ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חורבן התורה ובניינה

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

הקינות על עשרת הרוגי מלכות ועל שריפת התלמוד (´שאלי שרופה באש´) מזכירות לנו, כי במקביל לחורבנות הבתים, חורבן העבודה, התרחשו חורבנות נוספים - חורבנות התורה, כאשר לכל חורבן בית נתלווה חורבן של התורה

הקינות על עשרת הרוגי מלכות ועל שריפת התלמוד ('שאלי שרופה באש') מזכירות לנו, כי במקביל לחורבנות הבתים, חורבן העבודה, התרחשו חורבנות נוספים - חורבנות התורה, כאשר לכל חורבן בית נתלווה חורבן של התורה. חורבנות אלה משולבים מהותית בחורבנות הבתים, אלא שבניגוד לחורבן הבית השני, שאחריו עוד לא זכינו לבנין בית שלישי, אחר חורבן התורה השני זכינו לבניין תורה בשלישית.

היסטורית, חלוקה לתקופות היא מעשה רטרוספקטיבי במהותו. רק מבט לאחור מאפשר למתבונן לטעון, כי אירוע זה או אחר מהווה נקודת ציון וגבול בין תקופות שונות. פעמים רבות, נקודות ציון אלה הן אך שרירותיות. אחד האירועים הבודדים, אשר מהווה גבול היסטורי גם ללא רטרוספקטיבה, גבול אשר כבר בני הזמן ההוא הבחינו בו כמעבר בין תקופות היסטוריות, הוא חתימת המשנה על ידי רבי. ראשוני האמוראים, גם אלה אשר זכו לראות את רבי ואולי אף לשמוע תורה מפיו (לבד מרב), קבלו על עצמם שלא לחלוק על התנאים, ובכך הצביעו על חתימת המשנה כנקודת ציון המבדילה בין שתי תקופות. כפי שנראה להלן, כשם שאמרו חז"ל 'הדור קבלוה בימי אחשורוש', וכך הגדירו ימים אלה של ראשית שיבת ציון כימי בניין התורה השני, כך נוכל לציין את חתימת המשנה כבניין תורה שלישי.

שלוש תורות הן, וניתן לכנותן "תורת הנביא", "תורת החכם" ו"תורת המשפטן". תורת הנביא היא התורה שישראל למדו מפי משה. תורה המגיעה באופן ישיר מאת הקב"ה. משה אינו מחדש דבר. כאשר מתעורר מצב חדש, אשר לא נידון לפני הקב"ה, ניגש הוא מיד להשלים את החסר מפיו יתברך. כך בעניין האנשים הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח, כך בעניין המקלל ובעניין המקושש, וכך בעניין בנות צלפחד. משה היה צריך לעצתו של יתרו כדי להאציל סמכויות על שופטים זוטרים, אשר אינם שומעים הלכה ישירות מאת ה', וגם זאת רק בתנאי, שאת הדבר הגדול יביאון אליו, אל הסמכות הנבואית העליונה.

אלא שתורת הנביא תלויה באמונתם הגדולה של מי שאינו נביא. בארץ ישראל יש חשיפה לעבודה זרה. בתחילה - בשיתוף. 'עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים'. הקשר הישיר לקב"ה עדיין מפעם בעצמה, עצמה גדולה, אשר מתפרצת גם לכיוונים מעוותים של אלילות. אולם בסופו של דבר מתגלה, כי תחושת הקשר הישיר אל הקב"ה הולכת ומתעמעמת, וההתנהגות הדתית הופכת לריטואל, אשר הנביאים מוחים כנגדו, ללא הועיל. סמוך לחורבן הבית מזלזל ומתעלל העם בירמיהו, כאשר אינו מתנבא באופן המתאים למה שחשבו הם לנכון. כריתת ענף הנבואה הוא החורבן התורה הראשון, חורבן תורת הנביא.

אמנם נבואה נותרת עדיין תקופת מה, אך אין היא בראש. הנבואה נשמרת בעזרת "מכשירי החייאה" רק כדי שניתן יהיה לבנות את הבית השני. וכך כותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ב):

א המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי... ג  מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.

 ד  ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית.

בראש העם, כמנהיג רוחני, לא עומד עוד נביא. עומד סופר, חכם. הנביאים האחרונים - טפלים לחכמים. חכם עדיף מנביא, כמאמר הגמרא במגילה (יז ע"ב):

אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.

נבנה כאן בניין תורה חדש, תורת החכם. החכם אינו קשור אל הקב"ה פנים אל פנים. הוא מכיר רק את התגלותו המרכזית - תורה שבכתב. אולם היכרות זו היא היכרות מעמיקה. הוא מכיר כל גוון (=ניואנס) בלשון התורה. הוא יודע להאזין לצליל הניגון של הפסוקים, המלים האותיות ואף התגים. עבורו תורה שבכתב היא פרטיטורה שבהתבוננו בה הוא שומע את נגינתה של התזמורת מן הטוּבּה החצוצרה והכינורות, ועד הפיקולו וצלצול השליש. אין הוא צריך לנגינה בפועל. התבוננות בתווים מספקת לו, וממנה הוא שואב את מה שאיש אינו שומע. הוא מבין כי הקב"ה נתן לנו בתורה שבכתב הרבה מעבר לדיו על גבי גוויל.[1]

אלא שאותה פרטיטורה סובלת פרשנויות שונות. יש המדגישים את נקישת הטימפני ויש המצניעים את תפקידו. יש הסבורים כי היצירה אמורה להיצבע בצבעי כלי המתכת, ויש הסבורים כי היא רכה כנגינת הצ'לו. כדי שהיצירה תישמע לקהל כיצירה אחידה, יש להגיע לאחדות דעים. הדיון בזמן החזרות הוא דיון חשוב, אך הוא חייב להסתיים בהכרעה ברורה המקובלת על כל הנגנים. דרוש מנצח סמכותי, ודרושה אהבה ואחווה בין הנגנים. אם כל אחד יהיה זחוח דעת, ויראה עצמו בראש, תרבה השנאה והמחלוקת, ויגיע חורבן. ואכן, כל עוד היתה סמכות ברורה ושררה אהבה, ניתן היה לדון דיון אמיתי ולהגיע להכרעה ברורה, ולא היתה מחלוקת בישראל, עד שהשתנו פני הדברים, כדברי הברייתא בסנהדרין (פח ע"ב):

תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול - שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למנין. רבו המטמאים - טמאו, רבו המטהרין - טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.

ובמסכת סוטה (מז ע"ב), מוסיפה הברייתא:

משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל. משרבו תלמידי שמאי להילל שלא שימשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.

זחוחי הלב עשויים להיות אלה הרואים עצמם כבעלי הסמכות, ומשרבו ונשברה הסמכות - רבתה מחלוקת. וכך מגיע חורבן תורה שני, השלוב בחורבן הבית השני, עליו אמרו חז"ל שנחרב עקב שנאת חינם. המחלוקת, שתחילתה בשבירת הסמכות והמשכה בהעדר הכרעה והנצחת חילוקי הדעות, הופכת לשנאת חינם. כך מלמדת הגמרא בשבת (יז ע"א):

הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר, הלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה? - אמר לו: אם תקניטני - גוזרני טומאה אף על המסיקה. נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס [לבית המדרש][2] והיוצא אל יצא [לפי שהיו רוצין לעמוד במנין]. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל [לפי שהלל נשיא וענוותן].[3] וגזור שמאי והלל - ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו.[4]

בירושלמי (שבת פ"א ה"ד), הדברים חריפים ביותר:

אילו מהלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו כו' אותו היום היה קשה לישר' כיום שנעשה בו העגל...תנא רבי יהושע אונייא: תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין[5] בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.

עם זאת, לא יטוש ה' עמו. בד בבד עם החורבן, הולך ונבנה בית התורה השלישי, תורת המשפטן. העמקה וניתוח של המשנה החתומה. אין עוד פניה ישירה אל תורה שבכתב כדי להאזין לדבר ה', ודאי וודאי כי אין פניה ישירה אל הקב"ה עצמו. יש להסתמך על מה שנכתב ונוצר בשתי תקופות התורה הקודמות וליצור באמצעותו את הקומה הבאה. האמוראים מקשים ומתרצים ('פשיטא...לא צריכא...'), מצביעים על סתירות ומיישבים אותן ('תני חדא...ותניא אידך...לא קשיא...'), עומדים על שורש מחלוקות התנאים ('במאי קמיפלגי...') ועל העולה מהן ('מאי בינייהו...'), מצביעים על שיטות החורזות עניינים שונים לדבר אחד ('ואזדו לטעמייהו...' ; 'כולם בשיטה אחת אמרו...'), וכך מאפשרים לתורה להמשיך לגדול ולהתפתח ממקורותיה היא.

תורת הראשונים אינה אלא המשך דרכם של האמוראים, אלא שחומר הגלם רחב יותר, וכולל את תורת האמוראים, ההופכת היא עצמה לבסיס דיון והעמקה משפטית. באופן דומה מתייחסת תורת האחרונים לכל מה שקדם לה. הכל יחד הוא בית שלישי של תורה - תורת המשפטן. בתורה זו, דווקא בסיסה המוגבל, כביכול, תורת התנאים והאמוראים, מתברר כבעל עצמה אדירה: המגבלה מחייבת ניתוח המביא את המעיין ליסוד הסברא המופשטת של ההלכה.

אולם זה אינו הבית האחרון, בניין עולם. יש להניח, כי תהליך הבניין האחרון יהיה היפוך של תהליך החורבן. תורת המשפטן היא הבסיס, שעליו תיבנה מחדש תורת החכם. השימוש בשיטות ההעמקה המשפטיות להבנת דרשות חז"ל יגלה מחדש את אורה של החכמה, יפתח מחדש את חוש ההאזנה לסימפוניה החבויה בתורה שבכתב. החכמה המחודשת תהיה עמוקה יותר מתורת החכמה של בית שני, שכן תהיה בה האזנת הלב המשולבת ואף בנויה על אלפיים שנות שכלתנות של חוש הראיה (כהגדרתו של הרב הנזיר).

חכמה חדשה זו תוביל לאהבת חינם. הויכוח בין החכמים יהיה דיון פורה ולא התנצחות, ושוב ניתן יהיה לסכם כל דיון בהסכמה, שהרי לא ייזנח השימוש בכלי העיון המשפטי-שכלי. רק אהבה זו תאפשר חידוש הסמיכה, שכן לשם כך דרושה הסכמה מוחלטת אודות חכם מסוים הראוי להיסמך.

התורה השמעית, כדברי הרב הנזיר, מאפשרת בסופו של דבר לשמוע את קול הנבואה, וכך, חידושה של תורת החכם, התורה השמעית, תוכל להביא לחידושה של הנבואה, וכך גם לחידושה של תורת הנביא, שהפעם תהיה נחלת הכל, שכן תורת המשפט ותורת החכם לא יישכחו.

ונבואה, כפי שראינו, היא תנאי לבניין הבית עצמו, בניין עולם, במהרה בימינו, אמן.

 


[1] ראה 'קול הנבואה' לרב הנזיר זצ"ל.

[2] המוסגר - דברי רש"י.

[3] הלל הנשיא, הוא בעל הסמכות האמיתי, אך הוא ענוותן, ומקבל על כרחו את דעת הרוב, למרות שאינו מסכים לה. ולנוכח הרוב המלאכותי שהושג בכוח החרב הנעוצה לא נתקבלה הגזרה בעם, שהרי העם מורגל בתרבות דיון של סמכות ואהבה.

[4] בדור הבא, כשתרבות השתלטות הרוב רווחת, ותרבות הדיון והשכנוע נעלמת (או נאלמת) - גזרה שנתקבלה באמצעות רוב מלאכותי עשויה להתקבל.

[5] מסתבר פירושו של בעל 'קרבן העדה': היו מוכנים אפילו להרוג, ולא שהרגו בפועל. וכך נראה מסוף התיאור, שהנותרים למטה עמדו בחרבות ורמחים באיום ולא בפועל.

 

 

בית המדרש