ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אשו משום חציו או ממונו

ע"י: הרב מומי פאלוך

החל משבוע זה יועלו באתר בימי שלישי סיכומי סוגיות ממסכת ב"ק שסוכמו על ידי הרב משה פאלוך.

מקורות:


מקרא משפטים


משנה פ"ב,ג


פ"ו ג-ו


מכילתא דר"י


ירושלמי (+כ"י אסקוראיל)


בבלי כב- כג

מח' ר"י ור"ל


רש"י


תוס' ד"ה


ר"ח,רי"ף


נמו"י


רמב"ם נז"מ  פי"ד ; פ"ב יז


הגהות הגר"א


חי' ר' ברוך בער (אהלי ישעיה תקכד)

טמון


מכילתא


סא-סב


תוס' ד"ה אלא



הכרעת הסוגיה


רש"י


ל"א ברש"י (מובא בשנו"ס פרנקל)


תוס'


יש"ש


טוש"ע    תיח;שצב


 


מקרא


מדברי התורה עולה בפשטות שאדם אשר הדליק אש חייב בתוצאות הנזק שגרמה האש אף אם הדלקתו הייתה בהיתר והאש הלכה מאליה. לקמן נעסוק בפרטי חיוב זה, גבולותיו, והגדרתו.


 


מכילתא דר"י


המכילתא מעלה בכל אב את שאלת הצדקת כתיבתו בתורה. לדעת המכילתא ניתן היה לדעת שאדם חייב בנזקי אישו ק"ו מנזקי ממונו "הואיל וחייב ע"י קנוי לו, לא יהא חייב ע"י עצמו?". מרוח הדברים עולה בברור שנזקי אש חמורים יותר מאשר נזקי ממונו הקנוי של האדם. אש כנזקי עצמו.


תשובת המכילתא גם היא מעמידה את נזקי אש בתחום נזקים השונים מנזקי ממונו. תשובת המכילתא לשאלת הפשיטא של חיוב בנזקי אש היא, שהתורה באה ללמדנו שאדם חייב באש בין באונס בין ברצון בין התכוון ובין לא התכוון : "בא הכתוב לעשות את האונס כרצון ושאינו מתכוין כמתכוין". כדברים האלה ממש טען רבי חזקיה  בסוף פרק ב' (כו:) ביחס למקור הדין במשנה שאדם מועד לעולם : " אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון".  לדעתו אדם חייב בין באונס בין ברצון וכו' וזאת נלמד מן הפסוק: "פצע תחת פצע". בלמדנו את דברי המדרש הנ"ל, על רקע דברי התנאים ביחס לאדם החובל, הבנו שפסוק זה מצביע על תפיסת החומרא של התוצאה שנגרמה, חבלה, ודורש את העונש תחתיו. עפ"י גישה זו חומרת הדברים  ביחס לאדם המזיק נמדדת בתוצאותיהם מבלי להתייחס למדת הרצון או האשמה באותו מעשה: אדם מועד לעולם!


ביטויי הלשון(נזקי עצמו) ותוכן הדרשה וההלכה הנלמדת במדרש (חייב בין התכוון ובין לא התכוון),מעלים כיוון ברור: אב המזיק אש נחשב כנזקי אדם.


ביחס לנזקי אש קיימת מח' עקרונית בין ר"ל ור"י. המח' מופיעה בבבלי ובירו'. יחד עם זאת ישנו הבדל בדגשים השונים של המח' בכל אחד מן התלמודים .צרוף המקורות  יחדיו נותן תמונה מלאה ושלמה.


 


ירושלמי - הגדרת אש


ר"ל קובע שיש להבין את דברי המשנה בב"ק :"כלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש... חייב ח"נ" במקרה שהדליק כל שיבולת ושיבולת. כלו' ללא אוקימתא זו לא ניתן יהיה לחייב את בעל הכלב בשרפה שהתחוללה בשדהו של הזולת. בפשטות ניתן לומר שההיגיון הוא שרק מעשה ישיר של כלבו של בעל הבית מחייב אותו אך לא מעשה עקיף הכרוך ומותנה בגורמים נוספים(רוח וכו'). לעומת זאת לדעת ר"י יש לראות במעשה זה כאילו ירה הכלב את חציו וחייב ח"נ. הירו' מקשה משני מקורות על ר"ל כשהמכנה המשותף של הקושיות הוא כיצד ניתן לפטור אדם מתשלום ממון  מדין קים ליה בדרבה מיניה, בגין  עונש מוות על חלול שבת או רצח, לאור שיטת ר"ל.


לענ"ד מח' האמוראים היא בהגדרת פעולת האש כמעשה מתמשך של האדם או בע"ח. במילים אחרות האם ניתן לראות את השרפה הנגרמת מהדלקה של האדם כמעשיו ממש וכוחו או כגרמא, צרורות וכדו'. לדעת ר"ל, אש איננה נחשבת כלל כמעשה ישיר של האדם או בע"ח, ומשום כך אין לחייב את בעל הכלב שכלבו הדליק את הגדיש, אלא רק במקרה שהדליק כל שיבולת ושיבולת, קרי היה מגע פיסי ממשי בין הכלב והשיבולת באמצעות האש. הנזק במקרה זה, האחרון, הוא נזק משוכלל של גופו של הכלב ויש לראות את הגחלת או האש  כרגלו של הכלב שבסופה ישנו נצוץ מבעיר. ללא תנאי זה של מגע פיסי הרי שהאש שתתפשט תחשב לגרמא בלבד (או אף פחות מכך), של הכלב, ובעליו יהיה פטור.


לעומתו טוען ר"י, שניתן להחשיב  את  כל דלי'קת האש כמעשהו  הארוך והמתמשך של האדם או הכלב.


שני הצדדים מסכימים שניתן לחייב את בעל הכלב רק על מעשיו הישירים . מחלוקתם היא בשאלה האם אש עונה להגדרה זו.


משכך ברור מדוע הוקשה על ר"ל מדין קלבד"מ. אם מעשה ההדלקה איננו מעשה מתמשך, הרי שהנזק הממוני שנגרם והנזק המחייב מיתה, הינן פעולות שונות לחלוטין וניתן לחייב על כל אחד בנפרד.


ליברמן מעלה כיוון אחר בהסבר המח'. הוא נסמך על גירסא שונה בר"ל שגורסת : "נעשה כמדליק כל שיבולת ושיבולת". בגרסת הדפוס מחייב ר"ל הדלקה ממשית ובכ"י אסקוריאל משמע שמדובר בתפיסה משפטית.כך או כך גם מדבריו עולה בברור שמח' ר"ל ור"י היא בהגדרת מעשה האש.


 


בבלי - היסוד המחייב באש


הבבלי פותח את סוגיית אש בפ"ב בשאלה העקרונית הנתונה במח' ר"ל ור"י : האם אישו משום חציו או ממונו. מה משמעותה של שאלת "משום מאי?" לכאו' אש חייב מדין אש? נראה בברור לאור תשובת הגמרא בסופו של הדיון, "לחייבו ארבעה דברים", שהשאלה היא לאיזו קטגוריית-על ניתן לשייך את אש: האם לאדם המזיק או לממון המזיק (עיין בפר"ח)? כל אחד מן האבות המזיקים המופיעים במשנה שייך לקבוצת ממונו המזיק. לצד זה קיים אדם המזיק. עתה עולה השאלה האם אש שייכת לאדם המזיק או לממונו המזיק.


במילים אחרות ניתן לומר  שמח' האמוראים בבבלי אינה עוסקת בהגדרת אש כמעשה ישיר או לא, אלא בשאלה היסוד המחייב באש האם אדם המזיק או ממונו המזיק?


דברי ר"י בבבלי ובירו' מתאימים להפליא. האש היא כחיציו של האדם (או הכלב) הן לעניין הגדרת המעשה והן לעניין היסוד המחייב: האש היא היא מעשהו הארוך של האדם, והיסוד המחייב הוא אדם המזיק.


את דברי ר"ל יש להבין באופן מורכב יותר. אפתח בשאלה. מה הקשר בין דברי ר"ל  בירו' שאמר שחייב רק כאשר הדליק הכלב כל שיבולת ושיבולת ובין דבריו בבבלי שאישו משום ממונו?


כאמור לעיל מח' ר"י ור"ל בירו' נוגעת להגדרת האש כמעשה האדם. לדעת ר"ל אין לראות באש המתפשטת מעשיו הישירים  של האדם. כלב חייב על כל הגדיש רק אם הדליק כל שיבולת ושיבולת כלו' רק כאשר היה מגע פיסי בין הכלב והשיבולת . מה באשר לאדם שהדליק אש? האם נחייב אותו רק כאשר הדליק כל שיבולת ושיבולת? מפשטי המקראות (כי-תצא אש) ומהמשניות בפ"ו נראה שאדם חייב על אש שהדליק כל אימת שהלכה והדליקה את שדה חברו.


צרוף שתי הנחות אלו 1.אש אינה מעשיו של האדם/כלב 2. אדם חייב על אש. נולדה ההגדרה בבבלי שלדעת ר"ל חייב על אש לא מדין מעשיו,  קרי אדם המזיק, אלא מדין ממונו שהזיק!


בהבנת דברי ר"ל ור"י, אישו משום חציו או ממונו, נחלקו הראשונים :


 


מח' ר"י ור"ל - הסבר הראשונים


א. ר"ח,רי"ף,רמב"ם



ר"ל - שור המזיק


לדעת ראשונים אלו יש להבין את דברי ר"ל אשר ראה באש ממון המזיק כאילו מדובר בשורו שעליו לשומרו שלא יזיק. ניתן להבין בכמה דרכים  מהו מרכיב הממון באש. אפשרות אחת היא שחומר הבערה של האש היא ממונו.  כלו' מדובר בממונו של האדם שנדלק ובשל כך נחשבת האש לממונו. אפשרות אחרת ניתן ללמוד מדברי רש"י. לדעת רש"י נראה שיזמת ההדלקה היא זו אשר קובעת האם האש היא ממונו או לא. רש"י קובע שנפ"מ בין ר"ל ור"י היא, במקרה שהאדם הדליק שדה חברו בגחלת שאינה שלו. במקרה זה לדעת ר"ל פטור מאחר והאש אינה ממונו.  מכאן משמע, שלרש"י מרכיב ממונו באש, נוגע ליצירת האש יותר מאשר הבעלות על החפץ הנדלק. כל עוד האדם אינו מקור האש שלפנינו אין היא נחשבת ממונו. תמיכה לדברי רש"י מצויה בדברי הגמרא בפשטותם בקושיות על ר"ל מגמל שהזיק  בנרו של חנווני שעמד בתוך החנות. שם שואלת הגמרא : "האי אש לאו ממונו הוא?".


 


ר"י - מזיק בידים


לדעת ר"ח ועוד ההשוואה בדברי ר"י נועדה לקבוע שהנזק שנוצר כאן הוא נזק של אדם המזיק. וכך אומר ר"ח: "כאילו בידיו מכה והוא המזיק בעצמו כדין אדם המזיק". מדברי ר"ח אלו עולה שר"י רואה בנזק של אש מעין נזק בידים של אדם וכאילו בכוחו הפיסי הלך וכילה את שדה חברו. אש כנזק בידים.


 


תוס,תור"פ


בהבנת דברי התוס' קיימת מבוכה מאחר. דבריו בסוגיין (ד"ה אשו משום חציו וממונו) הופכים התוס'  את היוצרות: בדעת ר"ל משתמשים תוס' במושגי מעשה בידים ואילו בדעת ר"י משתמשים תוס' במושגי פשיעה ושמירה. את דברי התוס' יש להבין, לענ"ד באופן הדרגתי. ראשית להניח את יסודות תפיסתם כפי שעולה מדבריהם בהמשך הסוגיה (כב:) ורק אח"כ לפנות לדבריהם בראש הסוגיה המהווים הרחבה של ההגדרות האמורות שם. להבנת הדברים ניעזר בתור"פ.


 


ר"י - פשיעה שתוצאתה קרובה לודאי


תוס' מסבירים מדוע לדעת ר"י פטור במקרה שמסר שלהבת לחרש שוטה וקטן. רש"י ור"ח מבארים שהפטור נובע מהעדר מעשה ישיר של נזק   וכדברי הגמרא : "חציו דחרש הן": כלו'  הנזק ארע ממעשיו של החש"ו. תוס' לעומתם טוענים שהפטור של ר"י נובע מטעם אחר ובכך נחשפת תפיסתו בהסבר דברי ר"י: "לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו". יסוד החיוב באש, כמו גם בחץ, היא העובדה שהנזק קרוב לודאי. במקרה של מסירה לחש"ו חסר מרכיב הודאות הקרובה של הנזק, ובשל כך אין הדבר דומה לחציו של המוסר. נוסיף לדברים אלו מרכיב בסיסי המופיע בדברי תור"פ - פשיעה. ההגדרה הסופית של חציו שמתקבלת אליבא דר"י היא: מעשה פשיעה אשר תוצאת הנזק קרובה לודאי להתרחש. התמלאות תנאים אלו מגדירה את מעשה האדם כמעשיו ממש ונחשב הדבר לנזקי אדם.


אם נשווה את הגדרת התוס' להגדרת הר"ח נמצא מחלוקת מעניינת. הר"ח ודעימיה דורשים את המגע הישיר הכוחני בכדי לגבש מעשה כחציו של האדם, ואילו תוס' דורשים את הודאות של התרחשות התוצאה הנובעת ממעשה הנזק. בתמצית נאמר שהר"ח מדגיש את הפן הריאלי/פיסי ואילו התוס'  ומתמקדים בקשר הפיסיקלי בין המעשה והתוצאה. הסברם של בעלי התוס' עולה בקנה אחד עם התשובה הסמויה של ר"י על קושיית ר"ל בראשית הסוגיה. הגמ' מבארת מדוע ר"ל אינו מקבל את דברי ר"י שאש היא כחציו, משום שאש אינה כוחו של האדם. לדעת תוס' נכון הוא שאש אינה כוחו של האדם אך בכ"ז יש לראותה כחץ מאחר והמרכיב החשוב בחץ אינו הכוח, אלא הקשר הפיסיקלי ההכרחי והוודאי בין המעשה והתוצאה. דברים אלו מתיישבים יפה עם דברי ר' יוחנן במקרה של מוסר לחש"ו גווזא וכו' שחייב כי הניח את התשתית הארגונית להיווצרות תוצאת הנזק.


עתה נפנה לדברי התוס' בראש הסוגיה ונראה כיצד דבריהם מהווים נדבך מרחיב לתפיסתם הכללית של תוס' בהסבר ר"י. לדעת תוס' "אין צורך שיבעיר בעצמו אלא כל מקום שפשע ולא שמר". ללא ההקדמה דלעיל יש לתמוה מה הקשר בין חציו ובין שמירה וכו'?. עתה ברורים הדברים. לדעת תוס' ע"מ לקבוע שמדובר במעשיו הישירים של האדם יש לבסס את מרכיב ודאות התוצאה הנגרמת ממעשה הפשיעה של המזיק. באים תוס' ומרחיבים את היסוד הנ"ל לדעתם אין צורך במעשה אקטיווי שיגרום את התוצאה הנזיקית די במחדל של פשיעה במקום שנדרשה שמירה בכדי לקבוע שהתוצאה .


 


ר"ל - יצירת תקלה


לעומת עמדת ר"י המחייב את התוצאה הנזיקית הקרובה לודאי, לדעת ר"ל : "אע"ג דלא מזומן כולי האי  מחייב". ר"ל מחייב אדם שמסר שלהבת לחש"ו אף שלא מתקיים קשר ההכרחי ווודאי בין מעשיו ובין התוצאה. סיבת החיוב היא הפשיעה שלא שמר כהלכה את אישו. "אישו משום ממונו"  פירושו של דבר שהאש היא מושא האחריות של האדם, וכל התרשלות בשמירה מחייבת לשאת בתוצאות.  עפ"י תפיסה זו לא קיימת חובה של קשר וודאי בין המעשה ובין התוצאה הנגרמת בעקבותיו.


על גבי נדבך זה מוסיפים תוס' (כב.) את הרעיון הבא: "לא שיהא האש שלו אלא אפי' הדליק באש של אחר" לדעת תוס' הגדרת אש כממונו המחייב שמירה איננה נובעת מעולם הבעלויות, אלא כוללת גם את מעשיו  של האדם. אם אדם עשה מעשה של העברת אש אף אם האש אינה שלו מעשה זה של העברת האש מחייב את האדם באחריות וממילא גם בתוצאות. לאור חידוש והרחבה זו נראה שמתאימה הגדרת התור"פ שאש לר"ל הרי היא כבור (ולא רק שור). הדמיון הוא בעובדה שלא מדובר בחפץ ממשי שהאדם בעלים עליו, אלא על מצב אותו יצר האדם שיכול לגרום לנזק, עליו לשומרו ויישא בתוצאות נזקו.


 


נמוקי יוסף - נרות שבת


הנמו"י שואל על ר"י קושיה המעלה חיוך עלפני שומעה. אם לדעת ר"י יש לראות בהדלקת אש כפעולה של ירי חץ הנחשב מעשיו ממש כיצד יכול אדם להדליק נרות בערב שבת הרי במהלך השבת כאשר תדלק האש ייחשב הדבר כאילו הוא עתה הדליק את הנרות? תשובת הנמו"י מעמידה אותו בעמדת ביניים בין  עמדת הר"ח והרי"ף, ובין בעלי התוס'. לדבריו אין לראות את מי שהדליק אש: "כמאן דאדליק השתא בידים אלא כמאן דאדליק מעיקרא... באותה שעה נעשה הכל". הגדרת אש כחץ לא טוענת שכל רגע ורגע כוחו של האדם מצוי כאן וכאילו הוא מדליק את האש. לדעת הנמו"י הפעולה המשמעותית היא ההדלקה שבתחילה, בה טמון הכל וכל משך ההדלקה שאח"כ אינו אלא נגזרת של אותו מעשה הדלקה. הגדרה זו מעמידה את ההדלקה כאירוע של חץ מחד הכולל את כל התוצאות של ההדלקה אך לא מגדירה את הדלקה שבהמשך כהדלקה בידיים ממש. בכך כאמור נמצא הנמו"י בתווך בין העמדות דלעיל. הוא דורש מעשה שכולל הכל ובכך קרוב הוא לדעת הר"ח וכו' הדורשים מעשה ישיר. מאידך הנמו"י מקבל את המודל המתמשך של מעשה ותוצאות עתידיות ובכך הוא קרוב לעמדת בעלי התוס' ויש לעוד לעיין.


 


מבנה הסוגיה


הסוגיה בנויה מארבעה שלבים:


1.מח' ר"ל ור"י - אישו משום חציו או ממונו


2.קושיות על ר"ל ממקורות תנאיים ויישובם


3.רבא- תמיכה בדברי ר"י


4.מהפכה - עמדת ר"י המשלבת חציו וממונו


 


פשוטם של המקורות התנאים (כולל המדרש) וכך בדברי האמוראים (רבא), מורה על תפיסת אש כמעשיו של האדם. מטרת הסוגיה כפי שנראה להוכיח שעמדת ר"ל יכולה לפרנס (אם כי בדוחק) את המקורות הללו. הנחיצות במהלך זה מתבררת בסופה של הסוגיה בה מתברר שר"י תומך ג"כ בעמדה זו הרואה באש חלק מממונו שהזיק ומטילה חובת שמירה ואחריות עליו.


לענ"ד , פשטות קושייתו על ר"י, כיצד יסביר את דין טמון, והקלות בה הגמרא משנה את עמדת ר"י מבלי לנסות יתר על המידה לתרץ את קושיית אביי, מוכיחים שהגמרא רצתה להגיע למסקנה זו, והמהלך כולו נועד לסייע בכך. דברי הגמרא במסקנתה , שיובהרו בהמשך, מצביעים על מגמת הגמרא לכלול את מירב אבות הנזיקין  תחת מכנה משותף אחד: חובת שמירה ואחריות בגין הפרתה. מגמה זו מוכיחה את עצמה גם במקומות נוספים בהם הגמ' מעדיפה את חובת התשלום כל בסיס יסוד הפשיעה והרשלנות על פני האחריות הנובעת מיסוד הבעלות.


לעיל עסקנו בהסבר יסודות המח'. היה מקום לעסוק בהתמודדות ר"ל עם המקורות השונים , התמודדות אשר מחדדת ומצמצמת את עמדתו של ר"ל. בע"ה נעשה זאת בעתיד ברצות ה' ובתת כוחו.


 


מסקנת הסוגיה - מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו


מה מובנו של מהפך זה? מהי המסקנה בדבריו של ר"י האם אישו משום חציו או משום ממונו?


הנחת היסוד בשאלות אלו שקיימת עמדת יסוד אחת בשאלת אופי האש לדעת ר"י ותרומתה של מסקנת הגמרא היא שיש להוסיף לאופי זה רכיבים נוספים. מכך, נגזרים שני מודלים  הגיוניים אפשריים בהסבר מסקנת הסוגיה:


1.אישו כחציו - אב נזק אש ממשיך להיות מוגדר כאש על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית. לתפיסה זו יש להוסיף רכיבים הלכתיים הבאים מעולם אישו כממונו.


2.אישו כממונו-  ר"י משנה עמדה . זהותו הבסיסית של אב נזק אש הוא ממונו המזיק עם כל המשתמע מכך. לכך יש להוסיף רכיבים הבאים מעולם אישו כחציו.


 


בטרם נציג את דברי הראשונים בהסבר מסקנת הסוגיה נחזור על מס' נפקויות בין עמדת ר"י ור"ל.


ר"י- אישו כחציו. אש נחשבת למעשה האדם או בע"ח ממש. 1.משכך, יש לחייבו אדם גם כאשר כלבו הדליק אש, מאחר והוא מעשהו הישיר של כלבו. 2.אדם חייב בכל נזקי אש גם במקרה של טמון , שהרי לא מצינו שאדם המזיק פטור מנזקים לא צפויים (למעט מקרה של כלו חציו קרי האש היתה שמורה ואח"כ נגרם אונס שהסיר את השמירה). 3.כאשר אדם ניזוק מדלקה חייב המדליק בתשלומי צער ריפוי שבת ונזק ככל דיני אדם המזיק אדם.


ר"ל - אישו כממונו המזיק.יסוד החיוב מבוסס על פשיעה בחובת השמירה.  1.דיני טמון חלים במלואם . 2. במקרה שאדם ניזוק מן הדלקה יחוייב המזיק רק בתשלומי נזק. 3. לא ניתן לחייב אדם על נזקי כלב שהדליק את האש מאחר ומשמעות הדבר היא שעל האדם מוטלת חובת שמירה על ממון של ממונו!


נעבו לדברי הראשונים בהסבר מסקנת הסוגיה.


 


תוס,רש"י


לדעת רש"י ותוס' ר"י נשאר בעמדתו הבסיסית שאש היא חציו של האדם. אלא שיש להוסיף להגדרה בסיסית זו גם את המרכיב של ממונו המזיק המוסיף על הגדרת הזהות הבסיסית. מכך נגזר שאש חייב על טמון ובכלבו וכו' אך גם במקרה שכלו חציו.


לדעת ל"א (מופיע בשנו"ס פרנקל) עמדת היסוד של ר"י השתנתה לחלוטין. זהותו של אב נזק אש הוא ממונו המזיק. על גבי הגדרה זו יש להוסיף את המרכיבים הנוספים של חובה כאדם המזיק קרי חובת ארבע תשלומים.


 


רמב"ם


פי"ד מוקדש לאב נזק אש. קריאה  רציפה במהלך הפרק מצביעה על כיוון ברור: הרמב"ם פסק את פסיקות ר"ל.


ס"ד - נפלה גדר ועברה האש והזיקה חייב "למה הדבר דומה לשורו שיצר והזיק".


יש לציין שהרמב"ם לא הציג מקרה זה של נפילת גדר בהקשר בו הופיע הגמ' קרי כפתרון לבעיית טמון , אלא כדין בפני עצמו המבליט את חובת האש כממונו.


ס"ה- מסר שלהבת לחש"ו חייב.


ס"ט - פטור טמון בכל מקרה(אף אם לא כלו חציו).


סי"ג - חיוב גמל שהדליק את הבירה מפני שהרבה את פישתנו (תרוץ הגמרא לר"ל).


סט"ו - "חייב בחמשה דברים כאילו הזיק בידו שאע"פ שאישו משום ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו".


 


כיצד יש להבין את דברי הרמב"ם בסט"ו? האם אש היא ממונו או חציו? לעיל הצגנו את הדברים כהגדרת בסיס +תוספת דינית. בדברי הרמב"ם נראה שהקשר עמוק יותר. הרמב"ם כותב מפורשות בסט"ו שהאש היא חציו לצד הקביעה שהאש היא ממונו?


לכך יש להוסיף קושיה נוספת שתסייע בעדנו להיחלץ לחלוטין מן המצר.


בפ"ב,יז קובע הרמב"ם שכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש חייב על מקום הדליקה נ"ש ועל שאר הדליקה ח"נ. א. מדוע שיבץ הרמב"ם את ההלכה בפ"ב ולא בפי"ד? מדוע מחייב הרמב"ם את הכלב על שאר הגדיש ח"נ והרי לדעת ר"ל פטור על שאר הגדיש אלא א"כ הדליק כל שיבולת ושיבולת? בסופו של דבר האם פסק הרמב"ם כר"ל או כר"י?


 


לענ"ד פסק הרמב"ם כר"ל וכר"י כאחד. לעיל הצגנו שתי מח' שונות של האמוראים: בבבלי הוצג המח' כעוסקת בשאלה מהו היסוד המחייב של אש, ואילו בירו' הוצגה המח' בהגדרת אש כמעשה של האדם וכו' הרמב"ם קבע, בעקבות מסקנת הגמרא בדברי ר"י,שהיסוד המחייב  באש הוא ממון המזיק (כר"ל). מכך נגזרות כמה הלכות חשובות: מסירה לחש"ו חייב, טמון פטור ועוד. יחד עם זאת בהגדרת אש פסק הרמב"ם כר"י שאש נחשבת למעשה ישיר של האדם או בע"ח.


במילים אחרות אש היא חציו של ממונו. על האדם לשמור שלא יזיק באשו ואם הזיק חייב כדין ממונו המזיק שחובת התשלום בו היא הפשיעה.  כאשר בעל החיים שלו מזיק נחשב הדבר כחציו של בעל החיים, ואף שאין חובת שמירה על אש זו, שהיא ממונו של ממונו,  אך הוא חייב על מעשה זה כשאר מעשיו של בעל החיים שלו.


הכלב שנטל את החררה חייב לא מדין אש אלא מדין רגל משונה וכו'. מכאן ברור מדוע מנה הרמב"ם הלכה זו בפ"ב ולא בנזקי אש משום שלדעת הסובר אש כממון, אין חובת שמירה של אש שיצר בעל החיים. יחד עם זאת מעשה זה של בע"ח מחייב את בעליו כדין רגל : על מקום ההנחה של הגחלת נ"ש ואילו על שאר האש ח"נ כדין צרורות.פי"ד עוסק בנזקי אש  ופ"ב עוסק בנזק של בעלי החיים !


 


גמל טעון פשתן - סי"ב


פסק הרמב"ם בגמל עקבי לשיטתו שאין לחייב את בעל הגמל, משום שלא מדובר באש שהיא ממונו . חובת בעל הגמל נובעת מהפשיעה המוקדמת שלו שהעמיס על הגמל פשתן שיכול להיכנס לחנות ולהדליק.


הטור מוסיף שאם סכסכה הגמל חייב בעל הגמל גם אם לא פשע בהטענת יתר כדין מעשה ישיר של ממונו.


הרמב"ם לא ציין את הלכת סכסכה שנדחתה במהלך הגמרא ונותר עם מסקנת הגמרא שחובת בעל הגמל היא בגין פשיעתו. את ההלכה הנ"ל פסק הרמב"ם במסגרת דיני אש ולא הסמיכה לכלב שנטל את החררה. הנימוק לכך ברור. במקרה של כלב אכן מדובר בנזק שביצע כלבו/ ממונו באמצעות אש שכאמור לדעת ר"ל אין לחייב על מעשה זה. לעומת זאת הנזק שביצע הגמל הוא אש ממש, משום שמדובר בפשיעתו המוקדמת של בעל הגמל אשר גרם במעשה פשיעתו (הטענת יתר) להדלקת האש של הגמל וממילא אין לראות בכך מעשה של הגמל אלא של גרימת דלקה של בעל הגמל.


הרמב"ם לא מציין כמה יהא חייב בעל הגמל כפי שעשה במקרה של כלב. פסיקתו עקבית לדברי המקורות. בכלב מציינת המשנה שחייב ח"נ ואילו בגמל לא הוזכר פרוט משמע נ"ש.


 


הרמ"א


מוסיף שיש אומרים שבמקרה של הדלקה רגילה חייב בעל הגמל על מקום ההדלקה נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ ורק אם סכסכה חייב על הכל נ"ש כדין כלב שנטל את החררה שם מופיעים חילוקים אלו. עמדה זו של הרמ"א שונה מדבריי ההסבר שהוצעו לעיל, ונראה שהרמ"א הבין את מסקנת הגמרא במקרה של גמל באופן שונה. יוסיף ה' כח ואעמיק בכך בעתיד. עיין עוד בדבריו בסי' שצב.


 

 

 

בית המדרש