ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המחוללות בכרמים

ע"י: הרבנית פנינה נויבירט

חמישה עשר באב ויום הכפורים מתוארים במשנה כימים הטובים לישראל דווקא בגין מחולות בנות ירושלים בכרמים, שהתרחשו בעיצומם.הרב רונן נויבירט לקראת ט"ו באב

 


"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לו ... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה ..." (משנה, תענית, ד).


חמישה עשר באב ויום הכפורים מתוארים במשנה כימים הטובים לישראל דווקא בגין מחולות בנות ירושלים בכרמים, שהתרחשו בעיצומם.


הבנת ערכם הסגולי של ריקודי בנות ירושלים נעוץ הוא בביאור מהותו של ט"ו באב, המתואר בהמשך המשנה: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:" (שם).


ע"פ המשנה, יום חתונתו של שלמה המלך הוא יום מתן תורה. על פניו נראה, כי זהו יום הכפורים, כמבואר בגמרא: "דאית ביה (ביום הכפורים) סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות" (תענית ל:)


אם כך הוא הדבר, הרי שיום שמחת לבו של המלך שלמה - יום בנין בית המקדש, הינו ט"ו באב. עם זאת, לא ברור על סמך מה מסיקה המשנה, כי אכן בית המקדש ייבנה דווקא בט"ו באב, כפי שמקשה בעל היערות דבש: "ויש להבין מה ענין הך קרא ... דבנין בית המקדש אינו ענין כלל להך דט"ו באב, ומכ"ש יום מתן תורה ..." (יערות דבש חלק שני, דרוש ד').


הגמרא במסכת תענית, מביאה קשר נוסף בין ט"ו באב לבין בית המקדש. ע"פ המדרש בט"ו באב פסקו לכרות עצים לצרכי עבודת קורבנות בבית המקדש: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין" (תענית ל"א.).


ייחודיותו של ט"ו באב נעוצה בכך שביום זה תשש כוחה של חמה. תקופת בין המצרים, מאופיינת במזג אויר מוקצן ובימים ארוכים של חמה יוקדת. האקלים השורר בתקופה זו מייצג מציאות קוטבית, בה עלולים בני ישראל ליפול תחת רשתם של אויבי אומות העולם, המשולים לחמה, כלשון המהר"ל: "אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות ... ואין לך נטיות קצה יותר כמו כאשר הוא בתמוז ובאב שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל שהוא המן אשר בו השווי." (נצח ישראל ח').


פורענות זו מגולמת בדמותו של "קטב מרירי", השולט בימי בין המצרים, כמבואר במדרש: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמד"א מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים" (איכה רבתי פ"א, כ"ט).


קטב מרירי - כשמו כן הוא סמל לקוטביות ההרסנית שביסוד ימי האבל. ואכן תיאורו של קטב מרירי במדרש מבליט את ההקצנה חסרת הפרופורציה שבדמותו: "ר' יוחנן ורשב"ל - ר' יוחנן אמר כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת" (שם).


הקיצוניות המאפיינת את ימי בין המצרים מעידה על שורש החורבן. חורבן הבית בא בעטיים של חטאי ניתוק ופירוד בין ארץ לשמים, בין גוף לנשמה ובין אדם לחברו, כדברי הרב קוק: "ושני ההפכים מתגלים בעומק צורתם, ושניהם להפסד וחבלה, להפרדתה של שלמות החבור הכללי של שמים וארץ, של כל עז וכל הדר." (אורות הקדש ב', שכ"ב).


בית המקדש נועד לשמש גורם מאזן, משלים ומלכד בין ניגודי שמים וארץ, גוף ונשמה, אדם וחברו. עבודת ה' בבית המקדש הינה עבודה של התפעמות רוחנית הכרוכה בעבודה מעשית, ירושלים של מעלה מעורבת בירושלים של מטה, בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')


שלמות זו מתגלמת בפרט בדמותו של הכהן הגדול, כאיש אשר גדולתו נעוצה בהשגותיו הרוחניות, השלובות בהישגיו הגשמיים, לרבות יופי, כח ועושר: "ולמה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בחמשה דברים: בנוי, בכח, בעושר ובחכמה ובשנים" (תנחומא, אמור, פ"ד).


בט"ו באב, חוזר האיזון המבורך לעולם. אנו מתאוששים מהמציאות הקיצונית של החורבן, מחדשים איתנותה של הלבנה, ועוברים לעונה ממוזגת, מאוזנת ושפויה.


העונה הממוזגת הבאה עלינו לטובה מבשרת ניצני גאולה. היא מסמלת את ההרמוניה שהשרה בית המקדש, אשר היתה ניכרת אף במועדי העלייה לרגל, שהתרחשו בעונות ממוצעות, בהן שעות היום שוות לשעות הלילה ומזג האויר נוח, וכדברי המהר"ל: "וכאשר עוד תבין תדע כי המועדים הם בחדש ניסן ובחדש תשרי, וזה כי שני אלו הזמנים שהם חדש ניסן ותשרי הוא זמן ממוצע זמן שוה שהרי היום והלילה שוים והקרירות והחמימות בשוה ואין זמן הזה יוצא לשום קצה מן הקצוות, ובשביל שאין הזמן יוצא לשום קצה ראוי שיהיה מוכן לקבלת הקדושה ביותר. אבל זמן אשר הוא יוצא לקצה מן הקצוות אינו מיוחד לקדושה האלקית אבל הוא מוכן להיות הפך הקדושה כמו ט' באב וי' בטבת שאלו החדשים מיוחדים להתנגד לקדושה האלקית" (גבורות ה', מ"ו).


ע"כ דרשו חז"ל שביום זה יבנה בית המקדש. בט"ו באב שבים האיזון, השלמות והשלווה על בסיסם מושתת בית מקדשנו.


זהו גם סודם של המחולות. בימים מקודשים כיום כפור וט"ו באב יצאו בנות ירושלים במחולות בתקופת בית המקדש. מחולות בנות ירושלים משקפים מציאות מושלמת, בה החיבור בין שמים וארץ, גוף ונשמה, אדם וחברו מלא והרמוני. החילול בכרמים מבטא את כוחם של בני ישראל לצקת קדושה בכל רבדי החיים, עד כדי יכולת לרקוד בכרמים לשם שמים.


מציאות אידילית זו מתממשת דווקא ביום הכפורים ובט"ו באב. כפרת העוונות ומתן התורה ביום הכפורים, ובניין בית המקדש והשבת הסדר על כנו בט"ו באב, כל אלה מקנים לבני ישראל את החוסן לחולל בקדושה בכרמים, וכדברי בעל ספר התודעה: "ולפי שימים אלה היו מסוגלים להטהר בהם מעוון, לכך לא חששו הדורות הראשונים וקבעו בשני הימים האלה מחולות לבנות, שיצאו חוץ לעיר והיו מחוללות בכרמים ולא חששו שמא יפרצו בהם גדר הצניעות. כל עצמם של ימים אלה מנוקים מעוונות היו - יהו נכשלים בהם בחטא? לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמשה עשר באב, נקרא חַג ה', ככתוב בסוף ספר שופטים. כלומר, חג שכל מעשי היום ומחולותיו - לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא." (ספר התודעה, ל"ד)


אנו מייחלים לבניינו של בית המקדש במהרה בימינו, ולהשבת המחולות על כנם בבחינת המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים (כמובא בגמרא, שם): "אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קיווינו לו ויושיענו זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"

 

 

בית המדרש