ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שבת הארץ - שבת לה´

ע"י: הרב צחי הרשקוביץ

זהו השיעור האחרון בסידרת השיעורים על השמיטה. השיעור דן בשביתת הארץ-מה משמעותה ומה עניינה.

 


בתחילת פרשת בהר, פרשת השמיטה, מגוללת לנו התורה את הדינים המופלאים של המצוה הקרבה ובאה. בתוך הפירוט הזה, משתמשת התורה בתארים מתחלפים לשמיטה, תארים שכל אחד מהם דורש תלמוד מיוחד כשלעצמו, אך בשזירתם יחד אורגת לפנינו התורה מסכת מעמיקה עוד יותר של רעיונות.


מחד גיסא מכנה התורה את השמיטה בתואר המופלא: "שבת הארץ", אולם, מאידך גיסא זוכה השמיטה לתואר "שבת הארץ". כיצד יכולה להיות שבת הארץ, כלומר הזמן שבו הארץ נחה ממלאכתה, גם שבת לה', תואר המשקף הוד נורא, בחינת קדושה עליונה ונשגבת?!


כבר הקדמונים התחבטו בהבנת המושג שבת לה'. התרגומים ביארו שהכוונה היא שבת לפני ה', כלומר עבור ה' (לשון אונקלוס: "ותשמיט ארעא שמיטתא קדם ה' "). בדומה לזה ביאר רש"י, שהכוונה היא שבת לשם ה', כמו בשבת בראשית, בה אנו שובתים לכבוד ה'. יפה במיוחד הוא ביאורו של מאורם של ישראל, מהר"ל מפראג, בגור אריה על רש"י, שהסביר שכאשר האדם עובד בעבודת הקרקע, בניגוד לעבודות יצרניות אחרות, הוא "כופה" על הקב"ה להיות שותף עימו, שהרי הארץ מצמיחה ומגדלת הזרעים במצוות ה'. לפיכך, בשמיטה, שהיא כשבת, גם ה' מבקש לשבות, ושלא יכפו עליו עבודה, ולכן עבודת הארץ אסורה.


אולם, רמב"ן, הוגה השמיטה הגדול והמעמיק, ביקר את פירושו של רש"י, והציע כיוון מקורי משל עצמו. רמב"ן מרמז בפירושו על אתר למושג שנקרא בפי הקדמונים "תורת השמיטות". לשיטתו, השמיטה שלנו אינה אלא הד קלוש לשמיטה העליונה, לפעולה א-להית גדולה ועצומה. השמיטה היא שבת לה', כי היא מסמלת זמן שבו ה' עצמו שבת, ואנו בשביתתנו מבטאים הזדהות של הרמוניה עם ה', והערצה את עוצמתו וטובו. כשם שבבראשית שבת ה' ביום הקדוש, ומכח שביתה זו גם אנו נתבעים לשבות, כך גם בעת הבריאה היה הבורא מפעיל את כוחות הבריאה במשך אלפי שנים רצופות, אך אחת לששת אלפים שנים של בריאה היה שובת למשך אלף שנות שמיטה. כך, מסיבובים של שבעת אלפים שנה הלך ונבנה העולם, בסוד היובל והשמיטה, כלומר שבע פעמים שבעת אלפים שנה. לפיכך ברור מדוע השמיטה ארוכה בהרבה משבת בראשית. השבת הבראשיתית מציינת יום של שביתה, בעוד השמיטה מייצגת אלף שנות כבישה עצמית של הא-ל.


לכדי העמקה גדולה מאוד בערכה של השמיטה הביא רוח אפינו הראי"ה קוק זצ"ל, בהקדמת ספרו המונומנטאלי "שבת הארץ". הרב מצביע על שינוי משמעותי בין שבת בראשית, שאנו מציינים כל שבוע, לשבת הארץ, שבת לה', המופיעה רק אחת לשבע שנים (מתוך ההקדמה לשבת הארץ):


"את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה הא-להית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה בכל מלוא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמות שהיא".


הרב מבאר שההבדל בין השבת לשמיטה נעוץ בשאלת הצבוריות של מצוות השמיטה. העובדה שהשמיטה היא מצווה קולקטיבית, מחייבת אותנו להתבונן בערך החינוכי והרוחני שיש למצווה זו על הכלל כולו. לדעתו של הרב פעולת השמיטה המלאה היא מתן האפשרות לישראל לחיות פרק זמן משמעותי ללא מרותם של חוקי החיים, הכובלים אותנו ומושכים אותנו כלפי מטה. ללא תחרות, המסמאת את העיניים, ניתן לדבוק ביתר שלמות באחר, לדאוג לצרכיו, ולצפות שגם הוא יכיר בקשייך וחסרונותיך, ולא ידחם בשאט נפש. המציאות המעוותת בה אנו חיים מכתיבה עלינו צורות חשיבה דורסנית ונהנתנית, ובעיקר- בלתי קשובה דיה.


יסודה של הקדושה הוא בהשפעתה הקולקטיבית, הכלל-צבורית החיובית. ומכאן ניתן לגזור גם את שמה. מעשית זוהי שבת הארץ, אולם תולדותיה הרוחניות הן כדברי רש"י, בהפיכתה לשבת לה'. אך חידודו של הראי"ה הוא שהשבת לה' איננה שלימה בלי שבת של עם ה', ורק שבת צבורית, כאמור, בכוחה לכנס את העם תחת דגל אחד, מתוך ערבות הדדית מוסכמת, ומתוך שאיפות רוחניות נרחבות. ובכך נשמר הרצף המשמעותי של הקשרים בין הקב"ה, ישראל וארצם. הארץ, ולענייננו המנוחה מעבודה בה, מובילה את העם אל ה'. השקיעה בארץ ללא מנוחת השמיטה היא חרב פיפיות, ח"ו, אף סמא דמותא, אם וכאשר היא משמשת כלי שנועד להשכיח את מעלתם של ישראל, ולהעם את אורה.


ונסכם בדברי הראי"ה בסיכום ההקדמה:


"מרוח ד' החופף על עמו וארצו תחל קדושת השמיטה ותפארת זיו כבודה להתפשט על כל רוח ונפש, לכל עם ד', וביחוד ליושבים בצל קדוש של ארץ חמדה, בנעימת ידיות אהבתה. ורוח קדושת היובל המסתתר יופיע מאוצר קדשו על קדושת השמיטה, לעורר קרן ישועה וקול שופר לשגב ישע, לעורר ישנים ולעודד גאולים".


נתפלל כולנו לחידוש עבודת היובל והשביעית במהרה בימינו אמן.


המאמר התפרסם בעלון 'שבתון' שנת תשס"ז

 

 

בית המדרש