ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אומן ששינה

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו שיעורו השני של הרב משה פאלוך.הרב דן בסוגיית אומן ששינה האם קונה בשבח כלי או לא. זוהי סוגייה במסכת בבא קמא ומסוכמת בצורה בהירה לכל קורא

 


מקורות:


תוספתא פ"י


ב"ק ק: ; קב.-קב: ;צט:


ב"מ עח.


ירושלמי


רש"י ב"ק; ב"מ קיב: ע"ז ו.


תוס' ק: ; צה:


ב"מ  מג: ; ע"ז


תוס רי"ד , תור"פ


רא"ש, הגהות אשר"י


פיה"מ, הלכות שכירות י,ד


או"ש, אבהא"ז שם


טוש"ע שו


סמ"ע,ש"ך,נתיבות ,באה"ג


קוב"ש ב"ק קי"ט


גרי"ד


 


 


הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח (משנה ב"ק ק ע"ב )


נגר שקבע מסמר בשידה בתיבה ובמגדל ונשבר חייב לשלם מפני שהוא כנושא שכר נתן לחרש לעשות לו כסא ועשה לו ספסל ספסל ועשה לו כסא יד הבעלים על העליונה דברי רבי יהודה ר"מ אומר נותן לו דמי עציו מודה ר"מ לר' יהודה שאם נותן לחרש לעשות לו כסא נאה ועשה לו כעור ספסל נאה ועשה לו כעור שיד הבעלים על העליונה (תוספתא פרק י' הלכה ד')


 


פתיחה


נושא הסוגיה שלפננו הוא אומן ששינה . בשונה משתי הסוגיות הקודמות  העוסקות במקרה של  השבחה או מקרה של נזק בחפץ שנמסר לאומן, במקרה זה  האומן השביח את הכלי, אלא ששבח זה שונה מהמבוקש ע"י בעל הבית. במילים אחרות אין עניינו בדיני נזיקין בו הערך של החפץ ירד מערכו הבסיסי, אלא בדיני חוזים בו ישנו שינוי של אחד הצדדים בקיום החוזה.


 


משנה ותוספתא


המשנה שלפננו מחולקת לשלושה מקרים: הקדיחתו יורה, צבעו כעור, צבעו אדום במקום שחור. בשני המקרים הראשונים ישנה הסכמה ביחס לדין. במקרה של הקדיחתו יורה הדין הוא שמשלם את דמי הצמר. במקרה של צבעו כעור משלם את המותר שבין השבח וההוצאה. רק במקרה של צבעו אדום במקום שחור ישנה מחלוקת בין התנאים: ר"מ אומר שמשלם דמי הצמר ואילו לדעת רבי יהודה משלם את המותר שבין ההוצאה והשבח.


התוספתא מציגה את שלושת המקרים בסדר שונה: ראשית המקרה של נזק. נתן לאומן ושבר. אח"כ  נתן לאומן לעשות כסא ועשה ספסל (מקביל למקרה של אדום וצבעו שחור), ולבסוף מקרה של נתן לעשותו יפה ועשאו כעור.


רצף המקרים המופיע בתוס' מבוסס על חומרת המעשה של האומן. בתחילה, מוצג מקרה של נזק של ממש - שבר. אח"כ עשה כסא במקום ספסל - שינוי משמעותי. ולבסוף עשאו כעור במקום נאה -  שינוי שאינו מהותי.  התוס' מציינת שבמקרה האחרון ישנה הסכמה בין ר"י ור"מ שישלם את המותר שבין שבח ויציאה.


(בתוס' לעומת המשנה לא מופיע דין המשנה באופן מפורט אלא ההגדרה : "יד הבעלים על העליונה". הברייתא המופיעה בבבלי כבר תרגמה את הדברים לאופן המפורט המופיע במשנה: אם השבח יתר על היציאה וכו'. סיבת ההבדל היא שהתוס' כבר פרטה כמה הלכות לפני כן בדיני יורד לשדה חברו את המשמעות המעשית של ידו על העליונה ולכן עתה במקרה של אומן לא חזרה להבהיר את הדברים)


המשנה לעומת זאת לא הציגה את שלושת המקרים עפ"י חומרת המעשה, אלא עפ"י דעות התנאים: בתחילה שני המקרים הקיצוניים (הקדיחתו וכעור) בהם ישנה הסכמה בין הדעות ולבסוף מקרה הביניים (אדום ושחור) בו ישנה מח' בין ר"מ ור"י. הצגה זו נועדה לחדד את אופי המח' בין הצדדים. נבהיר את הדברים.


הפסיקה שמשלם דמי צמרו קובעת למעשה שהעיסקה בטלה. האומן משיב את הבעלים למצב ערב העיסקה ומשלם לו את דמי הצמר כלו' הקרן שהשקיע בעיסקה. משמעות הדבר היא שהוא מקבל את החפץ הפגום או הנזוק לידיו. מאידך, במקרה של צבעו כעור הדין הוא שמשלם את המותר שבין השבח והיציאה. בשונה מן המקרה של נזק בו מבוטלת העיסקה והאומן איננו מקבל שכר של ממש על עבודתו אלא משלם לבעלים את דמי הצמר והוא לוקח את החפץ , במקרה זה  מדובר בשינוי בלבד והעיסקה מתקיימת . משמעות הדבר היא שהבעלים נוטל את החפץ המושבח וחייב לשלם לאומן על עבודתו . התשלום לאומן לא יהיה מלא בשל השינוי שארע. על טיבו של תשלום זה נעמוד בהמשך הדברים.


אם נסכם את הדברים נקבל את גבולות הגיזרה הבאים של הדיון: במקרה של נזק, קרי החפץ ירד מערכו הראשוני, העיסקה מבוטלת לכו"ע והאומן חייב כדין מזיק המשלם לבעלים את דמי החפץ שקיבל. במקרה של שינוי לא מהותי כגון שעשה כסא כעור במקום יפה, העיסקה מתקיימת והבעלים משלם לאומן את שכרו באופן חלקי. מחלוקתם היא במקרה של שינוי מהותי אדום במקום שחור או בדוגמת התוספתא כסא במקום ספסל.נתמקד בעיקר במח' התנאים במקרה האחרון.


 


מח' התנאים - הגדרת התחום


מח' ר"י וחכמים עוסקת במקרה שבו האומן צבע שחור במקום אדום. לדעת ר"י יש לראות במקרה זה מקרה  של מעין נזק כמקרה א' ואילו לדעת ר"י יש לראות מקרה זה כמקרה רגיל של טעות.


 


מהי ההבחנה בין המקרים?


במקרה של צבעו כעור מדובר בשינוי לא גדול ולא מוחלט. האומן טוען שעמד בתנאי החוזה ובעה"ב טוען שלא לכך התכוון. מנגד, במקרה של צבעו אדום ושחור מדובר בשינוי מהותי וברור בין מה שהוסכם לגביו ובין מה שבוצע בפועל. מקרה זה הוא שנתון במח'. לדעת ר"י זהו שינוי כשאר השינויים שחלים לגביו דיני שינוי ולדעתו אין להבחין בין שינוי גדול וקטן. לדעת ר"מ יש להבחין בין שינוי לא מהותי לשינוי מהותי. במקרה של נזק או שינוי מהותי מתבטל החוזה והאומן משיב את הבעלים למקומו ערב העיסקה. ר"מ אינו מבחין בין מקרה של נזק או של שינוי מהותי בשניהם העיסקה בטלה. במקרה של שינוי לא מהותי לא חלים דיני נזק אלא דיני השינויים בלבד.


 


מח' ר"מ ור"י - דעות הצדדים


רבי מאיר


ר"מ סובר שצבעו אדום במקום שחור משלם האומן לבעלים את דמי הצמר. על דעתו של ר"מ ניתן ללמוד מדברי ר' יוחנן בב"מ (עח.) שנימק באופן כללי את עמדתו של ר"מ : " כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן".  כל אימת שאדם שינה מן המוסכם בינו ובין הצד השני בחוזה הופך מעמדו לגזלן. הגמרא עוברת דרך כמה אמירות  הלכתיות של ר"מ בכדי למצוא את המקור המדוייק של ריו"ח ובינהן: אומן ששינה, גבאי וכן  עני שמשנים מייעוד הצדקה. נראה שבמסקנתה  עמדה זו של ר"מ נכונה באופן כללי ביחסים בין אדם לזולת: שוכר משכיר,אומן שנכרת עימו חוזה עבודה ומקור לכולם עני שמשנה מיעוד הצדקה. אם ניישם את הדברים למקרינו, מתקבל שכאשר האומן משנה מן החוזה המקורי מעמדו הוא כשל גזלן . מעמד זה משליך על מקרי הנזק ועל תקפות החוזה.


הגמרא בב"ק (קב:) מנמקת את דעת ר"מ שבמשנתינו שמשלם דמי צמרו במקרה של צבע אדום,  משום "ששינוי קונה". מה משמעותו של קנין זה? מה היחס בין דברי גמרא אלו לפרשנותו של ר' יוחנן דלעיל.


הקנין המוזכר ביחס לאומן, איננו מדיני הקניין הרגילים כפי שבארנו בדיני גזלן. מדובר בקניה כפויה שר"מ מחייב את האומן לקנות את החפץ אותו שינה וזאת בכדי להגן על בעל הבית ולהשיבו למצב ערב העיסקה מבלי להטריחו לטפל בחפץ השונה. להלן דוקטרינת הקנין הכפוי.


ניתן להרחיק לכת ולומר שעמדת ר"מ כפי שהוסברה ע"י ר' יוחנן מהווה את המקור לדברי האמוראים ביחס לגזלן. לדעת ר"מ כל שינוי של אדם בין אם מדובר בשינוי פיסי בחפץ או בשינוי מדעת הבעלים (להוליכה בהר והוליכה בבקעה) הופכת את  המשתמש לגזלן קרי מחוייב הוא בכל מה שיארע לחפץ.


חשוב לציין -  נקרא גזלן ולא גזלן ממש שהרי חובתו כאן היא איננה להשיב את החפץ כמות שהוא כאמור בדיני גזלן : " והשיב את הגזילה אשר גזל". מעמדו כגזלן נקבע רק בחובתו ליטול את החפץ ולהשיב את הבעלים למצבם הראשון.


עמדת רבי מאיר משתלבת היטב עם עמדתו האחרת בדיני נזיקין הרואה בכל נתקל פושע משום שהיה עליו להזהר. רבי מאיר מחמיר מאוד עם הפוגע או המזיק את ממון הזולת : הוא בוחן כל ארוע במבחן התוצאה קרי האם החפץ אינו עוד כפי שהיה ומטיל  את האחריות והאשמה על הפוגע, בין אם הדבר היה בכונה או בשגגה. החובה לפצות את הבעלים בכל מקרה של שינוי  נועדה להגן על הבעלים מפני כל שינוי ומחייבת את האומן או כל נוטל מחפצי הזולת להיות זהיר.


כאמור עמדה זו מרחיקת לכת  וכוללת את כל סוגי מערכות היחסים(מזיק, אומן, שוכר, גזלן,עני) ואת כל סוגי המצבים.נזכיר רק בקצרה שהעמדה ההלכתית המקובלת אינה כדעת ר"מ אלא כדעת ר"י שסבר שאדם אינו הופך להיות גזלן כאשר שינה מדעת הבעלים או שינה את החפץ שקיבל לידיו.


בתקופת האמוראים מצינו את דעתם של רבה ורב יוסף ( ב"ק סה. "שינוי מעשה קונה") וכן דעתו רב אסי (ב"ק צח: "אומן קונה בשבח כלי") אשר טוענים ששינוי קונה . לענ"ד עמדות אלו יונקות מעמדת היסוד של רב מאיר הדוגל כאמור בדוקטרינת הקנין הכפוי.  כלו' כל שינוי מקנה את החפץ למחולל השינוי ומחייבו בהשבת הבעלים לקדמותם. אמוראים אלו הלכו בדרכו של ר' מאיר אך לא במלואה. לדעתם הקנין יחול רק בסיטואציות מסויימות מאוד. רב אסי טוען שאומן קונה בשבח כלי במקרה של נזק בלבד, (רי"ד) ורבה ורב יוסף טוענים שרק גזלן קונה כאשר שינה את הכלי ממה שהיה. בכל מקרה אחר לא תחול דוקטרינת הקנין הכפוי- אין לראות בכל מי ששינה מדעת הבעלים או שינה את חפצו של הבעלים גזלן הקונה את החפץ.


 


רבי יהודה


הגמרא (קב:) מציינת שלדעת רבי יהודה "שינוי לא קונה" כלו', אין להחיל את דוקטרינת הקנין הכפוי . נחלקו בעלי התוס' מדוע: ר"י (צה:) טוען שאין כלל לשייך את דיני הקנין לאומן וכל דיני קנין שנאמרו בגזלן אינם אלא מפני תקנת השבים שאינם רלוונטים לאומן. ברוח זו טען גם הרי"ד שאין ללמוד כלל מדיני קנין של אומן שהזיק על אומן שלא הזיק מאחר וכל הדין נאמר רק ביחס למקרה של נזק באומן לא במקרה של שינוי או כל מקרה אחר.


ר"ת לעומת זאת טוען שאומן אינו קונה משום שלא התכוון כלל לקנות את החפץ במעשה השינוי הנ"ל.


משתמע מדבריו שלו התכוון לקנות את החפץ באותו שינוי הרי שהיה קונה. עפ"י עמדה זו יוצא שמח' ר"מ וחכמים אינה עוסקת בשאלה האם אומן קונה בשינוי אלא בשאלה מהי הכונה הנדרשת לקנין זה האם יש צורך בכונה מודעת או שמא די במעשה של שינוי.


בדברי ר"י לעיל ישנה סברה נוספת. לדעתו גם לדעת רבי יהודה אומן קונה בשינוי אלא שיש להבחין בין סוגי השינוי האם מדובר בשינוי חוזר או לא.


לדעת הגר"א פשוט הדבר שרבי יהודה סובר ששינוי קונה באומן אלא שקנס אותו רבי יהודה שתהא ידו על התחתונה בשל השינוי ששינה.


 


שבח והוצאה


נתחיל בהגדרת המושגים. מחירו של המוצר הסופי העומד לפנינו מורכב מכמה מרכיבים: קרן , עלות חומרים,שכר עבודה ורווח .


בפשטות, כאשר חז"ל דברו על שבח ויציאה עסקו הם בהוצאות של האומן בקניית החומרים. בשבח קרי ערכו של הכלי עתה (לא כולל הקרן) לאחר פעולת ההשבחה של האומן. מחיר זה בד"כ נובע מן החומרים והעבודה שהושקעו בו. יתכן גם להוסיף על אלו את מחירו עתה בשוק . מחיר זה מאפשר מרכיב של רווח לבעלים .


אם השבח יותר מהיציאה קרי המחיר של החפץ כיום הוא יותר מאשר ההוצאות של האומן, אזי מקבל האומן רק את דמי היציאה. ואם השבח נמוך מן היציאה יקבל רק את השבח.


מה משמעותו של הסדר זה? את מי הוא נועד לשרת ? מהי נקודת הצדק המשתקפת ממנו?


 


רש"י - קנס


"קניס ליה להאי דשינה וידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא כוליה לא שיקול אל יציאה... ואם ירצה (הבעלים מ.פ.) לתת את שכרו ...יתן שכרו".


לדעתו של רש"י, רבי יהודה  קנס את האומן ששינה. הקנס מתבטא בעובדה שהאומן לא יקבל את מרכיב השכר! חז"ל דואגים שהאומן לא יפסיד קרי יוחזרו לו דמי ההוצאות שהוציא, אך כל רווח שהוא לא יקבל במילים אחרות לא יקבל את שכרו. במקרה זו מרוויח הבעלים את הפער שבין ההוצאות של האומן והשבח של הכלי אשר נשאר אצלו.


יש לסייג  את העק' שהאומן לא מפסיד, במקרה בו ההוצאות רבות מן השבח. מצב זה אפשרי בכמה מקרים, כגון: האומן שנאנס והוציא הוצאות רבות ע"מ להשיג את השבח. או לחילופין השינוי ששינה הוא זה אשר גרם לירידת הערך של החפץ עתה. במקרה זה יקבל האומן רק את השבח (הנמוך) ולא את ההוצאות. במקרה זו הבעלים אינו מרוויח דבר מאחר וכל השבח (הנוסף על הקרן) הולך לאומן. נראה לי בפשטות שמקרה זה כלל אינו כלול במסגרת התקנה של רש"י לקנוס את האומן משום שגם כאשר האומן לא שינה דבר ממה שהוסכם ובכ"ז ארע אונס והוציא הוצאות רבות מן השבח לא יקבל האומן את כל דמי ההוצאות אלא רק את השבח שהשביח.


לסיכום: מדברי רש"י בכמה מקומות עולה בברור שדיני שינוי מהווים קנס לאומן ונועדו להגן על הבעלים בלבד. הנפקות של הסבר זה היא בעובדה שהבעלים יכול להחליט שאינו רוצה בתקנה זו אלא מעוניין בהשבת המצב לקדמותו קרי לקבל את דמי הצמר.


נפקות נוספת לדעת רש"י היא, שבמקרה שהשבח יתר על היציאה יכול הבעלים להחליט להעניק לאומן את דמי שכרו ולא את דמי ההוצאות בלבד. וכן לדעת ר"מ יכול הבעלים להחליט שאינו חפץ בתקנה וישלם לאומן את כל שכרו.


 


רבנו פרץ טוען כנגד רש"י שלא יתכן לקנוס את האומן שלא לקבל את שכרו כלל מאחר וישנן מקרים שאין לו כלל הוצאות אלא רק שכר עבודה, כגון חרש שמרכיב שידה. כיצד מתקיים דין המשנה, שבח..נותן הוצאות, במקרים אלו? לאור זאת יש לקבוע שאומן מקבל את שכרו גם במקרה של שינוי, אלא שלא את כל שכרו כפי שהוסכם שיקבל על עבודת קבלנותו, אלא רק שכר עבודה יומי של שכיר. במילים אחרות התחשיב של שבח יתר על היציאה אינו מחושב ביחס להוצאות על חומרים אלא ביחס לשכר עבודה יומי. המונח הוצאה מתפרש כשכר עבודה יומי.


 


רמב"ם - תקנה לשניהם


הרמב"ם בפיה"מ טוען "שהתקנה היא לכל אחד משניהם". לדעתו, דברי רבי יהודה אינם קנס חד צדדי אלא תקנה דו צדדית שנועדה להגן על שני הצדדים כאחד. פסיקה זו נועדה להגן לא רק על הבעלים שהפסידו בגלל השינוי וידם על העליונה, אלא נועדה להגן גם על האומן שיוכל לסרב לקבל את החפץ המושבח חלקית ולקבל הוצאות  על עבודתו. הנפקות היא שאין הבעלים יכול לחזור בו ולבקש את דמי הצמר.


בדבריו ביד החזקה קובע הרמב"ם  את הדברים בצורה רחבה יותר ביחס למה שנאמר בפיה"מ :"אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אל אתן לי את דמי הצמר או מדי העצים אין שומעים לו. וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או עצך ולך אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח הכלי".


לדעתו לא הבעלים וגם לא האומן יכולים לשוב מן התקנה המהווה כאמור איזון בין הצדדים במקרה של שינוי. הנימוק שמוסיף הרמב"ם בסוף דבריו מתייחס לדעתי רק למקרה של אומן שאינו יכול לבטל את החוזה מאחר  שאינו קונה בשבח כלי וממילא אין בידו טענה חזקה לקנות את החפץ, ולא במקרה של בעל הבית שמבקש לבטל את ההסכם ולקבל מן האומן את דמי הצמר וכו'. המניע של הבעלים לתבוע החזר במקרה של שינוי, אינה נובעת משאלת אומן שקונה בשבח כלי או לא, אלא מן הטעם האמור בדברי הרמב"ם בפיה"מ שהתקנה נועדה לשני הצדדים כאחד.


הראב"ד חולק על הרמב"ם  בהלכה זו ונחלקו ראשונים ואחרונים על איזה חלק  מדבריו חולק. עיין מ"מ,או"ש,אבהא"ז.


 


לסיכום: לדעת רש"י דינו של רבי יהודה הוא קנס לאומן לדעת הרמב"ם זוהי תקנה לשניהם. כפי שנראה בהמשך הדברים הקנס לדעת רש"י נועד לפגוע בשכרו של האומן שלא יקבלו. לדעת הרמב"ם התקנה מהווה איזון בין האומן והבעלים כאשר ידו של האומן על התחתונה, ואולם אין בדבריו קביעה גורפת שהאומן לא יקבל לעולם את שכרו גם אם יתאפשר הדבר ויהיה נותר בשבח הכלי.


 


ירושלמי


הירו' מעמיד מערכת שונה של הסדר בין האומן ובעל הבית. ראשית יש לציין שהמקרה בו עוסק הירו' הוא מקרה שבעה"ב איננו צרכן, אלא סוחר המוכר את החפץ שנתן לאומן ליצור. החוזה בין הצדדים היה שהבעלים נותן לאומן צמר(ערך 5) וצבע (ערך 5),האומן משביח את הצמר לרמה מסויימת מוסכמת (ערך 25) ונוטל שכר מוסכם (10). לאחר פעולת האומן השביח הצמר באופן פחות מהמוסכם(20).  הבעלים טוען לאומן שהוא איננו מתכוון להפסיד את הרווח שציפה לקבל מן העיסקה . משמעות הדבר היא שהתחשיב של השבח והיציאה מתרחש רק לאחר שמנכים מהשבח של הכלי כיום את דמי הקרן והרווח הצפוי של העיסקה.


כאמור בדברי (וניתן להסביר אחרת) הירו' איננו משנה ממערכת המושגים של שבח והוצאה. השינוי הגדול בדבריו הוא צורת החשוב של היתרה שבין השבח והיציאה הנעשית לאחר ניכוי הרווח של הבעלים.


בהסבר  הירו' נאמרו כמה הסברים בדברי הראשונים. נלך בדרכו של הגר"א אשר יצר הבחנה בין הרא"ש והתוס' על בסיס ההבחנה שהצגנו לעיל בין רש"י והרמב"ם. במילים אחרות, נוסף לחידוש של הירו' על פני הבבלי אשר מחשב את הרווח העתידי של הבעלים, נותרה בעינה השאלה המהותית, האם הדין הוא קנס או תקנה, ובאופן מעשי האם פוגעים בשכרו של האומן או בהוצאותיו.


לדעת התוס', יש להבין עפ"י הירו' את המונח הוצאות כשכר האומן.  במקרה שבירו' אין הוצאות  לאומן אלא שכר עבודה בלבד . ואם כך הרי שהדין של המשנה (שבח יתר על יציאה וכו') מזהה את ההוצאות עם שכר האומן. בפועל , האומן יקבל את שכרו אם נותר בשבח הכלי לאחר ניכוי הרווח של הבעלים. דברים אלו מהווים חידוש ביחס לעמדת רש"י אשר  טען שיש לקנוס את האומן בשל שינוי זה ולא לאפשר לו מתן שכר אלא הוצאות בלבד.


הרא"ש הבין אחרת את הירו'. האומן זוכה בהוצאות בלבד כדעת רש"י. לענ"ד הגר"א הבין  שהרא"ש חולק על התוס' אף שבקריאה פשוטה מדבריו נראה שמסכים עם התוס' שהוא פשט הירו',  מסדר הצגת הדברים של הרא"ש. הרא"ש העמיד את טענת האומן בירו' מיד לאחר הפרשנות הרגילה של חישוב שבח והוצאה כפי שמופיעה ברש"י וברמב"ם בה האומן מוציא הוצאות. מיד לאחריה הביא הרא"ש את קביעת  הירו' שהבעלים זוכה ברווח העתידי. רק בסוף דבריו מביא הרא"ש את הסיפור של הירו' בו מתברר שלאומן לא היו כלל הוצאות. עפ"י תפיסת הרא"ש נראה שעובדה זו, שלאומן יש הוצאות, אינה מעלה ולא מורידה, ובכל  במקרה של הוצאות האומן יקבל האומן אך ורק החזר הוצאות ולא את השכר מאחר ששינה.


 


רבנו אלחנן מפרש את הירו' באופן שונה. לדעתו יש לראות בשכר האומן קרן הזהה במעמדה לקרן של בעה"ב שבשניהם אין לפגוע. במילים אחרות, התחשיב של הירו' המנכה מן השבח את הקרן של בעל הבית ואת הרווח הצפוי, נעשה לאחר ניכוי הוצאת שכר הפועלים של האומן. ידו על התחתונה של האומן והפגיעה הממשית בו תהיה בתחום ההוצאות.


פרשנות הש"ך הפוכה מדבריו של רבנו אלחנן. לדעתו אין לפגוע כלל בהוצאות של האומן וכל הניכוי נעשה רק ביחס לשכר . כך מוכח מן המקרה המפורש של הירו' וכן מן המקרה המובא אח"כ בירו' שבו שליח קנה סחורה ממקום אחר מאשר התבקש. מקום זה היה יקר יותר והבעלים ניכו לו משכרו. שוב רואים אנו שהניכוי נעשה רק ביחס לשכר ולא ביחס להוצאות.


 


לענ"ד להוסיף למערכת השיקולים הנ"ל ראיה ספרותית  מפסיקת הרמב"ם ובעקבותיה פסיקת השו"ע. הדוגמאות המופיעות במשנה הם של צבע. בתוס' מופיעות דוגמאות אחרות העוסקות בנגר. בשני המקרים מדובר בשינויים מהותיים כגון צבע אדום במקום שחור וכן עשה כסא במקום שולחן. או בשינוי לא מהותי כגון צבע כעור או עשה כסא כעור. הרמב"ם הביא את שתי הדוגמאות גם יחד הן את דיני הצבע והן את דיני הנגר. לענ"ד רצה הרמב"ם לומר בזה שדין המשנה חל לא רק במקרה של צבע בו יש לאומן הוצאות של סממנים, אלא גם במקרה של נגר שאין לו לצבע אלא שכר עבודתו בלבד. גם במקרה זה חל דין המשנה והאומן מפסיד את שכרו.


 


אם נסכם את הדברים נמצא שעיקר חידושו של הירו' הוא בקביעה  שיש לחשב את הרווח הצפוי של הבעלים כחלק מחלוקת השבח . לצד קביעה זו קיימת מח' ראשונים האם יש לנכות את הרווח הצפוי (והקרן) מהשכר של האומן או מההוצאות. מח' זו משקפת את המשכה של מח' הראשונים שצוינה לעיל בין הרמב"ם ורש"י(בבבלי) האם דין המשנה הוא קנס לאומן או תקנה שידו על התחתונה.


 


התוס' מסבירים את ההיגיון בדבריו של הירו': "דנעשה כן כאילו התנה עימו" . משמעות הדבר היא שיש לראות במקרה זה ממוש של החוזה. הבעלים שלא שינה דבר מן החוזה זוכה לקבל את כל המגיע לו מן החוזה גם את הרווחים הצפויים ואילו האומן ששינה מן החוזה ידו על התחתונה ולכן לא יקבל את כל המגיע לו מן החוזה ( גם אל את שכרו ויתכן שאף לא את כל ההוצאות במידה וההוצאות רבות מן השבח או הרווח הצפוי). לתוס ' תשובה נוספת והיא שזהו קנס משום ששינה. דבריו אלו עולים בקנה אחד עם עמדתו דלעיל שהתחשיב כולו מהווה קנס לאומן (ויפגע בשכרו).


 


פסיקה


השו"ע פסק כרמב"ם . משמעות פסיקה זו כפולה. מחד, הרמב"ם לא פסק כירו' ובכל מקרה שאומן שינה וידו על התחתונה לא נכלול במסגרת ההחזרים לבעלים את הרווח הצפוי. נוסף לכך השו"ע פסק כרמב"ם גם בשאלת האופי של דין המשנה - תקנה לשני הצדדים.


הב"י מנמק פסיקה זו באמירה שהבבלי לא הציע אפשרות זו של הירו' וממילא אין לראות בה פסיקה הלכתית. הטור פסק כרא"ש ותוס' שהלכו בעקבות הירו'. הד"מ מגיב לדברי הב"י וטוען שכל עוד לא נדרש הדבר אין לקבוע מח' בין התלמודים. העובדה שהבבלי לא הזכיר את הירו' משום היא אינה בהכרח קובעת שישנה מח' בינהם.  (ההסבר הסביר הוא שהבבלי לא עסק כלל בסוחר אלא בבעל הבית ). כמו"כ אין לנו לחלוק על דברי התוס' והרא"ש ולכן פוסק הרמ"א שיש לחשב את דמי השבח וההוצאות כדעת התוס' והרא"ש.


פסיקת הרמ"א כאמור מקבלת את דברי הירו' שיש לנכות מן התחשיב את הרווח הצפוי לבעלים.


אם נחזור לדיונים דלעיל הרי שהתוצאה ההלכתית המתקבלת של הרמ"א יוצרת מיזוג מעניין בין עמדת הרמב"ם מחד שהתקנה היא לשני הצדדים ובין עמדת הירו' שיש לחשב את הרווח העתידי של הבעלים. במילים אחרות אין  המטרה לפגוע לחלוטין בשכרו של האומן כדעת רש"י ויתכן שאומן יקבל את שכרו מן המותר שבשבח  וכל זאת לאחר ניכוי הרווח וכו'. עמדה זו היא למעשה עמדתו של התוספות בהסבר הירו' !


 


 

 

 

בית המדרש