות של חסרון. כאשר אנו מאבדים קרוב אלינו ועומדים אל מול קיר המוות צפות ועולות תחושות כגון אלו הבאות לידי ביטוי באבלות. תחושות אלו במהותן נסובות על משהו שהיה ואיננו עוד כאשר היהדות מבקשת להכווין את האדם לכיוון החיים שעל פני האדמה ולהימנע מעיסוק יתר בעולם המתים.

לחלופין, את האבלות ניתן לקחת לכיוון אחר בו אינני מצטער על משהו אישי שלי שאבד אלא קביעת סדר היום. כיוון זה לוקח את האבלות למקום ציבורי כללי אשר משנה במהותו את כל דיני אבלות. באבלות ציבורית האדם הפרטי קובע את סדר היום שלו על פי העניינים החשובים לכלל ישראל. המגבלות על החיים הפרטיים שלנו קוראות לנו להכניס לעולמנו האישי גם דברים אשר לכאורה לא כרגע רלוונטיים לנו. חז"ל מלמדים אותנו כי עלינו להתאבל על ירושלים לא בשל העובדה שאנו מצטערים על חורבנה אלא מכיוון שזוהי הדרך להחדיר לתודעתנו את ירושלים כערך כלל ישראלי.

שלושת השבועות מבקשים ממנו להעצים את תחושת הגעגוע, לשים בצד את ענייני היום יום שלנו ולהפנות את תשומת ליבנו על ידי האבלות לענייני כלל ישראל לבית המקדש שיבנה בע"ה. 'אבל אסור לו שיסיח דעתו מן האבלות' לאמור, על מנחם האבלים לחלוק את הצער יחד עם האבל ולא לשמח אותו וכדומה. כך גם בימים אלו בהם אנו אבלים על בית המקדש עלינו להעלות על נס את תודעת בית המקדש. בישיבת פתח תקוה נהוג כי בימים אלו עוסקים בבית המקדש ובגאולה כחלק מהמהלך התודעתי העצום הזה.

לסיכום, לאבלות אין ערך בפני עצמה, לא במישור הפרטי ולא במישור הכללי. במישור הפרטי ראינו כי התורה לא ציוותה מעולם על דיני אבלות אלא רק הכירה בסימפטיה את התחושה האנושית הזו מתוך מגמה לעדן ולהרים את האדם מתחושת הצער והאובדן. גם במישור הכללי עיקר עניינה של האבלות היא להסב את תשומת ליבנו לבית המקדש ולצורך הכללי. בימי בין המצרים אנחנו מניחים את חורבן ירושלים בראש סדר היום שלנו. שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב צריכים לגרום לנו להסב את תשומת ליבנו לכך שיש חוסר עמוק לכלל ישראל אשר נוגע גם לנו.

הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

 

 

בית המדרש