ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מילה של כבוד

ע"י: הרב דוד סתיו

מדוע אין התורה מתעקשת שאדם יצטרך לעמוד בנדרו ובמילתו עד תום, בדיוק כפי שהיא דורשת ממנו לעשות זאת במקרה של התחייבות עסקית או חוזה ממוני? מהו הגורם המבדיל בין שני הנדרים ובין שתי ההבטחות?

 


כל מערכת עיסקית המבקשת ליצור מערכת יציבה של התקשרויות מבקשת להסתמך על יסודות של יושר ואמינות. קשה לתאר מערכת עיסקית שתוכל לבסס את עצמה ללא עקרונות אלה. גם אלף הסכמים וחוזים לא יעזרו במקום שבו נעדרת אמינות ובמצב שבו אדם מסוגל לרמות ולסובב את עמיתו. למילה של האדם יש אפוא ערך חיוני, באופן ההתקשרות בין אנשים בכלל ובין אנשי עסקים בפרט. את החסרון שבהעדר אמת ואמינות ניתן למצוא כבר בדברי הנביאים ובדברי החכמים בכל הדורות, שייסרו והוכיחו את העם במלים קשות על השקר, המירמה והכחש, עד שאמרו כי "לא חרבה ירושלים אלא כשפסקו ממנה אנשי אמנה". זאת ועוד: חכמים הוסיפו ואמרו כי אחת השאלות ששואלים אדם שמגיע למרומים בסוף חייו היא "נשאת ונתת באמונה"- כלומר האם משאך ומתנך היה בנאמנות, ביושר, או חלילה להיפך.


פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו, למרבה הפלא,  עם מקרה בו התורה מאפשרת לאדם להשתחרר ממילתו. פרשת "מטות"  מתחילה בחוק הנדרים ובהיתרם. דין הנדר קובע למעשה כי אדם שאסר על עצמו או על חבירו חפץ או כל דבר אחר בהנאה, הרי הוא מחוייב לעמוד בדברו כמאמר הפסוק "לא יחל דברו". מבחינת התורה אין כל אפשרות להתיר התחייבות בין אדם לחבירו שהיא בעלת אופי משפטי מחייב, ומכאן גם שאין אפשרות להתיר חוזה חתום או כל פעולה קנינית אחרת, הגם שנעשתה בעל פה. הדבר היחיד שאותו התירו חכמים - וגם הוא לאחר שקיבלו אותו במסורת - היא האפשרות להתיר נדרים שתכליתם היא איסור (בניגוד לחוזה עסקי). במקרה שכזה ניתן להתיר את האיסור על ידי הליכה לחכם שיבטל את הנדר, אולם לדיני נדרים אין השלכה ישירה על מערכת העסקים. ואף על פי כן אנו שואלים איך יתכן שהתורה תאפשר לאדם ללכת אצל אדם אחר - ואפילו הוא חכם - שיתיר לו את נדרו? מדוע אין התורה מתעקשת שאדם יצטרך לעמוד בנדרו ובמילתו עד תום, בדיוק כפי שהיא דורשת ממנו לעשות זאת במקרה של התחייבות עסקית או חוזה ממוני?  מהו הגורם המבדיל בין שני הנדרים ובין שתי ההבטחות?


עיון בפרשה מגלה כי בניגוד להתחייבות כלכלית או להסכם שבו אדם נוטל על עצמו התחייבות כלפי האחר, הרי שבנדר ההתחייבות היא של האדם כלפי עצמו או כלפי שמים. טבעו של האדם שהרבה פעמים הוא נסחף להתרגשות ולהתלהבות יתר, ובלהט הדברים הוא מסוגל להגזים ולקבל על עצמו דברים שבשיקול דעת לא היה מעז לעשותם. התרת הנדרים מבקשת לומר לאדם כי אין אנו מעונינים להיתפס להבטחותיו שנאמרו בעת מצוקה ואין אנו חפצים בהצהרות שנאמרו בעת סערת רגשות גדולה שנבעה משמחה גדולה או צרה גדולה. אם אכן הוא עומד בנדרו גם בעת שיקול הדעת, הרי שמוטב שיעמוד בנדרו ולא יבטל אותו. אולם אם בשעה של שיקול דעת הוא מוצא את עצמו מתחרט וחש כי יש פער בין הנדר ובין התוצאות הקשות של אותו נדר פזיז, הרי שהוא רשאי ואפילו ראוי שיתיר את נדרו. אלא שהאדם עצמו אינו מספיק אובייקטיבי כדי לבחון את עצמו אם אכן מדובר בחרטה אמיתית או לא, ועל כן ראוי שילך אצל חכם שיתיר לו את נדרו.


כל זה איננו קיים כשמדובר בחוזה עסקי או בהתחייבות כלפי אחר. התורה הקפידה בכבוד הבריות ולכן גם הכריחה את האדם לעמוד בדיבורו כלפי אנשים אחרים. מכאן ראוי לנו ללמוד שיעור גדול, הן כלפי אחרים והן כלפי עצמנו, והוא כי מוטב שלא נתחייב משנתחייב ולא נוכל לעמוד בדיבורנו.


המאמר נכתב ב'עסקים ולומדים' שיוצא ע"י 'צוהר'


 

 

 

בית המדרש