ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שנה למלחמת לבנון השניה

ע"י: הרב דוד סתיו

הרב סתיו מנסה שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה לדון בזוויות הערכיות של המלחמה ותוצאותיה

השבוע מלאה שנה למלחמת לבנון השנייה, וכצפוי במקביל לעלייתם של המשפחות השכולות לאתרי ההנצחה ולקברי הבנים, התמלאו העיתונים בטורי פרשנות, סיכומים וניתוחים שלאחר מעשה.  ברבות מהכתבות עסקו בדו"ח וינוגרד (זה שפורסם פורסם ובזה שעוד עתיד להתפרסם), אולם בתוך מבול הפרסומים כמעט ולא נדונו הזוויות הערכיות של המלחמה; אלו הקשורות בעולמה של תורה ומאפשרים להביט על הדברים במבט קצת אחר.


א.על גאוה ומחירה - כשהיינו ילדים בבית הספר, למדנו בספר שופטים כיצד בכל פעם מחדש העם חוטא, ובתגובה ה' מעניש את העם ומשית עליהם עם כובד שבראשו מלך אכזר..אני זוכר את עצמי וכן אחרים שואלים את המורה בכיתה כיצד ייתכן שבני ישראל לא הפנימו את הלקח ולא הבינו כי הם צריכים ללכת בדרך אחרת? כיצד קורה שהעם חוזר ונופל באותם נקודות, תוך שהוא מתעלם מדבר ה', נביאיו והשופטים? חז"ל התייחסו לשאלה זו באין ספור מקומות ותשובות רבות נתנו לה, ואחת המרכזיות שבהם מסבירה כי על ציר הזמן לא די בהתעוררות לתשובה. תחושת הבושה והרצון לתקן נעלמות בחלוף הזמן, כשהמניע הראשי לכך היא גאותו וכובוד של האדם המקשים עליו לקבל אחריות ולהודות בטעות. חכמינו אומרים כי "רשעים גם על פתחו של גיהנום אינם עושים תשובה". גם אם תעביר מול עיניהם של אותם רשעים את כל מסלול חייהם ותראה להם באופן ברור כיצד שגו לאורך כל הדרך, זה עדיין לא יזיז אותם מדרכם הרעה. רק בשבוע שעבר קראנו על רצונו של בלעם לקלל את ישראל. גם אחרי כל נסיונותיו הכושלים, בלעם לא מתחרט אלא בסך הכל שב למקומו. בלעם נשאר בלעם וכך גם בלק.


במדינה מתוקנת ומוסרית היה ראוי כי שהוביל אל מלחמת לבנון השנייה, אל נסיגות חסרות אחריות וחטא בנהול כושל של המלחמה, יקח אחריות למעשיו או לכל הפחות יודה בטעותו. גם אם הנהיג איננו מוכן להודות בטעותו, עדיין קיימת לגביו חובת ההוכחה והצורך לנפק הסברים. עד ישראל לא קיבל הסברים, לא הודאה בטעות וגם לא מנהיגות אחרת.  המנהיגות ממשיכה לשתוק ולשמוט מעליה כל אחריות. אם לא די בכך, האבסורד רק מעצים את עצמו כשהמנהיג שהוביל לפני שבע שנים לבריחה החפוזה מלבנון, במקום לשבת נכלם בביתו- חזר בימים אלה למרכז המפה הפוליטית. בעולם בו הגאוה מניעה אנשים ותהליכים, גם הצבור שוכח הכל, ממש כמו אז בספר שופטים.


ב.על סגולת ישראל - לצד המנהיגות הרופסת בה חזינו, התגלתה לעת הזו גבורתם של המוני בית ישראל שביחס הפוך למנהיגות.גילו מסירות, סולידריות והקרבה. כך היה אצל המשפחות במרכז הארץ שנחלצו לארח משפחות מהצפון, אזרחים ששלחו חבילות לחיילים שבחזית וכן בגילויי ההקרבה והגבורה בקרב הלוחמים שגילו אחוות רעים שחשבנו שכבר פסה מקרבנו. ראינו כיצד רבות מהקבוצות שהוקעו זה לא מכבר אל עמוד הקלון בטענה כי הם חומרניות ונעדרות קשר לעם ולארץ, נחלצות ראשונה לתרום למען הצלחת המערכה.ראינו כיצד אנשים פרטיםם הצליחו במקום בו קצרה יד הרשויות מלהושיע. ראינו ורחב לבבנו ואל לנו לשכוח.


ג.על הרוח והחומר- לא צריך להיות מומחה או אסטרטג גדול בכדי לדעת כי כוחה הצבאי של ישראל משמעותי בהרבה מהכוחות שעמדו מולה במלחמה האחרונה. מצד שני, הצורה שבה הסתיימה המלחמה ותחושות האכזבה מלמדות כי אין די בתחושות של "כוחי ועוצם ידי", כדי לנצח בקרב.


לא רק שהגאווה מנוגדת לעקרונות הדת והאמונה, לא היא גם אמירה ריקה ונטולת כיסוי כל עוד היא לא מגובה בתוכן פנימי ומשמעות. מנהיגות שלא תדע מהי מטרת הכח וכיצד להשתמש בו בכדי להוביל את העם, לא תוכל לנצח בשום מערכה. הגדרת היעדים הפיזיים של המערכה היא חשובה מאין כמוה, אולם חשובה לא פחות ממנה היא הגדרת היעדים הערכיים של האומה, שכן רק הם סוללים את הדרך להכרעה בשדה הקרב.


פורסם בעלון 'השבת' של צוהר לפרשת פנחס

 

 

בית המדרש